Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

“המגפות מעמידות את הידע הרפואי בצד. בכל פעם מתחילים מאפס”

הרפואה התקדמה, המידע זורם חופשי והשליטה על האוכלוסייה נרחבת הרבה יותר – ובכל זאת, כאשר האנושות נתקלת במגפה חדשה אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה
שלומי אזולאי

מגפות מלוות את החברה האנושית משחר ההיסטוריה. עדויות מפורטות על התפרצות מגפות, פגיעתן והשינויים שחלו בעקבותיהן – כלכליים, פוליטיים וחברתיים – מסוקרים בהרחבה בספרות ובעיתונות המדעית מתחילתה של המאה ה־19 ועד ימינו. רובן הגיעו עם ובעקבות הקידמה – התרחבות המסחר היבשתי והימי, מסעות לגילוי יבשות, מלחמות וכיבושים צבאיים.

מי שיתעמק באותן עדויות, שהולכות אחורה הרבה מעבר למאה ה־19, ימצא למרבה הפליאה שלא הרבה השתנה מאז. האוכלוסייה, כמו מקבלי ההחלטות, נוטה להתנהג בדיוק באותה הצורה לנוכח הפחד הקמאי שמעוררת מגפה מסתורית.

הכתבה מופיעה בגיליון הרופאים הטובים 2020 של פורבס ישראללרכישת הגיליון לחצו כאן

לדברי פרופ’ שפרה שורץ, היסטוריונית של הרפואה ופרופסור למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון, “זה מתבטא בחרדה, פאניקה, פחד וחיפוש אחר הגורם או הגורמים ‘האשמים'”. לעיתים היו אלו היהודים או השחורים, ולעתים, כמו בימינו, הסינים.

“במשך שנים לימדתי היסטוריה של מגפות”, אומרת פרופ’ שורץ. “קראתי עשרות ספרי מחקר, אם לא יותר, והגעתי לתובנה אחת: אנחנו נמצאים באותו מקום שבו היו לפני 2,000 שנה הרופאים באתונה, או הרופאים בוונציה לפני 500 שנה. המגפות מעמידות את הידע הרפואי בצד – בכל פעם מתחילים מאפס עד שלומדים את הווירוס. זה הכל עניין של ניסוי וטעייה”.

פרופ' שפרה שורץ. צילום: יוסי אלוני
פרופ’ שפרה שורץ. צילום: יוסי אלוני

לדבריה, על אף ההתקדמות המדעית באיתור ובהבנת גורמי הסיכון, ביכולות הטיפול בבתי החולים, וכמובן ביכולת לפתח חיסונים – בטכנולוגיות שקשורות להתמודדות ציבורית עם מגפות לא חל כמעט שינוי. “מגפות ממשיכות לפגוע בחברה האנושית ברחבי העולם ללא אבחנה בין חברה מערבית מתקדמת, לבין חברה שבטית או מסורתית־דתית, וללא קשר להבדלים בזמינות המידע”, אומרת פרופ’ שורץ. “בפועל, בכל פעם שמופיעה מגפה חדשה, אין לנו שום פתרון חדשני חוץ מחזרה על ההמלצות ההיסטוריות: מסכות לאנשים ולרופאים, סגר ובידוד”.

חיה רעה

גם בכל הקשור לאופן התפתחותן של המגפות אין ממש חדש. לדברי פרופ’ רונן בן עמי, מנהל היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי איכילוב, “מגפות שיש להן השפעה משמעותית על בריאות הציבור קורות בדרך כלל כתוצאה מחיידקים או נגיפים שמקורם בבעלי חיים. המחוללים האלה עושים מעבר מבעלי החיים לבני האדם בעקבות שינויים גנטיים שהם עוברים ומאפשרים להם להסתגל למאחסן האנושי. ההתפרצויות העיקריות במאה השנים האחרונות החלו ממפגש בין בעלי חיים ואנשים. ככל הנראה למזרח הרחוק היתה תרומה משמעותית לכך בשל האינטראקציה הגבוהה בין מסות של אנשים ובעלי חיים בשווקים.

