חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
Forbes Israel Logo

המכתב שנשלח לנשיא אוניברסיטת ניו-יורק: החרם האקדמי גורם לי להתבייש בתואר שלי

נשיא אוניברסיטת ניו-יורק היקר, ג'ון סקסטון,

אני בוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת ניו-יורק. במהלך הקריירה שלי, כ-30 שנה, הוזמנתי מספר פעמים לדבר בפני סטודנטים של האוניברסיטה, שלומדים לתואר שני בעיתונאות כלכלית ועסקית. התוכנית הזו, המוכרת יותר בשם BER, היא כנראה הטובה במדינה, ונפל בחלקי הכבוד, לפני שנים רבות, לכהן בפאנל היעוץ שלה.

נציגי התאחדות השפה המודרנית של אמריקה (MLA) , הקיימת 130 שנים, אימצו זה מכבר החלטה מקדמית, שאם תאושר גם על ידי 28 אלף חבריה, תגנה את ישראל על שהיא שומרת על גבולותיה. היא תקרא למחלקת המדינה לערער על "סירובה של ישראל להכניס אנשי אקדמיה אמריקאים" שהוזמנו "ללמד, להרצות או לחקור" באוניברסיטאות אמריקאיות בגדה המערבית.

הילל, הארגון האוניברסיטאי היהודי הגדול בעולם, שיגר קמפיין נגד, ובידיו העובדות – למשל, כמה קל לסטודנטים אמריקאים להיכנס לישראל ולשטחים הפלשתינאים לעומת היכולת של ישראלים להיכנס לארה"ב (בשנת 2012, שיעור הסירוב לאמריקאים היה 0.023% בלבד, בעוד הישראלים נדחו בשיעור של 5.4%).

הודעת הבידוד הזו של ישראל, על ידי ה-MLA, באה, כפי שאתה בוודאי יודע, לאחר הודעה דומה באמצע דצמבר על ידי קבוצה אקדמית נוספת , ה-ASA (American Studies Association). במקרה ההוא, החברים הצביעו לאשר את החרם האקדמי על מכללות ואוניברסיטאות ישראליות. ההיגיון, לטענתם, הוא שישראל אחראית לפיחות בחופש האקדמי של הפלשתינאים בגדה המערבית ובעזה. בעוד ההחלטה אינה מחייבת בהכרח את חברי הקבוצה, רשימת הארגונים תחת ה-ASA כוללת יותר מ-90 אוניברסיטאות ומכללות ברחבי ארה"ב, וביניהם NYU.

כתוצאה מאותה הצבעה, הארגון שמעולם לא היה בקדמת הבמה, לפתע הזניק עצמו אל אור הזרקורים העולמי, לאחר שהדי ההחלטה היו אדירים. "התקפה דוחה על החופש האקדמי…תחת תחפושת של קידמה מזוייפת", הצהיר נשיא אוניברסיטת ווסליאן מיכאל ס. רוט. "פעולה מסוכנת שתופשת את המציאות באופן לא נכון", הוסיף ראש אוניברסיטת אינדיאנה מייקל א. מקרובי. "כלי גיאופוליטי", נרתע נשיא אוניברסיטת קניון, שון מ. דקטור.
"אקדמאים מאוניברסיטת קונטיקט ימשיכו לבקר בישראל ובאומות ערביות…ויחתרו לשיתופי פעולה עם האוניברסיטאות הרבות המעולות בישראל", מבטיחה נשיאת בית הספר סוזן הרבסט, "אנחנו עושים זאת בגאווה".

