המבצע שרקם נתניהו כדי לנצח במו"מ הקואליציוני

על לוח השנה, בין תקיפת הכור הגרעיני הסורי בספטמבר 2007 לתקיפה בסוריה השבוע (על פי פרסומים זרים, כמובן) מפרידות קצת יותר מחמש שנים. במציאות, מדובר בהבדל של שנות אור.
בתקיפה ההיא היה כאן שקט מוחלט. דממה דקה. סוריה שקטה, ישראל מלקקת את פצעי מלחמת לבנון השנייה, נסראללה בבונקר, הגבולות רגועים. אפשר לשמוע קול של סיכה נופלת, אם תיפול. במצב כזה, להוריד שמיניית F-16 על כור גרעיני זה מעשה חריג ובוטה. כמו לפרוץ לתוך בית זר ולהטיל גללים על השטיח המעוצב בסלון.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

השבוע, בדיוק להפך. הסלון בוער, הכל מתפוצץ, סוריה מתפרקת לגורמים, עשרות אלפי הרוגים, לתוך הכאוס נשאבים לוחמי חיזבאללה, אנשי משמרות המהפכה, גורמי ג'יהאד עולמי ואל קאעידה ושאר העולם. אף אחד לא אמור לשים לב לזה שכמה מטוסים הורידו איזה מתקן או שיירה בדרך מפה לשם. לא חסרים בניינים הרוסים בסוריה עכשיו.

ועדיין, פשוט זה לא. באזורנו, לערבים מותר לתקוף זה את זה ולהרוג אחד את השני כמה שהם רוצים. כשאנחנו מצטרפים למסיבה, זה משהו אחר. לו הגיב ב-2007, היה אסד יכול להפסיד את עולמו. היום, כבר לא נשאר לו מה להפסיד. הרי עולמו נחרב עליו בשידור חי. להפך, כמו בשריפה שפורצת בבאר נפט, לפעמים הדרך היחידה לכבות אותה היא בפיצוץ גדול. התלקחות מול צה"ל, טילים בתל אביב, איראן נשאבת למהומה והעולם כמרקחה – כל זה יכול לייצר פתאום אנרגיות אחרות שיאריכו את תוחלת ימיו של השליט הסורי הנואש על כסאו.

עם חיזבאללה העניין שונה. הם פועלים על פי הנחיות מטהרן. ושם, בטהרן, יודעים שרגע האמת לא הגיע, עדיין. הם רתחו על הסיבוב הקודם, בו גרר נסראללה את עצמו למלחמת לבנון השנייה ובזבז חלק ניכר מהארסנל שאיראן גידלה אצלו בזמן הלא נכון. חיזבאללה אמור להתפוצץ עלינו אם וכאשר תבוא התקיפה הישראלית באיראן, ולא דקה אחת קודם. זוהי ההרתעה שבנתה איראן על הגדר הצפונית שלנו.

סוללת כיפת ברזל בגבול הצפון השבוע | צילום: רויטרס

להתפוצץ עכשיו, בגלל איזו שיירת טילים, או מתקן לייצור חומרים כימיים, או גם וגם, זה מטופש, והאיראנים משתדלים לא לעשות את אותה טעות מטופשת פעמיים ברציפות.

כפי שזה נראה עכשיו, כשאנחנו עדיין לא יודעים כמעט כלום, ההתנהלות הישראלית מידתית ונכונה. מגעים אינטנסיביים עם העולם, תיאום עם ארה"ב, אזהרות פומביות, פעולה, עמימות. אני מניח שבנימין נתניהו למד את הפרשה הסורית מ-2007 לעומק לפני שפעל. למזלו, אולמרט לא מיהר השבוע לאולפני הטלוויזיה לקחת קרדיט, כפי שעשה נתניהו ב-2007. ביבי לקח סיכון מחושב, אבל באזור המטורף הזה אין חישוב שלא יכול להשתבש פתאום ולהפוך למהומת אדירים.

