המחיר שמשלמת הכלכלה הישראלית על מדיניות הנגיד פישר

המחאה החברתית, ששטפה את ישראל בקיץ 2011, תפסה את נגיד בנק ישראל לא מוכן. אחרי כשלוש שנים שבהן התמודד עם המשבר הכלכלי הגדול ביותר בעולם מאז השפל הגדול, סטנלי פישר היה בטוח שהוא עשה עבודה מצוינת, ושעם ישראל צריך להיות מאושר ממצבו. במסיבת עיתונאים שערך, הודה פישר כי הופתע מעוצמתה ומהיקפה של מחאת האוהלים. "ההתפתחויות האחרונות הגיעו כהפתעה, לפחות לי. גם כי לא היו רמזים לפני כן וגם כי לפי כל אינדיקטור כלכלי – המשק במצב טוב, עם שיעור האבטלה הנמוך ביותר זה 20 שנה".

במשפט הקצר הזה מדגים פישר את הבעיה הקשה ביותר שמאפיינת את שנותיו בתפקיד נגיד בנק ישראל: פישר שומר על "המשק". אבל מה עם האנשים שחיים במשק? אלה – כפי שמעיד גל המחאה וכפי שמרגיש כנראה כל בן מעמד הביניים בישראל – חשים שבעוד מצב המאקרו מצוין, מצבם האישי רק הולך ומדרדר.

מעמדו של הנגיד פישר בציבוריות הישראלית נחשב לחזק במיוחד, עד כדי כך שבסביבתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שקלו להריץ אותו, כנראה בניגוד לרצונו, לתפקיד נשיא המדינה הבא. המעמד הזה מבוסס על תדמית שנבנתה בעמל יחצ"ני רב, קורות חיים גלובליים שעברו דרך מותגי כלכלה בינלאומיים – וגם קצת על חוסר ההבנה של הציבור הרחב בהשפעה שיש לנגיד על המשק בישראל.

הרבה יותר נוח לכעוס על הממשלה, האוצר, ההסתדרות, החרדים והטייקונים, מאשר על גוף מקצועי שעיקר עיסוקו הוא במדיניות מוניטרית. אבל האמת היא שלנגיד יש לא מעט מבקרים. רובם פשוט לא אוהבים לדבר על זה, בטח לא בשמם.

בכלכלה הגלובלית בכלל, ובפרט במשבר הכלכלי של השנים האחרונות – שהחל בסאב־פריים האמריקני והמשיך למשבר האשראי האירופי – המרחק בין הצטיינות לכישלון הוא קטן מאוד. חלק גדול מהתרופות המסופקות על ידי הממשלות ומומחי הכלכלה הבינלאומיים הן סוג של ניסוי וטעייה. ההצלחה של היום עלולה להתברר בעוד מספר חודשים כטעות היסטורית, ואילו מהלך שגורם כרגע לפאניקה בשווקים עשוי להפוך בבוא היום להברקה של המחר. צריך רק להביט בטלטלה שעברה על מנהיגי אירופה בניסיון לחלץ את יוון כדי להבין עד כמה קצר המרחק בין הצלחה לקריסה.

בתוך האוקיינוס הגועש של הכלכלה העולמית הצליחה הכלכלה הישראלית לגלוש על הגלים השוצפים ולהירטב רק מעט. ההצלחה נבעה, בין היתר, בזכות רגולציה מוניטרית מוקפדת ושמרנית (שמושפעת עדיין מטראומת קריסת המשק הישראלי בשנות ה־80), מדיניות פיסקלית ריכוזית מאוד אך סובלת מדימוי של בזאר טורקי – ומערכת פיננסית שמשנה פניה, אך עדיין לא "מפותחת" כאחיותיה באירופה וארה"ב.

בנסיבות המאוד מיוחדות של ישראל הצליח הנגיד סטנלי פישר לנכס לעצמו את הישגיה של הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, ולהשיג מעמד של המבוגר האחראי של הכלכלה הישראלית. הכישלונות, המריבות, הוויכוחים מנוכסים לעמיתיו־יריביו, בעיקר אנשי משרד האוצר. גם את ההתערבות בשוק המט"ח, כמו מהלכים שנויים במחלוקת אחרים, הצליח הנגיד להפוך – לפחות בדעת הקהל – לסיפור הצלחה. זה טוב למיתוג של ישראל. זה טוב גם למיתוג האישי של סטנלי פישר.