פרופ’ שורץ: “מגפות ממשיכות לפגוע בחברה האנושית ברחבי העולם ללא אבחנה. בפועל, בכל פעם שמופיעה מגפה חדשה, אין לנו שום פתרון חדשני חוץ מחזרה על ההמלצות ההיסטוריות: מסכות לאנשים ולרופאים, סגר ובידוד”

“כך, למשל, נגיף השפעת – מקורו תמיד בבעלי חיים. ניתן לראות דוגמה לכך בשפעת החזירים שפרצה ב־2009, מקור הנגיף היה בעופות, מהם הוא עבר למאחסן ביניים (חזירים), ומהם, לאחר ארגון מחדש, לבני האדם בצורה מדבקת במיוחד שהתחילה את המגפה”, מסביר פרופ’ בן עמי.

גם מגפת הקורונה הנוכחית החלה ככל הנראה במעבר של הווירוס מבעל חיים אל האדם. החשודים העיקריים הפעם: העטלפים והפנגולינים האקזוטיים. לעתים, מתמזל מזלנו והווירוס החדש שנוצר במעבר אל האדם אינו קטלני מאוד, כמו במקרה הנוכחי. פעמים אחרות מדובר במחלות אגרסיביות הרבה יותר. אך “מזל” הוא מושג יחסי בהקשר הזה. מכיוון שגם לקטלניות מתונה ישנו מחיר.

מכלים את עצמם

לדברי פרופ’ בן עמי, ברוב המקרים הנגיפים הקטלניים יותר כמו הסארס (2003) והמרס (2012), נוטים שלא לגרום לפנדמיה מפני שהם מכלים את עצמם. דווקא הנגיפים הפחות קטלניים הם אלו שגורמים להתפשטות משמעותית בשל ההתפתחות ההדרגתית שמאפיינת אותם והחשיפה הגדולה שנוצרת בשל כך.
העיקרון הזה נכון גם כאשר מתבוננים במחלה “קלה יחסית” כמו שפעת, שיש לה חיסון (אם כי השינויים שעובר הווירוס מדי שנה דורש התאמות) אך ההתפתחות שלהן היא יחסית מהירה.

“עד שלא ימצא חיסון לקורונה אנו נחיה איתה ובצורה קשה יותר מאשר עם השפעת”, מסביר ד”ר ליאור נשר, מומחה למחלות זיהומיות בבית החולים סורוקה. “אומנם מדובר בשתי מחלות של דרכי הנשימה שמועברות על ידי וירוס, אך הן מאוד שונות בהתנהגות, במכניקה ובמרכיבי הזמן. תקופת הדגירה של שפעת היא בין יום לחמישה ימים, רוב החולים נדבקים תוך יומיים, זמן התחלואה קצר וכל תהליך ההדבקה וההעברה מאוד מהיר. לקורונה, לעומת זאת, תקופת דגירה ממושכת של עד 14 ימים, עם ממוצע שעומד על שמונה ימים. תקופת המחלה ממושכת ויכולה להגיע עד שלושה שבועות. חולי קורונה מדבקים למשך זמן ארוך מאוד והמשמעות היא זמן חשיפה ארוך לכמות גדולה יותר של אנשים”.

ד"ר ליאור נשר. צילום: יוסי אלוני
ד”ר ליאור נשר. צילום: יוסי אלוני

“השפעת מלווה את המין האנושי דורות רבים ותמשיך ללוות אותו”, מוסיף פרופ’ בן עמי. “הסיבה לכך היא שזהו נגיף שעובר כל עונה ארגון מחדש. ההשתנות המתמדת מביאה להתפרצות עונתית. לקורונה אין את התכונה הזו ולכן נראה שהיא תלווה אותנו במשך מספר עונות או מספר שנים, ועם הזמן, או שיפותח חיסון יעיל שיכנס למערכת הבריאות כחיסון שגרה, או שיתפתח חיסון טבעי מפני שהנגיף יהפוך לשכיח. אין לכך תשובה חד משמעית”.