בניגוד לפעם ההיא, לקראת סוף השבוע כבר הודתה סוריה שהותקפה, חיזבאללה כבר החל לחרף ולגדף והרוסים, שאף פעם לא מחמיצים הזדמנות למפגן של צביעות, כבר גינו. כך שהכל בחוץ, העמימות התעמעמה וכולנו מסתובבים עכשיו על שילוב של ביצים וגחלים לוחשות. נתניהו הוא ראש ממשלה זהיר בהרבה מקודמו, שונא הימורים וחרד מהסתבכויות. צפוי לו וויקאנד מיוזע. ועדיין, נחמד לראות שסימן קו אדום ופעל כשהוא נחצה.
אגב, זה גם די מתאים לאג'נדה הנוכחית שלו.

2. לפיד, בנט והחתולים

לנתניהו אינטרס פוליטי ברור להקים ממשלה רחבה ככל האפשר. אין מצב שהוא שונא יותר מלהיות תלוי בגחמותיו של שותף פוליטי מפוקפק. לפיד הוא השותף הפוליטי שנתניהו רצה, אבל זה לא הופך אותו לפחות מפוקפק. אצל נתניהו, כולם מפוקפקים חוץ ממנו.

הצהרתו של לפיד, השבוע ב"עובדה" (בשביל מה היית צריך את זה, יאיר) שיתמודד בפעם הבאה על ראשות הממשלה וגם ינצח, הטריפה את בלוטת הפראנויה המוגדלת בלאו הכי של נתניהו. אין לו כוונה להפנות את הגב ללפיד אפילו לרגע אחד. לכן, במצב הדברים הנוכחי, אין אמצעי משכנע יותר לזירוז הקמתה של ממשלת חירום רחבה מאשר התלקחות בגבולות. לא, נתניהו לא הזמין את הסיטואציה הזו, אבל יכול להיות שהזדרז לנצל אותה. לגיטימי. הוא הפגין שליטה, יוזמה וסוג של קור רוח, לפחות כלפי חוץ. ועכשיו, אם לפיד יבוא ויתעקש על שטויות כמו 18 שרים, או "שוויון בנטל", יהיה קל יותר לנפנף אותו. כך מתכנן נתניהו.

בקרוב הוא ייווכח שהתוכנית לא מחזיקה מים. נתניהו מזהה אצל לפיד זחיחות. נתניהו מבין מצוין בזחיחות ולכן הוא חושש, או מקווה, שהמנדטים עלו ללפיד לראש. שהוא התבלבל. אין שגיאה גדולה יותר שלפיד יעשה מאשר להתאהב ברעיון ש-19 מנדטים הצביעו בהצבעה אישית עבורו, כי ראו בו מושיע.

יכול להיות שהוא באמת היה סוג של מושיע, שהציל את מצביעיו מהמשך התלבטות מביכה מול הפתקים. 19 המנדטים עמדו מאחורי הפרגוד, מול מצבור הפתקים, וגירדו בפדחתם. הם רצו ללמד את נתניהו לקח, אבל לא רצו לזרוק אותו לגמרי, כי אין להם מישהו אחר בינתיים. אז מחל הם לא יצביעו, למרות שהצביעו בעבר. ובינתיים חברי ועדת הקלפי מאבדים סבלנות, בחוץ משתרך תור של מצביעים, אז מושיטים יד לפתק של יאיר, שהוא הכי פחות מפחיד והכי מוכר והכי מאיר פנים, ומשלשלים אותו פנימה. מה כבר יכול להיות. גם זו ישועה.

הסכנה היא שהכוח הזה, שנולד בן לילה, יעלה ללפיד לראש ויתפוגג במהירות, כלעומת שבא. ולכן, בימים הקרובים מומלץ ללפיד לנשום עמוק ולהירגע. יש לו כלים להירגע. יש לו כמה אנשים מנוסים בסביבה. בצעירותו, אהב לפיד לשחק פוקר עם חברים, לפעמים גם על כסף. משחק הפוקר שישחק בשבועות הקרובים עם נתניהו יהיה על הרבה יותר מכסף.