יציבות המחירים

לנגיד בנק ישראל יש מספר תפקידים עיקריים: החלטה על המדיניות המוניטרית, שמירה על יציבות המחירים, פיקוח על הבנקים, ניהול יתרות המטבע של ישראל וייעוץ כלכלי לממשלה. לכל אלה יש להוסיף את ההשפעה הגדולה שלו על השיח הכלכלי בישראל, כמי שמייצג דמות ניטרלית לכאורה, ללא הטיות פוליטיות או מגזריות. בכל אחד מהתפקידים הללו, מנהל פישר בשנים האחרונות מדיניות אקטיבית מאוד, ובמקרים רבים השפעתו כה גדולה, עד כי יש הטוענים כי הוא המנהל בפועל את המשק הישראלי.

קחו, למשל, את אחד מתפקידיו המרכזיים של בנק ישראל ונגידו – שמירה על יציבות המחירים. בשורה התחתונה – סטנלי פישר צלח את המשימה המרכזית הזו בשן ועין. נכון לעכשיו, הוא נכשל בשני שלישים מהשנים שבהן שימש בתפקיד והצליח רק בשליש. מי שקובע את יעדי יציבות המחירים במשק היא הממשלה, ובנק ישראל אמור לעמוד ביעדים. בשנת 2001 נקבע טווח של 2% – בין 1־3%, ומאז אמור בנק ישראל לעמוד בו לא רק ברמה השנתית אלא ברמה החודשית. כאמור, הנגיד מיעט לעמוד בו, ובתקופתו נעה האינפלציה השנתית בטווח של 4% – טווח שהוא כפול מהיעד שהציבה לו הממשלה.

מעבר לעובדה שהנגיד לא עמד ביעד, הוא רואה עצמו בצורה זו או אחרת פטור ממנו. לפני מספר שבועות פרסם הנגיד פישר 10 לקחים שלמד מהמשבר הכלכלי. בלקח מספר 8 כותב הנגיד כי יש לחתור לגמישות ביעדי האינפלציה. לפעמים ניתן לתת לאינפלציה לחרוג מהיעד כדי לשרת יעדים אחרים, הוא כתב. במלים אחרות בנק ישראל לקח לעצמו את הסמכות ולא ביקש אותה מהממשלה.

פישר יכול להרשות זאת לעצמו. המציאות הפוליטית של ישראל לא נותנת סיכוי לממשלה בקרב התדמיות מול הנגיד בעל הארומה הבלתי־תלויה והבינלאומית. שר האוצר הנוכחי יובל שטייניץ או קודמו בתפקיד רוני בראון יכולים להתווכח עם הנגיד פישר ולפעמים גם להיות צודקים – אבל הסיכויים שלהם לזכות באהדת הציבור – אפסיים. תדמית "המבוגר האחראי היחידי" בשכונה מחסלת את סיכוייו של כל שר אוצר להיות צודק.

התחזיות התבדו

לנגיד פישר יש שם עולמי, לא מעט בזכות נטייתו להקדים את שאר הנגידים בעולם בשינוי כיוון הריבית. פישר לא נוהג להמתין זמן רב כדי לראות מה כיוון השווקים, ובוחר לפעול על סמך הערכות מוקדמות. קשה שלא להתרשם, שהוא מבקש למצב את עצמו לא רק כמנהיג כלכלת ישראל, אלא כבר־סמכא עולמי, ובחר לשם כך במדיניות שתבליט את דעותיו בקרב כלכלני העולם. התוכניות שלו לשנה הזו למשל, היו להעלות את הריבית בהדרגה, והוא כלל לא צפה את המשבר באירופה ששיבש את התוכניות ואילץ אותו להוריד את הריבית. "אם היו אומרים לי לפני כמה חודשים שגוש האירו על סף קריסה ויהיה צורך בסיוע לבנקים, הייתי אומר שהסבירות לכך קרובה לאפס", הודה פישר.

אפשר היה לצפות שניסיון העבר ילמד את הנגיד שיעור בצניעות, אבל זה לא קרה. הנה למשל ציטוט של הנגיד מראיון עם סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" בשנת 2005, בה הזהיר הפרשן מבועת נדל"ן עולמית. "אני לא שותף לחזיונות החורבן הללו. בועת הנדל"ן קיימת רק במספר ערים בארצות־הברית, אבל היא לא בעיה כלל־אמריקנית ולא כלל־עולמית. מחירי הדירות גבוהים בסן־פרנסיסקו, למשל, ולא בבוסטון".

"זו בהחלט לא בעיה בהיקף של בועת מניות הנאסד"ק לפני חמש שנים. ירידות במחירי הנדל"ן למגורים יכולות לגרום להאטת צמיחה זמנית בכמה מקומות בעולם, אבל לא מעבר לכך. השפעתן תהיה מוגבלת. אתן לך דוגמה: בשנה שעברה הבריטים חששו מניפוח יתר של מחירי הדירות. הבנק המרכזי בלונדון העלה את הריבית, ושוק הנדל"ן נרגע. המשק הבריטי סבל מהאטה קצרה, ירד מקצב צמיחה שנתי של 3.5 אחוזים ל־2 אחוזים. עכשיו הכול בסדר, והבריטים כבר יוצאים מזה". בריטניה, כזכור, שרויה כבר שנים במשבר עצום שהכריח אותה לקיצוצי ענק בתקציב.