אני מוריד את הכובע בפני הפרופסור וויליאם ג'יקובסון מאוניברסיטת קורנל שאוסף הצהרות מראשי קולג'ים המתנגדים להחלטת ה-ASA, אך אוסיף עוד כאן: נשיא מידלבארי, רון לייבוביץ': "הבידוד של ישראל על הצעד הזה הוא מדהים…ההצבעה היא השתקפות עצובה של אידיאולוגיה קיצונית ומלאת שנאה של כמה מחברי האקדמיה". ג'יימס פ. ג'ונס ג'וניור, העומד בראש הטריניטי קולג': "בעוד שאנו עדיין חברים במוסד, אנו לא נהיה יותר כאלה לאחר ההחלטה הלא שקולה, וחסרת המצפון של החרם על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

באימייל שנשלח אלי: "ההתערבות של אנשי אקדמיה בנושאים פוליטיים, חותרת תחת הבסיס של החופש האקדמי והחלפת הרעיונות החופשית", כותב אלפרד י. טאובר, יושב ראש חבר המנהלים של אוניברסיטת חיפה, ופרופסור לרפואה ופילוסופיה לשעבר באוניברסיטת בוסטון.

נשיא אוניברסיטת NYU, ג'ון סקסטון | צילום: רויטרס

אם ביליתם מעט באוניברסיטת וויסקונסין מדיסון, בוודאי שמתם לב ללוח הברונזה ליד דלתות היכל בסקום, אומרת רבקה מ. בלק, יושבת ראש בית הספר. "הוא קורא להמשך הזרייה של רעיונות. הכיתה של 1910 תרמה את הלוח שמנציח את מה שנאמר בפגישת חברי ההנהלה ב-1894, בה תמכו בפרופסור ריצ'רד אלי, שהואשם בסוציאליזם ותמיכה בעילות של איגודים מקצועיים. הלוח רלוונטי היום בדיוק כמו אז…זה אף פעם לא ראוי להעניש חוקר בשל מחלוקות פוליטיות, כך שאינני מסכים באופן נחרץ עם גישת החרם של ה-ASA. חילוקי דעות פוליטיים עם הנהגת מדינה לא יכולים להפריע לשיתופי הפעולה שלנו עם מוסדות אקדמיים מאותה מדינה בנושאים שאנו רואים כחשובים".

ב-31 בדצמבר הפכה האוניברסיטה הקתולית למוסד ה-100 שגינה את ההחלטה (הרשימה כוללת כעת כבר 190). "הארגון מינה עצמו למעין מתנדב מגושם לכיבוי שריפות, שמנסה לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני על ידי הוספת שמן למדורה", אמר נשיא המוסד ג'ון גרבי.

גם בעיתונות נרשמו תגובות נזעמות: "איזו טיפשות", נכתב ב-Chicago Sun Times, "ישראל, עם כל הבעיות שלה, היא בין החברות הפתוחות ביותר אינטלקטואלית בעולם, השיח ציבורי סביב – במיוחד הכשלים שלה עצמה – הוא פתוח ונחוש". עורך הוושינגטון פוסט כינה את החרם כ"מטעה בצורה נוראה" ו"שגוי באופן קיצוני…ישראל הפכה לדמוקרטיה יציבה ומלאת חיים". (הניו יורק טיימס, כמעט בודד בין עיתוני ארה"ב, עם חבר עורכים עוין כלפי ישראל, לא כתב דבר על החרם).

כפי שזה נראה, התגובות הנזעמות השאירו את הנשיאה הנכנסת של ה-ASA, פרופסור ליסה דוגן מה-NYU, ואת שאר 17 החברים הרדיקליים של הארגון, אדישים. לא אכפת להם שהם פגעו קשות במוניטין של הארגון. נראה כי היא וחבריה רואים בפעולתם תג של כבוד, עדות ליושרם. "למרבה הצער, קיבלתי מפולת שלג של אי-מיילים פוגעים ומאיימים, אבל אני מתעלמת מהם", כתבה דוגן ב-23 בדצמבר. "אנחנו מקבלים גם הרבה מאוד הודעות תמיכה, ובקשות חברות חדשות". זה מביש אם אנשים מפנים כלפיה עלבונות ואיומים, אך בהחלט יש להם סיבה לכעוס, בעוד היא לא מבינה זאת.

בהמשך גיליתי שדוגן דוחפת לשחרורה של טרוריסטית פלסטינית שהורשעה לאחרונה בדטרויט. הטרוריסטית מואשמת שזייפה את מסמכי ההגירה שלה. היא טענה לכאורה שמעולם לא הורשעה בפשע, בעוד שהיא בילתה 10 שנים בכלא הישראלי בשל מעורבותה בפיגוע בסופרמרקט בירושלים בו נהרגו שני ישראלים.