יאיר לפיד | צילום: מרק ישראל סלם

הנה מה שמכינים לו אצל ביבי: יש להם, לדבריהם, ממשלה בלי לפיד. לא ממשלת ימין-חרדים קיצונית. ממשלה נורמלית. איך? ככה: עם מופז ועם ציפי לבני, שסוחבת איתה טראומה מישיבה חסרת תוחלת באופוזיציה, ואולי אפילו עם חלק ממפלגת העבודה. אצל ביבי מקווים ששלי יחימוביץ' תישחט על ידי הפואדים ואם לא, שמפלגת העבודה תתפצל (שוב) והחלק השפוי שלה יחבור לממשלת נתניהו. הם מביטים בח"כים הוותיקים של העבודה ומוחים דמעה. "כל הסבל של העם היהודי לאורך הדורות משתקף עכשיו בפניהם של החברים של שלי", מתלוצצים אצל ביבי.
בסוף, מקווה נתניהו, לפיד יתפכח וייכנס לממשלה במחיר סביר, בלי להשתגע.

מה זה מחיר סביר? קודם כל, לאפשר לנתניהו להרכיב ממשלה כמו שהוא אוהב. 24, אולי אפילו 26-27 שרים. מה יש, שכולם יהיו מרוצים. בשיטה הזו הוא העביר ארבע שנות שלטון נעימות, אין סיבה לקלקל עכשיו. כשהחתולים שבעים, אפשר לגרגר בנחת. העלות השולית של עוד כמה משרדי ממשלה מתגמדת מול היציבות השלטונית ושלוות הנפש של ראש הממשלה וגבירתו.
במקביל, אצל ביבי מתעסקים במאמץ להגיע לנוסחת שוויון בנטל שתאפשר ללפיד ולדרעי לשבת יחד. וחוץ מזה, הגיעו שם למסקנה שנפתלי בנט יהיה בממשלה. עם כל הכבוד לגברת, ויש הרבה מאוד כבוד, שעצם הזכרת המילה "בנט" יכולה להוציא אותה משלוותה (התיאורטית), שלא לדבר על איילת שקד.

את העבודה השקטה בעניין הזה עושה אביגדור ליברמן, שהבהיר למי שצריך להבהיר, שלא יהיו חרמות ולא יהיו נידויים ואף אחד, או אחת, לא יטיל וטו על שום מפלגה ושאי אפשר להשאיר את בנט בחוץ. נקודה. נדמה לי, אם אני מזהה נכון, שאצל נתניהו הבינו. כשמדובר בהישרדות בשלטון, אצל נתניהו מבינים מהר מאוד. אז לסיכום, צוות המו"מ של הליכוד מתכנן ממשלה רחבה, עם בנט ועם ש"ס, ועם שוויון בנטל לייט, ועם לפיד מוחלש, ועם מופז וציפי גם. שר הביטחון, על פי התאוריה הזו, יכול להיות בסופו של דבר, אף על פי כן ולמרות הכל, משה (בוגי) יעלון. הוא המועמד הטבעי ואם נתניהו מצליח לעכל את בנט בממשלה, אין סיבה שלא ישלים עם יעלון, שהוא גם איש מקצוע וגם אדם הגון והגיוני.

3. התיק של ליברמן

אבל לא רק אצל נתניהו מתכננים. מתברר שגם אצל לפיד. ואם ביבי חושב שיהיה לו קל מול הטירון, מומלץ לו לחשוב פעם נוספת. קודם כל, אולמרט מרגיע את לפיד. לדברי אולמרט, מופז לא ייכנס לקואליציה גם תמורת תיק הביטחון, אם יהיה עלה התאנה היחיד בממשלת ימין-חרדים. חוץ מזה שמופז אמור להיות הפלטפורמה שאולמרט משמר בשביל הפעם הבאה, לא?

התאוריה של אולמרט הגיונית. השאלה היא האם גם מופז מכיר אותה ואיך הוא בדיוק יגיב כשנתן אשל יישב אצלו וינופף במפתחות של הקריה. אבל מופז הוא הבעיה הקטנה. יש לי הרגשה שלפיד מתכוון להתעקש על 18 שרים. זו יכולה להיות תמונת ניצחון נפלאה, קלאסית, בלתי מעורערת.

אפשר כבר לראות בדמיון את ממשלת השלושים וכמה שרים הקודמת של ביבי, מול הממשלה הרזה, הגמישה והחסכונית שיכפה לפיד. בטלוויזיה יקרינו, במסך מפוצל, את שני המעמדים: הצילום הקבוצתי עם הנשיא ב-2009, שם היה הפריים צר מלהכיל את כל המצטופפים בתוכו, לעומת הצילום הטרי השנה.

אם אני מכיר טוב את לפיד, ואת האנשים שסביבו, גם נושא השוויון בנטל לא ייגמר בקלות. אין ללפיד כוונות ללכת על פשרה מבזה ויש לו כוונות ברורות להשאיר את ש"ס בחוץ. שינוחו קצת ויתנו לעטיני השלטון להעלות ארוכה ולהירפא. על זה יתנהל הקרב, והוא לא יהיה פשוט.

אריה דרעי ואלי ישי | צילום: רויטרס

לפיד לא נבהל מאופוזיציה. אולי להפך. מבחינתו, שביבי יקים ממשלה בלעדיו. נראה אותו. עם ציפי, בלי ציפי, מה זה כבר משנה. הוא עשה שיעורי בית והחליט לבוא למו"מ בידיים נקיות. לפיד, בעצתו של אורי שני, דחה את הרעיונות לאיחודים ובריתות. כן, הוא פגש את בנט והוא מקיים איתו קשר קבוע ותיאום ציפיות, אבל הוא לא באמת מעוניין להתאחד עם מופז והוא החליט ללכת עם הפוליטיקה החדשה שלו עד הסוף. בלי טריקים ובלי שטיקים. הכל שקוף. זה מה שיש. טייק איט אור ליב איט. בינתיים הוא עומד בעקרון הזה. הדגש הוא על בינתיים.

איזה תיקים הוא יבקש? פנים, שיכון, אולי גם רווחה וחינוך. כן, ותיק החוץ בשבילו. וגם ועדת הכספים. הרעיון להיות שר חוץ קוסם ללפיד, אם כי הוא עוד לא שם. הוא יודע שזה תיק שתפור עליו, אבל הוא גם יודע כמה מהר הוא יכול להפוך ללעג וקלס בעודו משייט בטרקליני אירופה, כשמעמד הביניים שלו ממשיך לסבול. כך שאם הוא יהיה שר החוץ, זה יבוא רק כתוספת לתיקים שיאפשרו לו לעבוד בשביל האנשים שהצביעו עבורו.

כן, ויש עוד בעיה קטנה. לליברמן, יש עוד איש כזה, אין כוונה לוותר על תיק החוץ. המאורעות (הגשת כתב האישום ומספר המנדטים הנמוך) אילצו אותו לוותר על נתחים נכבדים מתוכניתו המקורית (שנחשפה כאן: תיקי האוצר, השיכון והפנים), ובמצב הדברים משרד החוץ מבחינתו מתפקד ככבשת הרש. גם על זה תהיה מלחמה.

4. נתק'ה שלנו

ובסוף, מה לעשות, הגענו לנתן אשל. יש עכשיו אופנה, לזעוק את זעקת הקוזק הנגזל של נתק'ה שלנו. רודפים אותו. מה רוצים מחייו. אפילו אני, שבדרך כלל מזדהה עם חלשים ומתייצב להגנתם, כמעט השתכנעתי. ואז נזכרתי שזה לא אנחנו שרודפים את אשל. זה הוא שרודף אותנו.

אני לא משתגע על מה ששלי יחימוביץ' עשתה עם חשיפת המייל המביך שאשל שלח לה בטעות, אבל מצד שני מדובר באיש האמון מספר 1 של רעיית ראש הממשלה ובעלה. איש שאף אחד לא מצליח להסביר לו, ככה שיבין, שהוא לא כשיר להיות המוציא והמביא של ראש ממשלת ישראל. השבוע, בעקבות פרשת המייל, נזכרתי במשהו שקרה לפני 4 שנים, ביום החלפת השלטון. אירוע חגיגי, אוהל רחב ידיים ועמוס קרואים ונכבדים שהוקם במשרד ראש הממשלה, אולמרט מעביר את המפתחות לנתניהו ואשל מסתובב כחתן ביום כלולותיו.

בשלב מסוים ניגש נתק'ה לבחור צעיר במשקפי שמש, שנראה כמו ראש יחידת האבטחה של השב"כ. "בקשה ראשונה מהגברת", מחייך אשל, "אם אפשר, שהזקיפים מהבית ברחוב עזה יהיו גם הזקיפים בבית ראש הממשלה בבלפור". רק על הבקשה הזו, מניעיה, ומה שעומד מאחוריה, אפשר לכתוב ספר, אבל לאשל יש בעיה דחופה יותר, כי הצעיר אליו ניגש אומר לו ברוך "נתן, אני לא מהשב"כ, אני ינקי גלנטי, הדובר של אולמרט". כזה הוא נתן שלנו, קצת מפוזר, קצת מהורהר, וזה האיש שנותנים לו לנהל את העניינים.

שלי יחימוביץ' | צילום: מרק ישראל סלם

גם העובדה שביקש וקיבל ייעוץ משפטי מהיועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שכלל לא אמורה לספק לו שירותים, מעוררת תמיהות. זה מזכיר את הפגישה אליה הזמינה עצמה הגברת שרה נתניהו, אצל היועץ המשפטי יהודה וינשטיין, לדון בענייניה. הגברת נתניהו סבורה, כנראה, ש-וינשטיין הוא עדיין הפרקליט האישי שלה. היא המיטה נזק גדול עליו ועל עצמה.

נתן אשל הוא רק סימפטום. השבוע, ביום שהתפוצצה פרשת המייל ששלח בטעות לשלי יחימוביץ' מכל האנשים שבעולם, נצפה אשל בפרמיירה החגיגית של "איש חסיד היה" בתיאטרון הבימה. הרשל'ה מאוסטרופוליץ לא היה מצליח להיקלע למעמד מגוחך יותר. אבל הסיפור הוא, כאמור, נתניהו. לא אשל. ונתניהו לא טיפש, הרי הוא יודע שאשל לא יכול להיות ראש סגל, הוא יודע שאשל כלל לא כשיר, מבחינת כישורים, להיות בסגל.

בשוק חופשי, אשל הוא סגן חנווני. עסקן זוטר, לא מדבר אנגלית, לא מנוסה, לא איש העולם הגדול, לא ניהל שום דבר משמעותי בחייו. כן, הוא יודע לשגר מסרונים מהירים וחשאיים ושולט, כנראה, גם ברזי הצילום בסמארטפון. אם זה היה תלוי בו, נתניהו בחיים לא היה ממנה את אשל לתפקיד ראש הסגל. אבל זה כנראה לא תלוי רק בו.

העובדה שאשל, האיש שהורשע במה שהורשע ממשיך להסתובב שם וליהנות מהשפעה, מהלכים ומגעים, בעוד אנשים כמו יועז הנדל, אלוף יוחנן לוקר וצבי האוזר נפלטים החוצה ונרדפים כל עוד רוחם בם, צריכה לעורר פלצות בכולנו.

העובדה שאשל הוא יקיר ראש הממשלה ורעייתו בעוד שבנט ואיילת שקד נרדפים עד חורמה ממניעים חולניים צריכה להטריד מאוד כל מי שחרד לגורלנו כאן. הרי לאשל עשו הנחת סוף עונה גדולה בנציבות שירות המדינה, אזרח מן השורה היה חוטף שם הליך אחר לגמרי עם תוצאות שונות לגמרי, אבל אשל נהנה מגיבוי המלכות בכבודה ובעצמה וככה זה גם נראה.

בנימין נתניהו | צילום: מרק ישראל סלם

ואחרי כל זה, במקום להצטנף במאורתו ולהיעלם, הוא ממשיך לבחוש, לערבב, להדליק שריפות כדי להיקרא לכבות אותן, ולשגר מיילים לכתובות שגויות. אין ליד נתניהו אדם נורמלי אחד שלא מכיר מקרוב את גודל הנזק שממיט אשל על איכות הניהול וההתנהלות של ראש הממשלה. אין שם איש אחד שלא מבין מהי הסיבה שהוא שם מלכתחילה, בשליחות מי הוא עובד, למי הוא מדווח על כל היוצא ובא מהלשכה היוקרתית ולמי הוא חב את נאמנותו.

ולכן, אני לא נסחף הפעם בגל הרחמים שמעורר אשל על הרדיפה הנוראית שרודפים אותו. מבחינתי, הרדיפה שחווה בשנה האחרונה בחור ערכי, הגון ומוכשר כמו יועז הנדל, מדאיגה הרבה יותר. אני מכיר את הרדיפה הזו מקרוב.

5. מי בעד חיסול הטרור?

הנה פנייה אישית ליאיר לפיד: בין שאר המטלות, המשימות והציפיות האינסופיות ממך, יש אחת בוערת במיוחד: התקשורת. אתה עיתונאי, יאיר, ואתה יודע בדיוק מה עובר עלינו כאן בשנים האחרונות. שותפך לעתיד, בנימין נתניהו, החליט להוציא אותנו להורג. בהתחלה חשבנו שהוא צוחק, אבל הוא לא. יש לו תוכנית והוא מבצע אותה בדבקות מקפיאת דם.

אני הייתי לוקח, במקומך יאיר, קודם כל את רשות השידור. חייבים לחלץ אותה מציפורני הקיקלופים. שמע סיפור: אתה זוכר את ההופעה ההיא של בנט אצל נסים משעל עם הסרבנות? זה קרה ביום חמישי בלילה. אז בשישי בבוקר עסק יומן הבוקר של "קול ישראל" בנושא בהרחבה.

ג'ודי ניר מוזס שלום | צילום: גיל כהן עליזה זאנה יח"צ

אחר כך ראיינה ג'וני ניר מוזס שלום בתוכניתה את בנט עצמו. ואז הגיע יומן הצהריים. הוכנה כתבה מסכמת על הפרשה, ששובצה לתוך היומן בדייקנות. אלא שאז התקשר מנהל הרדיו למי שהתקשר והורה להעלות לשידור גם את השר גלעד ארדן. אמרו לו שאין מקום וזמן, שהליין-אפ לחוץ, שאי אפשר לעשות את זה עכשיו ככה בהנחתה ושאם ארדן יעלה יהיה צורך להפיל את מקבץ הפרסומות.

אז לא צריך פרסומות, הוא אמר. וכך היה. מקבץ הפרסומות שלפני החדשות פשוט לא שודר. אלה הפרסומות הכי יקרות בשעה הכי יוקרתית, אבל זה לא לגמרי עניין את מנהל הרדיו, כי "קול ישראל", לפני היותה תחנת רדיו שמבוססת על הכנסות מפרסומת, היא צעצוע של השלטון. למען האיזון צריך להוסיף שמקצועית היה מקום לראיין את ארדן, מכיוון שבנט דיבר בתכנית של ג'ודי. אבל העובדה שמנהל הרדיו מרים טלפון לעורכים מקצועיים, כופה עליהם פוליטיקאי, מורה להם להוריד פרסומות, צריכה להדאיג את כולנו.

זו לא הפעם הראשונה שזה קרה שם. אווירת הטרור ב"קול ישראל" חסרת תקדים. גם בערוץ הראשון. כל ממזר מלך, כל בריון גבר, מסעות טיהורים אינסופיים, פולחני אישיות ואובדן צלם המקצוע. אנשים מיואשים מסתובבים שם, אנשים שהיו פעם עיתונאים מצוינים ועכשיו מתקשים להביט בעצמם במראה.

אתם חייב לחלץ את השידור הציבורי מידי האנשים האלה, יאיר, ולהחזיר אותו לציבור. איתן כבל הכין בזמנו טיוטת חוק שידור ציבורי שתנתק את הרשות אחת ולתמיד מהפוליטיקה. אז אנא. זה צריך להיות תנאי שלך מול נתניהו. הוא לא ישבור את העסקה על זה. אם המשלט החשוב הזה של רשות השידור יחולץ מהשבי, יכול להיות שזה יהיה סימן לתפנית במערכה. הרבה אנשים מתפללים שתעשה את זה, לפיד.

ואם נתניהו ישתומם וישאל אותך בשביל מה ומי אתה מתעקש, תגיד לו דבר פשוט: זו הדמוקרטיה, טמבל.

טורים קודמים של הכותב:

נתניהו שיחק נגד עצמו וסיים בתיקו

לא ביבי ולא ציפי: למי הצביע בן כספית בבחירות?

חופש המידע: מדוע החליט יובל דיסקין לדבר