בחלק מהמקרים, כאשר התחזיות של פישר לא מתממשות, הוא ממהר להסביר את זה במדיניות שנקט. כך למשל, הוא טוען שישראל צלחה את משבר 2008 בזכות המדיניות, אבל מתעלם מהאפשרות שהוא פשוט התכונן למשבר שלא הגיע. פרופסור ירון זליכה, דיקן הפקולטה למינהל עסקים בקריה האקדמית אונו, לשעבר בכיר באוצר, טוען, כי "פישר הפריז מאוד בתחזיות שלו על השפעת המשבר בעולם ב־2008 על הצמיחה במשק. כתוצאה מכך הוריד הנגיד עמוק מדי ולאורך זמן רב מדי את הריבית, מבלי לקחת בחשבון בצורה מספקת את ההשלכות של ירידת הריבית לרמה ריאלית שלילית על מחירי הדיור. התועלת לצמיחה הייתה קטנה יחסית – והנזק אדיר. פישר טעה והפריז, הייתה לו טעות באבחון, אבל אצלנו קיימת תופעת העדר, שגרמה לרבים בממשל ובתקשורת, לסרב לדון בביקורת ובאלטרנטיבות. גם אדם חכם יכול לטעות – והוא טעה".

לדברי זליכה, זו לא הייתה הטעות הקריטית היחידה של הנגיד בשנים האחרונות. זליכה גורס, כי מאבקו הממושך של פישר בירידת שער הדולר, בניסיון לסייע ליצואנים, המיט נזק כבד למשק. "הוא החמיר יותר מדי בחשיבות של הייצוא לצמיחה בישראל", אומר זליכה. "זה גם כלל לא תפקידו של בנק ישראל. הוא פשוט בחר למלא תפקיד ששייך לממשלה. הוא רכש המון מט"ח, למרות שהניסיון בעולם מלמד שהתערבויות דומות נכשלו, והוא אכן נכשל".

זליכה אומד את הנזק ממדיניות פישר בסכומים אדירים. "עלויות ניהול הרזרבות שוות ערך להכנסות ממסים של 2% ממע"מ, שהיה יכול להיות היום 14%. רווחי בנק ישראל, יש לזכור, הולכים לממשלה. ברגע שהוא מוסיף לעצמו עלויות, הוא גורע מהכנסות הממשלה וזה עומד כרגע על 6־7 מיליארד שקל בשנה. פישר גם כבל את עצמו, שכן הוא חייב היה להאריך את תקופת הריבית הנמוכה כדי לא להגדיל את העלויות. היום אנחנו בתחילת מיתון, והמדיניות כבולה בגלל הרזרבות. יציבות בנק ישראל נפגעה מאוד מאחר שהוא נמצא בהון עצמי בשיעור שלילי של עשרות מיליארדי שקלים, מי יכסה את זה?".

זליכה טוען כי "פישר גרם לנזקים דרמטיים במונחים כלכליים שיישארו הרבה מאוד שנים. אני חושש שעוד מספר קדנציות של נגידים ייתקלו בניסיונות להתמודד עם הירושות שלו. זה קל לבקר בדיעבד, אבל אני אמרתי הכול לפני שלוש שנים. לצערי, לא היה שום דיון מהותי ברמה הממשלתית. התקבלו החלטות בעלויות אדירות ללא דיון כלל ברמת הממשלה".

מה, לדעתך, צריך לעשות כעת?

"כדי להיחלץ מהסיטואציה צריך להתבסס לא רק על מדיניות מוניטרית, כי נעשה נזק כבד מדי. צריך פתרון משולב, פיסקלי ומוניטרי, שעיקריו הפוכים מהמינון שרושמים הממשלה ובנק ישראל – ריבית יותר גבוהה, הפחתות מסים במקום העלאות מסים ומאמץ דרסטי לשינוי מבני במשק המדינה שיגבירו תחרותיות, יפרקו פירמידות ומונופולים. תמהיל כזה יאפשר חזרה ליציבות של המשק, עם מנועי צמיחה משמעותיים".