הנשיא סקסטון, אתה ראוי לכבוד על כך שכתבת ל-ASA והבעת את אכזבתך, אי הסכמתך, והתנגדותך להחלטה. אתה קראת לה "מנוגדת לערכים והאמונות של מוסדות להשכלה גבוהה", והפצרת בארגון להפוך את החלטתו. ועדיין, ההצהרה שלך היתה קצרה, תמציתית, ודי מעודנת, ביחס להצהרות עמיתיך. אני תוהה מדוע. האם מדובר בניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?

בעוד שאדם לא צריך להיות יהודי, או תומך גדול של ישראל בכדי למצוא את ההחלטה הזו מרושעת, האם אין זה אומר דבר שב-NYU לומדים יותר יהודים מבכל קולג' אחר בארה"ב, והם מהווים כרבע מתלמידיו? חלק מתפקידך הוא להיפגש עם תורמים גדולים, רבים מהם יהודים, ולמספר מבנים ותכניות באוניברסיטה אף יש שמות יהודים.

חבר העורכים של הניו יורק פוסט העיר על האירוניה שבדבר, כאשר 25% מתוך 18 החברים במועצה הלאומית שהצביעו באופן אנונימי על החרם, כולל דוגן, הם מה-NYU. נראה שראש הנחש נמצא במוסד הלימודים שלי, בו הוא עוסק בהכפשת המוניטין שלו.

רבע מאוכלוסיית NYU הם יהודים, האם זה משנה? | צילום: רויטרס

מספר מוסדות החברים ב-ASA פרשו בעקבות החלטת החרם. אחרים מכחישים שהם משתייכים אל הארגון על אף שבאתר הארגון הם מצויינים כחברים. נראה ש עבור מנהיגי ה-ASA, לנראות יש יותר חשיבות מאשר לעובדות. גם NYU נכללת ברשימת המוסדות החברים באתר ה-ASA, אך דובר האוניברסיטה אומר שלמעשה רק מחלקה אחת מסוימת אחראית להרשמה, מה שאומר שהיא לא אושרה ברמה האוניברסיטאית. האם תדרוש מהם להבהיר זאת, כך שלא יתפרש כאילו המוסד כולו תומך בחרם?

אני מעריך את הגינוי שלך לחרם, הנשיא סקסטון, אך אני מוצא את זה מוזר שאלוף ויכוחים כמוך, אדם עם כזו תשוקה, מגיב בצורה כל כך שטחית. כשאני משווה את תגובתך לתגובות של ראשי אוניברסיטאות אחרות אני מבולבל ונבוך. לארי סאמרס למשל, נשיא הארוורד לשעבר, אמר כי חרמות המבודדים את ישראל יוצרים "אפקט אנטישמי, גם אם הם לא אנטישמיים בעיקרם. הרעיון שמכל המדינות בעולם שניתן לחשוב עליהן כמפרות זכויות אדם, כמנהלות מדיניות חוץ לא הולמת, כעושות דברים באופן לא נכון, רק ישראל, אחת מהמדינות היחידות ששכנותיה מחוייבות להשמדתה, ראויה לחרם, הוא שערורייתי".

אדוני הנשיא, לפני מספר שנים נסעת לאבו דאבי כדי לפתוח בה קמפוס של אוניברסיטת ניו יורק. זה הפך את NYU לאוניברסיטה האמריקאית הראשונה ששכפלה עצמה במקום אחר על כדור הארץ. זו הייתה בחירה מוזרה בהתחשב בעובדה שלא מדובר במדינה עם רקע אינטלקטואלי, אשר ידועה ביחס המחפיר שלה כלפי עובדים זרים אסיאתיים, הומוסקסואלים ונשים. כפי שאתה יודע, אזרחים ישראלים לא רשאים להיכנס לאבו דאבי, וב-2006 רשות הפיתוח וההשקעות של המדינה שמה את המילה "ישראל" בתוך מרכאות, כאילו היא למעשה לא קיימת.