נקודות מפנה

גם בראייה היסטורית, אין תשובה ברורה לשאלה “מה גרם למגפות לדעוך ולהסתיים. “אין לנו הסבר מדעי להיעלמותן של מגפות”, מציינת פרופ’ שורץ. “מגפת ‘המוות השחור’ שדעכה ונעלמה מאירופה לאחר כעשור, חזרה אחרי כמאתיים שנה והתפרצה בלונדון. היא הופיעה שוב בעת מלחמות נפוליאון בארץ ישראל ונעלמה כמעט לחלוטין במאה ה־20. את מקומה תפסו מגפות כולירה שחזרו לכל אורך המאה ה־19, מגפות שפעת למיניהן, החל מהשפעת הרוסית (1890־1889) וכלה בשפעת הספרדית (1919־1918), מחלות ילדים מגפתיות כחצבת, דיפטריה ופוליו, ומגפות המאה ה־21 כאבולה, סארס ומרס”. כולן התפרצו, ובסופו של דבר דעכו.

אם מחפשים סיבות להיסטריה הכללית שדבקה בעולם מאז פרוץ מגפת הקורונה, אפשר אולי למצוא אותן בתוצאות העגומות שהביאו איתן מגפות העבר הגדולות. לדברי פרופ’ שורץ, ארבע מגפות בולטות השפיעו על תולדות החברה האנושית והתפתחותה מהזמן העתיק ועד ראשית הזמן החדש.

פנגולין. האחראי למגפת הקורונה?. צילום: Shutterstock
פנגולין. האחראי למגפת הקורונה?. צילום: Shutterstock

ד”ר נשר: “עד שלא ימצא חיסון לקורונה נחיה איתה ובצורה קשה יותר מאשר עם השפעת. אומנם מדובר בשתי מחלות של דרכי הנשימה שמועברות על ידי וירוס, אך הן מאוד שונות. חולי קורונה מדבקים למשך זמן ארוך מאוד והמשמעות היא זמן חשיפה ארוך לכמות גדולה יותר של אנשים”

המגפה הראשונה שתועדה בהרחבה ככזו שגרמה לשינוי פוליטי ותרבותי מרחיק לכת, היא מגפת הטיפוס אשר פגעה באתונה ביוון העתיקה, בשנת 430 לפנה”ס. המגפה פרצה במהלך מלחמות אתונה־ספרטה כאשר העיר היתה נצורה. התפשטות המגפה היתה מהירה והיא המיתה כשליש מתושבי העיר, ביניהם מנהיגה הדמוקרטי והכריזמטי של אתונה, פריקלס. הפגיעה הקשה הביאה להפסדה של אתונה ולירידתה של העיר מגדולתה.

מגפת הדבר – סימנה את סיום העת העתיקה

המגפה השנייה היתה מגפת אבעבועות שחורות שהתפרצה ברומא במאה השנייה לספירה וחזרה שוב במאה השלישית לספירה, כ־700 שנים אחרי מגפת הטיפוס באתונה. היא הגיעה לעיר עם חיילי הלגיון הרומיים ששבו לביתם מהמזרח התיכון וגרמו להדבקה רחבה. כרבע מהנדבקים מתו מהמחלה ובסך הכל – מתו ממנה ברומא ובסביבותיה כחמישה מיליון בני אדם, ביניהם גם הקיסר מרקוס אורליוס. גם כאן, כמו במקרה של אתונה, המגפה היתה זרז משמעותי להיחלשותה של האימפריה הרומית.

המגפה השלישית היתה מגפת הדבר. בדיעבד, היא סימנה את סיומה של העת העתיקה ואת תחילתם של ימי הביניים. היא פרצה באזור הים התיכון ובאירופה בין השנים 750־541 וחזרה מספר פעמים במחזוריות של בין שמונה ל־12 שנים. מקור המגפה לא ודאי, יש הגורסים כי היא החלה באתיופיה והתפשטה לאירופה דרך מצרים, אחרים גורסים כי מקורה במזרח הרחוק, משם התפשטה לאורך דרכי המסחר ונמלי הים. כך או כך, בתוך ארבע שנים התפשטה המגפה ברחבי אירופה וקצרה כ־25 מיליון קורבנות שהיוו כ־13% מאוכלוסיית העולם. בשיאה היא גרמה למותם של 10,000 מתושבי קושטא (קונסטנטינופול) מדי יום, ובסך הכל הביאה למות 40% מתושבי העיר.

אילוסטרציה: Shutterstock
אילוסטרציה: Shutterstock

המגפה הרביעית, שהטביעה את החותם ההיסטורי המשמעותי ביותר, היתה מגפת “המוות השחור” שהתפרצה במאה ה־14. היא ככל הנראה הגיעה מסין, משם נדדה לאורך דרך המשי לחצי האי קרים ומשם התפשטה לערי נמל בים התיכון. ב”מוות השחור” מתו בין 20 ל־25 מיליון בני אדם באירופה וכ־35 מיליון בני אדם בסין. בסך הכל גבתה המגפה את חייהם של כ־25% מאוכלוסיית העולם.

הופעתו הראשונה של הסגר

“המוות השחור” היא גם המגפה הראשונה שממנה קיים תיעוד נרחב לניסיונות מאורגנים של האוכלוסייה, של הרופאים ושל השלטונות, לפעול למניעת הידבקות ולעצירתה, על אף היותו של גורם המגפה (חיידק הדבר) עלום. על מנת למנוע הדבקה קבעו שלטונות הערים כי יש לחייב את החולים בבידוד בבתיהם, נולד גם הסגר (קרנטינה) הציבורי ולראשונה לבשו הרופאים מסכות ולבוש להגנה ולמניעת הידבקות.

חוק הקרנטינה (מאיטלקית – “quaranta giorni”, כלומר “ארבעים יום” – תקופת דגירת המחלה) חייב אוניות שהגיעו לנמל להמתין בבידוד מחוצה לו במשך 40 יום. בתום התקופה רופא היה עולה לאונייה, בודק שאין בה חולים ורק אז היה מאשר לה לעגון. כדי להגביר את יעילות הבידוד דרשו מכל כלי שיט שהגיע לנמל להציג תעודת בריאות המאשרת כי בנמל האחרון ממנו הגיע, לא היתה התפרצות של המגפה.

הבידוד הוטל בעיר על בתים שבהם אותרו חולים. הבתים סומנו בסימן אזהרה בולט כדי שאנשים ימנעו מלהתקרב אליהם. ערים ללא תחלואה, או כאלה שבהן היתה תחלואה נמוכה, סגרו לחלוטין את שעריהן.

לחיים תחת איום מגפה שמקורה לא נודע היו גם השלכות חברתיות. אלה שחששו כי המגפה מסמנת את סוף העולם והחלו לחיות בנוסח “אכול ושתה כי מחר נמות”. אחרים פנו לדת. בדיעבד, הובילה הירידה באוכלוסייה לפריחה כלכלית, לצמצום הצפיפות בערים ולשבירת החומות שסגרו עליהן. במחקר ההיסטורי מקובל לראות במגפה כאחת הסיבות שהובילו לתחילתה של תקופת הרנסנס.

גם זה יעבור

למרות הנזק העצום שגרמו מגפות לאורך ההיסטוריה, “הזיכרון האנושי מדחיק בדרך כלל את קיומן של מגפות”, מזכירה פרופ’ שורץ, “אך הן מגיעות מדי כעשר שנים – חלקן חוזרות, כמו שפעת החזירים בשנים 1977, ואחרות נעלמות כלא היו כמו הסארס בשנים 2003־2002. חלקן פוגע בעיקר בצעירים (השפעת הספרדית ושפעת העופות), ואחרות, כמו מגפת הקורונה הנוכחית, פוגעות בעיקר במבוגרים. לעולם המודרני של המאות ה־20 וה־21 אין פתרון מתקדם למניעה ולהתמודדות עם מגפה עולמית.

“יש את עניין החיסונים שלא היה בעבר. אך גם במקרה של חיסון – פיתוח יכול להימשך מספר שנים ויש מחלות שעדיין לא פותח עבורן חיסון, כמו איידס, שנמשכה שנים וגבתה את חייהם של יותר מ־35 מיליון בני אדם”, אומרת פרופ’ שורץ.

פרופ' רונן בן עמי. צילום: מירי גאניו, דוברות איכילוב
פרופ’ רונן בן עמי. צילום: מירי גטניו, דוברות איכילוב

פרופ’ בן עמי: “ההתפרצויות העיקריות במאה השנים האחרונות החלו ממפגש בין בעלי חיים ואנשים. ככל הנראה למזרח הרחוק היתה תרומה משמעותית לכך בשל האינטראקציה הגבוהה בין מסות של אנשים ובעלי חיים בשווקים”

“אם נתרכז בממשלות, הרי שהן מהוות מרכיב קריטי בניהול המגפה והשפעתה על האוכלוסייה. אם נשווה בין ישראל לבין אוסטריה, שדומה לנו בגודל האוכלוסייה ואופי החברה, הם עבדו באופן מאוד מסודר, עם תוכנית מפורטת, וכשראו שאין ירידה גדולה מספיק בתחלואה ידעו לעצור את ההקלות ולחזור אחורה. בישראל לא עשו את זה וזה גרם לנזק גדול יותר”.

מדינת אי

“אם היו מכריזים על סגר עולמי בו־זמנית זה היה מצוין”, אומר ד”ר נשר. “אבל בגלל שכל מדינה מתנהגת שונה וההתפרצות חלה אצלה בזמן שונה, זה בעייתי לביצוע. דווקא כאן לישראל יש יתרון – אנחנו סוג של מדינת אי, אין גבולות פתוחים, כמו באירופה למשל, וזה מאוד עזר לנו בהתמודדות עם המגפה ומניעת התפשטותה”.

“אם נתנהג בעונת השפעת הקרובה כפי שצריך להתנהג בזמן הקורונה – מסכות, ריחוק חברתי, וכו’ – אז גם השפעת תהיה קלה בהרבה”, חוזה פרופ’ בן עמי. “זה רלוונטי לכל מחלה נשימתית, שמסלולי ההדבקה העיקריים בה הם דרך דרכי הנשימה או דרך מזון. למגפת הקורונה לא היינו ערוכים כפי שהיה אפשר, וצריך להפיק לקחים. למשל, תובנה חשובה היא שמערכות הבריאות לא יכולות לתפקד ללא מרווחי בטיחות ועתודות – לא רק עתודות פיזיות, אלא גם עתודות ידע, כוח אדם והתמחויות. מכונות הנשמה הן חשובות, אך חשוב יותר שיהיו מי שידעו להשתמש בהן”.

אם לשאוב מעט אופטימיות מן העבר, הרי שגם מגפת הקורונה, כמו כל קודמותיה במאות ואלפי השנים האחרונות, תדעך בסופו של דבר. מה שיוותר פתוח בינתיים הן השאלות איזה חותם היא תשאיר על העולם, כמה מרחיקות לכת יהיו השלכותיה, ומה נצליח ללמוד ממנה כדי להתכונן טוב יותר למגפה הבאה, שלצערנו, בוא תבוא.

הכתבה מופיעה בגיליון הרופאים הטובים 2020 של פורבס ישראללרכישת הגיליון לחצו כאן

בתמונה הראשית: רופא עם מסכה, גרסת המאה ה־17, צילום: Wellcome Collection

שער גיליון הרופאים הטובים בישראל 2020 של מגזין פורבס
שער גיליון הרופאים הטובים בישראל 2020 של מגזין פורבס. צילום: יוסי אלוני