כפי שציין זליכה, אחד הגופים שמדיניות פישר הועילה לו, היו היצואנים. יש מי שיאמר שפישר לקח ללב את הקשיים שלהם לנוכח התחזקות השקל. אחרים יטענו כי בשיא המשבר הפעיל שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, לחץ כבד על פישר – והנגיד נלחץ. בעקבות כך יצא פישר למסע רכישות מט"ח והוסיף מגבלות רגולטוריות בהמשך, שצמצמו מאוד את מעורבות הזרים במסחר. מאבקו של פישר בשער הדולר זכה ללא מעט כותרות.

דפנה אבירם יצחק, מנהלת המחלקה למחקר כלכלי בהתאחדות התעשיינים, טוענת, כי רוב היצואנים מרוצים ממדיניות פישר בתחום. "עסקאות קמות ונופלות על שער החליפין", היא מסבירה. "ברגע שפישר ראה שהזרים נכנסו לפה כדי לנצל את פער הריביות, הוא החל להתערב במסחר בניגוד למדיניות רבת שנים וספג את העודפים שהזרים הכניסו. הוא מנע ייסוף חד יותר. פישר צמצם את ההשפעה של הספקולציות שהייתה יכולה לגרום לנזק כבד. שער חליפין בעייתי יכול להביא להפלת עסקאות שהושקעו בהן שנים של שיווק ופיתוח שוק כדי להגיע אליהן. אם היצואן לא יכול להציע מחיר טוב – הלקוח פשוט יוותר. הנגיד הבין את החשיבות של זה, וזה לא היה לו פשוט. אנחנו מאוד מעריכים את הגמישות, שהוא הפגין בנושא ההתערבות וגם את התמיכה שלו במיסוי של המשקיעים הזרים, שצמצם את הספקולציות שלהם".

גם בנושא הורדת הריבית אבירם יצחק חולקת לנגיד מחמאות וטוענת, כי "אין ספק שהורדת הריבית בתחילת המשבר נתנה אוויר לנשימה לעסקים, שעלויות המימון שלהם היו יותר נמוכות, וזה הוריד את הלחץ".

עם זאת, גם לה יש הסתייגות ממדיניות פישר בכל הקשור למצבם של השחקנים היותר קטנים בשוק. "בנק ישראל לא זיהה מוקדם את הקשיים בהשגת אשראי למפעלים קטנים ובינוניים שיש להם מצוקת אשראי", היא אומרת. "הוא נותן דגש גדול להלימות ההון של הבנקים וחסרות הקלות למגזר העסקים הקטנים והבינוניים. הבנקים חושבים שכדאי להם פחות להתעסק איתם, כדי לחסוך במשאבים, ומכיוון שלעסק קטן יותר יש יותר סיכוי ליפול, למרות שברור שנפילה של עסק גדול היא הרבה יותר מסוכנת. נדרשת התערבות רגולטורים כדי לפתור את כשל השוק הזה, זה ישתלם לכולם".

בועת הנדל"ן

בעיני רבים, הכישלון העמוק והמהותי ביותר של הנגיד הוא ניפוח בועת הנדל"ן. מרגע שהחל המשבר העולמי ב־2008 הזריקה מדיניות הנגיד כספים רבים לשוק הנדל"ן באמצעות הורדות ריבית אגרסיבית. המימון הזול והעדר האלטרנטיבות שלחו את המשקיעים לשוק הנדל"ן וניפחו בישראל בועת נדל"ן. חלק ממבקרי הנגיד טוענים שהוא הגיב בפאניקה מוגזמת. אחרים טוענים שבהתחלה – כאשר הפאניקה בשווקים בשיאה והפעילות במשק על סף עצירה – לא היתה לו ברירה, אבל לאחר מכן הוא איחר לזהות את סימני הבועה שהתנפחה ואיחר להגיב. לאחר שכבר הגיב, ממשיכים מבקריו, הוא עשה זאת בהתערבות לא נחוצה במנגנוני השוק ובסוגי האשראי שנותנים הבנקים – במקום להתערב רק בהיקף האשראי הכולל. התוצאה: פגיעה בזוגות הצעירים נוטלי המשכנתאות, שמשלמים היום הרבה יותר כיוון שנשללה מהם היכולת לקחת הלוואה בריבית משתנה.

פישר עצמו לא מתרגש מהביקורת, ורק לאחרונה דיבר בזכות הריבית הנמוכה, שלדבריו "הביאה לכך שאנשים יכלו לקנות בתים. לא רק העשירים קנו דירות, אלא גם האנשים הפחות עשירים".

גם בבנק ישראל לא מתרגשים מהביקורת. מחלקת המחקר של הבנק פרסמה לאחרונה מחקר מקיף שבדק את הנסיבות שהובילו לעליות המחירים בשוק הנדל"ן. באופן מעט לא מפתיע קובעת המחלקה של בנק ישראל כי מדיניות הריבית שהוביל הבנק השפיעה על העליות רק בצורה חלקית.

נוצר מחנק. נסים בובליל | צילום: יח"צ

לטענת כלכלני הבנק, הריבית הנמוכה לא הייתה האחראית הבלעדית לעליית מחירי הדירות ומה שהעלה משמעותית את הביקוש לדירות ואת מחיריהן היא האפשרות לקחת את רוב המשכנתא בריבית משתנה – אפשרות אותה הגביל הנגיד ב־2010.

 פישר משוכנע שהוא פעל נכון וכי הכשלים בשוק הדיור נובעים מבעיות במדיניות הממשלה. הנגיד התבטא בעבר באומרו, כי בועת נדל"ן מסוימת היא מחיר ראוי לשלם כדי לשמור על נתוני אבטלה נמוכים, והתעלם מהאפשרות שישנן דרכים אחרות לשמור על תעסוקה במשק.

נסים בובליל, נשיא התאחדות בוני הארץ (התאחדות הקבלנים), מסכים שמדיניות פישר תרמה להתמודדות עם השלכות משבר 2008, אבל זה לא מונע ממנו מלתקוף את הנגיד בשורת נושאים אחרים, ובראשם המגבלות שהטיל פישר על לקיחת משכנתה בריבית משתנה – והפיקוח האגרסיבי על מדיניות האשראי הבנקאית לנדל"ן. "הטלת המגבלה על נטילת משכנתאות בריבית פריים על רוכשי הדירות היא טעות", הוא אומר. "המגבלה הוטלה על כל רוכשי הדירות, ובהם גם על זוגות צעירים שרוכשים את דירתם הראשונה. המשמעות של המגבלה היא שעלות המשכנתא התייקרה והוציאה חלק מהזוגות הצעירים מהשוק, כי הם לא הצליחו להגדיל את ההון העצמי שיש ברשותם כדי לעמוד בדרישות החדשות. עבור אלו שכן הצליחו לרכוש דירה, המגבלה יקרה באופן משמעותי את המשכנתא והם נאלצים לשלם ריבית גבוהה בהרבה".

בובליל: "בנק ישראל רואה לנגד את עיניו את רווחי הבנקים ולא את ההשפעה של החלטותיו על ענף הנדל"ן ועל הזוגות הצעירים שזקוקים לקורת גג. הצעדים שעשה, גם בתחום המשכנתאות וגם בתחום המגבלה על הבנקים במתן אשראי לקבלנים, הביאו לכך שנוצר מחנק אשראי בענף שאינו מאפשר לקבלנים לעמוד במשימות הלאומיות של ממשלת ישראל גם בתחום המגורים וגם בתחום התשתיות והבנייה הציבורית".

בובליל מציין כי מסגרת האשראי, שיכולים הבנקים להעניק לענף, כוללת גם את תחום המגורים וגם את תחום התשתיות והבנייה הציבורית. "מדובר בהחלטה שגויה, שכן פרויקטים בתחום התשתיות והבנייה הציבורית מגובים בחוזים מול גופים ממשלתיים וציבוריים ואין בהם סיכון. המשמעות של החלטה זו היא שאם הבנק מעניק אשראי לצורך סלילת כבישים, האשראי שהוא יכול לתת לצורך הקמת פרויקטים בתחום המגורים מוגבל, והתוצאה כפי שכבר באה לידי ביטוי בשטח, תהיה ירידה בהתחלות הבנייה – בניגוד מוחלט למטרת הממשלה להגדיל את מלאי הדירות".

עידן אלקבץ, בעלים ומנכ"ל משותף בעתיד משכנתאות, המתמחה בניהול תיקי משכנתאות, מחזק את טענת בובליל בנושא המגבלה על הרכב מסלול המשכנתה. "בנק ישראל ביצע מהלך שגוי שפגע קשות בציבור נוטלי המשכנתאות", הוא אומר. "יש לשנות את המגבלה לנטילת משכנתה ל-50 אחוז בריבית קבועה ו־50 אחוז בריבית משתנה". לדבריו, הנתונים מלמדים, כי בעשור האחרון המשכנתאות הכדאיות ביותר היו אלו שנלקחו במסלול הדולרי, מסלול הפריים ומסלול הריבית המשתנה, צמודה למדד.

ההתערבות של הנגיד בהרכב ההלוואות, גורס בכיר לשעבר במשק, היתה מיותרת ומזיקה. הנגיד צריך לבחון את סך האשראי שנותנים הבנקים – ולא את הרכב תיק האשראי. "נגיד בנק ישראל עושה את תפקידו כמי שדואג למערכת הבנקאית וליציבות הבנקים", סבור שר השיכון אריאל אטיאס. "כל מה שבדרך, גם אם זה פוגע בענפים אחרים, פחות חשוב לו".

לעומתם, מי שמסכים עם גישתו של הנגיד פישר, הוא חבר הכנסת פרופסור אבישי ברוורמן, לשעבר כלכלן בכיר בבנק העולמי. "בנק ישראל לא מוביל מדיניות", הוא אומר, "מי שמוביל זה ראש הממשלה והאוצר. יכולת התמרון של בנק ישראל מובלת. פישר ניווט בלוליינות יוצאת מהכלל מאז פרוץ המשבר באמצעות הריבית והמט"ח. הוא אמנם שייך לגילדה של בנקאים מרכזים שמרניים, אבל גם הוא הבין ב־2008 שצריך לשבור את השמרנות. בארה"ב בן ברננקי לחץ על הדוושה וסייע להציל את המערב משפל גדול, ופישר התנהג בצורה דומה. מדיניות של נגיד היא לא מדע, אלא אמנות, ובסך הכול נשמרה בישראל יציבות פיננסית".

יש מי שרואה אחרת את ההתנהלות במשבר של הנגידים ברננקי ופישר. כמעט כל מאמר שעוסק בקשרים הבינלאומיים של הנגיד, נוהג לציין את העובדה שסטנלי פישר היה מנחה הדוקטורט של הנגיד האמריקני בן ברננקי, אלא שבכל הקשור להתנהלות של פישר ב־2008 פישר הוא זה שחיקה את המדיניות של ברננקי והעתיק אותה לארץ. לדעת כמה ממבקריו, פישר הביא לארץ אמריקניזציה של המדיניות המוניטרית. ברננקי הוריד את הריבית והדפיס כסף באמצעות הנפקת איגרות חוב – בכך הציל עסקים אמריקניים, אבל גם הגדיל בצורה דרמטית את החובות של האומה האמריקנית. החוב הממשלתי היום של ארה"ב נע מסביב ל־100%. למרות החובות האדירים, האינדיקטורים הכלכליים מעידים על כך שברננקי נהג נכון. גם אירופה נהגה באופן דומה במשבר, אך התוצאות כפי שמתבררות היום היו הרות אסון.

פישר, בדומה לברננקי, הוריד אף הוא את הריבית בארץ ובגרסה הישראלית הנפיק אג"חים כדי לרכוש דולרים. הקונספציה של פישר היתה שאם ישראל תנהג כמו ארה"ב – התוצאות בארץ יהיו דומות לאלו שהשיגה ארה"ב. הוא לא לקח בחשבון שגם אירופה פעלה בצורה זהה – והתוצאות אצלנו עלולות להיות דומות יותר לאלה של אירופה. פרשנים טוענים, כי רכישות המט"ח של פישר היו בבחינת משחק באש. עם כל הכבוד לשקל, הדולר בסופו של דבר מטבע הרבה יותר חזק מהשקל, ובגלובליזציה של היום עדיין אין תחליף לדולר. המשבר בגוש היורו רק מחזק טיעון זה.

הפער החברתי

פישר, נשוי ואב לשלושה ילדים, נולד בשנת 1943 ברודזיה הצפונית, קולוניה בריטית באפריקה. כשבגר יצא ללמוד ב"לונדון סקול אוף אקונומיק", המשיך לדוקטורט במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס בבוסטון והתמחה במקרו כלכלה. בתום לימודיו פיתח קריירה כמרצה באוניברסיטאות מובילות בעולם. העבודה הראשונה שלו מחוץ לאקדמיה הייתה בישראל. בקיץ 1979 עבד פישר במשך כחודש בבנק ישראל. ב־1983 ביקש ג'ורג' שולץ, מזכיר המדינה האמריקאי דאז, מפישר להצטרף לקבוצת ייעוץ שהקים לכלכלה הישראלית. פישר היה חלק מקבוצת יועצים כלכליים מארה"ב שהגיעו לסייע לישראל בביצוע תוכנית הייצוב של 1985.

בשנים 1988־1990 שימש פישר כסגן נשיא לפיתוח כלכלה וכלכלן ראשי של הבנק העולמי. לאחר מכן שב לאקדמיה וממנה עבר לתפקיד משנה למנכ"ל קרן המטבע הבינלאומית. ב־2002 עבר פישר לסקטור הפרטי ועד אפריל 2005 כיהן כסגן יו"ר סיטיגרופ, הבנק המסחרי הגדול בעולם דאז, שספג מכה קשה ב־2008. במאי 2005 הוא מונה לנגיד בנק ישראל, ובשנת 2010 המשיך לקדנציה שנייה בתפקיד. כהונתו תימשך עוד שנתיים, אלא אם יצליח למצוא ג'וב מפתה מספיק בחו"ל (דבר שכמעט קרה לפני מספר חודשים, כאשר הגיש את מועמדותו לתפקיד יו"ר קרן המטבע הבינלאומית – ונפסל מפאת גילו).

פישר הוא חסיד מובהק של האסכולה הניאו־ליברלית שמאמינה בצמצום המעורבות של הממשלה בשוק, מתוך הנחה שהעברת השליטה לסקטור הפרטי תביא לכלכלה יעילה. המבקרים גורסים, כי המספרים המרשימים של הכלכלה היעילה לא תמיד משקפים את המצב בשטח. כך למשל, חוגג הנגיד את שיעורי הצמיחה במשק, אבל מתעלם מכך שהנהנים ממנה הם העשירונים העליונים, ומכך שהצמיחה לא מחלחלת למטה – ויעידו על כך נתוני העוני. בדיוק באותו אופן מתגאה הנגיד בנתוני האבטלה הנמוכים, אבל מתעלם מהעובדה שהם הושגו בזכות יצירת אינסוף משרות חלקיות ובשכר מינימום, שהולידו שכבת אוכלוסייה עצומה שחיה מתחת לקו העוני או סנטימטר מעליו, במאבק אינסופי על כל שקל.

אין ספק שהסוגיות החברתיות אינן במנדט של סטנלי פישר, אבל אחד מתפקידיו של נגיד בנק ישראל הוא היותו היועץ הכלכלי לממשלה. במסגרת זו היה יכול פישר להתבטא יותר בנושא החברתי. עד עתה הוא התבטא מעט בנושא. "פישר ובנק ישראל אוחזים בעמדה ריאקציונרית חברתית ולא מעניקים חשיבות לצורך לייצר איזון בין צורכי המשק לצורכי האנשים כפרטים", אומר פרופסור יוסי יונה מאוניברסיטת בן גוריון, מראשי האידיאולוגים של המאבק החברתי.

"הם עובדים לפי תפיסת מאקרו צרה כאילו המשק הוא מפעל, והעיקר שהוא יהיה יציב ומאוזן. יש להם העדפה ונטייה ברורה לגופי ייצור גדולים ולחברות פרטיות, ואדישות מקוממת לכל מה שקשור לנושאי מיקרו כמו התפלגות השכר, זכויות העובדים וממדי העוני. לבנק ישראל יש תרומה גדולה לצמיחת הפערים"

יונה מדגיש כי פישר נוקט עמדה קיצונית אף ממדינות ה־OECD. ראשי הארגון הכריזו על מלחמה בעוני כיעד מרכזי של אירופה, והנגיד שלנו אדיש לחלוטין. התפיסה שלו היא שאם נשקם את המשק ונגדיל את הביצועים, התוצאות ישפיעו על החלשים, והעושר יחלחל. זו תפיסה דוגמטית שאין לה גיבוי במציאות. הוא לא מחלחל. ראינו איך מדיניות ניאו ליברלית לאורך עשרות שנים בארה"ב הביאה לריכוז של משאבים כספיים אצל מתי מעט, ולהתרוששות של רוב שכבות החברה.

"פישר מציג דאגה אובססיבית לאינפלציה וליחס של החוב הלאומי מול התוצר, למרות שיש לנו מרווח יפה ביחס לעולם. הוא דואג לביקורת של חברות הדירוג הבינלאומיות – גופים שכשלו לגמרי בחיזוי המשבר – ומתעלם מנושאים כמו בריאות וחינוך. בתפקידו כיועץ כלכלי ראשי לממשלה הוא משמש קטר למדיניות שמביאה לעושק ולפערים. אפשר להשוות אותו למשל לנגיד מיכאל ברונו, שגם עליו הייתה לי ביקורת, אבל כשהגיעה העלייה הגדולה מחבר העמים, הוא גרס שיש לבצע מדיניות של הגדלת הגירעון בהשקעות חד־פעמיות, לצורכי קליטת תשתית אנושית. התפיסה שלו תומכת בהקטנה הדרגתית של משקל הממשלה בתוצר, וכפועל יוצא יש הרס מתמשך ושיטתי של המגזר הציבורי". 

עניין של תדמית

כיצד, אם כן, מצליח פישר לטשטש את הביקורת הזו בשיח היומיומי ולזכות ביחסי ציבור כה חיוביים? ובכן, הוא עובד די קשה בשביל זה. פישר ממעט להעניק ראיונות עומק. הוא מעדיף לשאת נאומים בפורומים אוהדים, בהם הוא מרבה לשבח את מדיניות בנק ישראל, שבחים שמצוטטים בכל פינה ומתקבעים בתודעה כעובדות.

הח"כ לשעבר אוריאל לין, כיום נשיא איגוד לשכות המסחר, מנסה להסביר את התופעה: "לפישר היה מהלך פתיחה מוצלח", הוא אומר. "הוא הצליח לייצר הערכה רבה בעולם שהקרינה גם להערכה בישראל, והשכיל לפתח יחסים טובים עם האוצר, וכל זה מנע ממנו מלספוג מטחי ביקורת רצחניים שנגיד אחר היה מקבל".

אך עם כל הכבוד לקסם של פישר מונה לין את הטעויות של הנגיד: "ראשית, הוא לא תומך בהעלאת שכר המינימום. זהו מהלך חיוני לצמצום הפערים. מוכרחים להתחיל מלמטה. שנית, הוא תומך במס הכנסה שלילי, שזו בעצם התחמקות מהעלאת שכר המינימום, זה הופך אדם עובד לנתמך סעד. שלישית, הוא לא יצא למאבק נגד שכר הבכירים. זה לא הגיוני שאחד מקבל מאות אלפים, וציבור גדול מרוויח 4,100 שקל לחודש. בנוסף, הוא תומך באוצר במדיניות שגויה של מיסוי. למגזר העסקי כולו העלו את מס החברות, את המס על הדיבידנד, אבל מפעלי התעשייה הכי עשירים ומבוססים בישראל שמרוויחים מיליארדים, משלמים מס חברות ומס דיבידנד נמוכים בהרבה – זו הטבת ענק על חשבון כלל המגזר העסקי. פישר גם יצא נגד העלאת המס לעשירים. למגזר העסקי כן, אבל לא לעשירים?".

אחד ממבקריו הבוטים ביותר של הנגיד הוא אבי טיומקין, יועץ לקרנות גידור, שפרסם לפני חודשים אחדים בגלובס מאמר נוקב נגד פישר ובו טען, בין השאר, כי "במבחן התוצאה הוא כישלון טוטאלי". טיומקין גורס כי "קשה להבין על מה מתבססת האמרה השגורה בפי כל, לפיה 'מזל שיש לנו את סטנלי'. נראה כי הדימוי החיובי לו זוכה נגיד בנק ישראל בחוגים הכלכליים נובע ממערכת משומנת של יחסי ציבור, ובעיקר מהתבטלות חסרת הסבר של הישראלים בפני מי שמגיע לכאן מחו"ל, כשבעברו תפקידים בכירים בגופים בינלאומיים".

קשריו הטובים של פישר באים לידי ביטוי גם בהמלצות של הגופים הבינלאומיים השונים. כך, למשל, פורסם באחרונה דוח של קרן המטבע הבינלאומית, התומך בכמה מעמדותיו של הנגיד. הקרן קראה להגדלת הפיקוח על שוק ההון בישראל, דבר שהולם את מאבקו של הנגיד להעברת הפיקוח לבנק ישראל. יחד עם זאת הקרן לא המליצה על העברת הפיקוח לידי בנק ישראל. לאחר כמה דוחות ביקורתיים על מדיניות המט"ח, שיבחה השנה הקרן את הבנק, אך קראה לו להמעיט בהתערבות בשוק בעתיד. בכל הקשור לעוני בישראל, בקרן אומרים, בדיוק כמו פישר, כי הבעיה נמצאת במגזר הערבי והחרדי.

אבל החלק התמוה־משהו בדוח הקרן היה בסעיף 17 שבו ממליצה הקרן להעלות את שכרם של עובדי בנק ישראל: "יש לבחון מחדש את הסכמי השכר של עובדי הבנק המרכזי; ההגבלות הנוכחיות מקשות משמעותית את הגיוס והשימור של עובדים חדשים בעלי כישורים מקצועיים ראויים, והמנגנונים הקיימים מעלים חששות לגבי העצמאות בפועל של המדיניות המוניטרית והפיקוחית. בהיעדר מענה, סוגיות אלה ישחקו את תפקידי הליבה של בנק ישראל – בלימת האינפלציה ופיקוח". 

פישר, כאמור, לא מפסיק לציין כמה ישראל צלחה יפה את המשבר ב־2008 וכמה שפר עלינו מזלנו שגורלנו לא היה כשל יוון, פורטוגל ואירלנד (אותה אירלנד הזכורה מ"המודל האירי" שבכירי המשק – כולל שר האוצר בנימין נתניהו – כל כך רצו לחקות רק לפני כמה שנים).  הוא לא מתייחס כמעט לעובדה שחלק אחר בעולם – חלק לא מבוטל – מצליח הרבה יותר, בוודאי כשמודדים את רווחת כל הציבור ולא רק את זו של האחוזון העליון.

בבנק ישראל העדיפו שלא להגיב לכתבה.