בדצמבר האחרון, הנבחרת הצעירה של ישראל בשח נאלצה להתחרות שם באופן אנונימי וללא דגל – החלטה שנעשתה מטעמי ביטחון על ידי הישראלים. פדרציית השח העולמית הזהירה שתבטל את האירוח באבו דאבי, אם המדינה לא תקבל את המשלחת הישראלית. וכך, לפני מספר שבועות, קבוצה הולנדית הסכימה לשחק באבו דאבי ללא שחקנה הישראלי, דן מורי, שלא הורשה להיכנס למדינה.

שמחתי לדעת, אדוני הנשיא, שאתה מוצא את החרם של ה-ASA כסותר את החופש האקדמי, ועדיין, האם אותו חופש אקדמי מתיישב עם שיתוף הפעולה של NYU עם דובאי? מצערת העובדה שאפילו כאלו שתומכים בחרם על ישראל כבר הספיקו להצביע על הצביעות שבדבר.

ההחלטה של ה-ASA מספיק צבועה גם בלי עזרתה של NYU. הצביעות אולי המקוממת ביותר, לדעתי, היא שהחרם חותר תחת שיתופי הפעולה העסקיים והאקדמיים בין הישראלים לפלסטינים, שיתופי פעולה שסוללים את הדרך קדימה, ומספקים למעשה את הדרך הטובה ביותר לשלום.

באביב האחרון ביקרתי בישראל ובגדה המערבית עבור פורבס, וסיקרתי את כל אותם שיתופי פעולה, שנעשים לרוב מתחת לרדאר, בין ערבים-ישראלים, יהודים ופלשתינאים, שמקימים יחדיו מיזמי היי-טק. חרמות פוגעים באותם יזמים נועזים, ואף מסכנים את אותם יזמים פלשתינאים פורצי דרך.

מסתבר שבטכניון שבחיפה, מסכמים כיום שנתיים של פרויקט פורץ דרך עם אוניברסיטת אל-קודס (ממזרח ירושלים והגדה המערבית) לטיהור שפכים. החוקרים אומרים שהם הצליחו להשיג 100% הצלחה. "אתה לומד הרבה מהקשר", אומר החוקר הראשי מהצד הפלשתיני, ד"ר רפיק קרמן, באחד מפרסומיו האחרונים של הטכניון. "אני למדתי הרבה ולימדתי הרבה.. ככה אפשר באמת לקדם את המחקר בפלשתין".

האם זה נשמע לך מקום ששווה שיתוף פעולה כעת, הנשיא סקסטון?

חרמות מעין אלו רק מאיימים לשמר את מצבה הרעוע של הכלכלה הפלשתינאית, קצת בדומה למה שעשו מדינות ערב במשך שנים לפלשתינאים ככלי לניגוח ישראל.

נשיאת ה-ASA ליסה דוגן | צילום: מתוך יוטיוב

שלא כמו מעל 20 מדינות ערב, ישראל מעניקה חופש מוחלט לכל הדתות – מוסלמים, נוצרים, צ'רקסים, דרוזים ואחרים – כולל בני הדת הבהאית הנרדפים, שנהנים ממרכז בטוח ומרכזי לראשי הדת בעיר חיפה. ערבים בדואים משרתים בצבא הישראלי כגששים, ומכונים לרוב כ"עיניים החדות ביותר של צה"ל" בשל כישורם ההיסטורי באיתור ומעקב אחר העקבות הקטנות ביותר במדבר.

אפשר למצוא ערבים שמשמשים כשופטים עד לבית המשפט העליון הישראלי, בכנסת, מרצים באקדמיה ושחקנים בנבחרות ספורט לאומיות. בשנת 1999, רנה ראסלן, ערביה בת 21, אפילו זכתה בתואר מיס ישראל. ערבית, בנוסף על השפות העברית והאנגלית, מוכרת כשפה רשמית במדינה, ולפי נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרון ברק, "האופי של המדינה היהודית אינו מאפשר לישראל להפלות בין אזרחיה".

אבל, האם ישנה אפליה בישראל? בהחלט – בדיוק כמו שישנה בארה"ב ובכל מדינה אחרת שבה ישנה אוכלוסית רוב ולצידה קבוצות מיעוט. אבל אל תתבלבלו, המצב אינו עגום כפי שהמחרימים היו רוצים שתאמינו, ישנן בשטח תוכניות רבות והחלטות מדיניות ארוכות שנים שמסייעות לערבים לגשר על הפערים ולהשתלב בחברה.

העיתונאי הערבי-ישראלי חאלד אבו טואמה, שנולד בעיר טולכרם שבגדה המערבית, גינה בחריפות את אלו שמאשימים בחוסר צדק את ישראל באפרטהייד – והוא קיבל בשל כך איומים על חייו. לטענתו, אלו שאיימו עליו אינם בהכרח חולקים על מה שכתב, אלא פשוט רוצים שיפסיק לכתוב על כך.

אני ממליץ בחום לחברי ה-ASA לקרוא את הספר "The Case For Israel", ספר חשוב ביותר שנכתב על ידי מי שפרש אך לאחרונה מתפקידו כמרצה באוניברסיטת הארווארד, אלן דרשוויץ. או שאם לא בא להם להשקיע את זמנם בקריאת משהו שאינו מומצא לחלוטין, הם יכולים בוודאי לצפות בסרט הדוקומנטרי שמלווה את הספר.

חברי מועצת ה-ASA יורים לכל עבר את המילה "כיבוש", אולם הם אינם מגדירים בדיוק מהו, ככה הם משיגים את הרושם שבכל הטריטוריות הפלשתיניות ישנה נוכחות צבאית. זאת בעוד ישראל אינה נוכחת כלל ברצועת עזה עוד משנת 2005, ומרכזי החיים המשמעותיים של הפלשתינאים בגדה המערבית, מצויים תחת השלטון המקומי של הרשות הפלשתינאית כבר שנים ארוכות. ברור אבל, שהבחנה מדויקת כזאת אינה קולעת מספיק כדי שתהיה מתאימה לסטיקר או לשלט מחאה.

בעוד ה-ASA לא ממש מציע פתרון לבעיה הישראלית-פלשתינאית, קבוצת מחוקקים בניו-יורק דווקא חשבה על פתרון עבור ה-ASA. שלדון סילבר, דובר הקבוצה, הכריז לפי כשבוע שהוא מתכנן להגיש הצעת חוק, שתאסור על מכללות ואוניברסיטאות להשתמש בכספי ציבור על מנת לממן קבוצות ש"מקדמות חרמות מפלים". האם חקיקה שכזו תעמוד בבית המשפט העליון של ארה"ב? דרשוויץ חושב ש"חוק מנוסח היטב להפסקת המימון שניתן לארגונים ששוללים חופש אקדמי, צפוי להיות חוקתי".

אולי אתה מר סקסטון, תוכל לנקוט עמדה חזקה וחריפה יותר כנגד ה-ASA לפני שיתחילו להתדיין על החוק? ובכלל, כדאי שיוסר שמה של NYU מרשימת הארגונים החברים ב-ASA.
הדובר שלך, מר סקסטון, אמר שהאוניברסיטה תתנגד לכל חקיקה ש"שעשויה לרמוס את החופש האקדמי". אבל אני לא חושב שזה מה שקורה פה. להפך, מדובר בביטוי למיאוס שחשה אוכלוסיית ניו יורק כלפי החרם האקדמי על ישראל. וכאן אני אתחיל לסיים מר סקסטון – שיחררת הצהרה שמשדרת חסרת החלטיות, אבל דווקא המעשים שלך, או יותר נכון חוסר המעשים שלך, מראים שאתה לא ממש מודאג מהחרם של ה-ASA על ישראל. עלייך לדבר. עלייך לפעול. עלייך לשים בפני ה-ASA מראה של האמת כפי שהיא ב-NYU.

עד שתעשה זאת, אני אמשיך להתבייש בכנות בתעודת הבוגר שבאמתחתי, ואמשיך להתבייש בך.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן