Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

המלחמה האישית שלהם: יום טוב סמיה על עלי הגפן שלא ישכח לעולם

יום טוב סמיה \ מלחמת ההתשה"לצערי השתתפתי בכל המלחמות", אומר ד"ר יום טוב סמיה (אלוף במיל'), מנכ"ל ונשיא ICG מקבוצת החברה לישראל. "עברו כבר 40 שנים ואני בדיוק שולח ...
תומר ורון

יום טוב סמיה \ מלחמת ההתשה

“לצערי השתתפתי בכל המלחמות”, אומר ד”ר יום טוב סמיה (אלוף במיל’), מנכ”ל ונשיא ICG מקבוצת החברה לישראל. “עברו כבר 40 שנים ואני בדיוק שולח מייל לחבר’ה מהפלוגה”, הוא נעצר לרגע, לוקח נשימה ארוכה, ומספר: “לבחור שלי קוראים לי אבישי רחמים. זה החבר שאני איבדתי ביום כיפור, חבר שלי לפלוגה ב-202 (צנחנים). הסיפור שלי הוא בעצם על עלי גפן ממולאים. מצד אחד אני אוהב להכין אותם, והצד השני שלהם עצוב מאד”.

“הייתי אז חייל במסלול בצנחנים ובדיוק נערך מצעד יום העצמאות האחרון, זה היה ב-1973 – חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים. הפלוגה בה הייתי חייל התגייסה 8 חודשים קודם לכן, ועל כן היינו טובים לאבטחה ולא לצעידה. בערב שלפני יום העצמאות קיבלנו אפטר. רוב החבר’ה הלכו לדוכן ‘חצות’ במחנה יהודה, אולי המקום היחיד בו נמכר אז ‘מעורב ירושלמי’, אבל אבישי אמר לי ‘עזוב אותך, בוא תאכל את עלי הגפן של אמא שלי'”.

עמית מרידור על על המג”ד שלא הצליח להציל

יקי ודמני על הפקודה שמילא ולא עוזבת אותו עד היום

“אז הלכנו אליו הביתה. לא היו פלאפונים להודיע, אבל כמי שגדל בבית מזרחי ידעתי שבטוח יהיה משהו טעים. אימא של אבישי – מתנה, זהו שמה, המתינה לנו כאילו ידעה שנגיע. הרבה דברים טעימים היו שם – קובה, מרק, ועוד, אבל דבר אחד נחרט חזק בזיכרוני ובטעמי: עלי הגפן הממולאים בבשר ואורז. שנה שלמה המשכנו לדבר על זה בפלוגה ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. במלחמה התבדחנו וקבענו, אבישי ואני, “יהיה אפטר או לא יהיה אפטר, אחרי המלחמה אוכלים עלי גפן אצל מתנה בתלפיות – רחוב שלום יהודה 5 בירושלים”.


צילום: ויקיפדיה

“המלחמה נגמרה. אני נשלחתי ישירות מתעלת סואץ לבה”ד 1 לקורס קצינים מזורז. אבישי, למרות שהוצע לו הקורס, התעקש קודם להיות מפקד כיתה. בסיום הקורס, במרץ 1974, נפגשנו בגדוד שהיה כבר במובלעת הסורית ברמת הגולן. מלחמת ההתשה הייתה קשה מהמלחמה עצמה. אני קצין במוצב “חנה” על שפת הלג’ה, אבישי מפקד כיתה בחרמון שהיה עדיין מושלג בחלקו אבל מלא כתמים שחורים של הפגזות שנמשכו ללא הפסקה”.

“בערב יום הזיכרון, בדיוק שנה אחרי האפטר ההוא עם עלי הגפן של מתנה, נהרג אבישי רחמים על החרמון ביחד עם 7 לוחמיו וגם המסוק הראשון שהגיע לחלצם התרסק ובו שישה אנשי צוות. “ליל ה-14 השחור” קראנו לאירוע הזה. להלוויה של אבישי ז”ל לא הצלחתי לצאת בגלל ההפגזות על המוצב שלי אך הגעתי לשבעה. המפגש עם מתנה היה מלא בעוצמה וכאב שלא אצליח לתאר במילים. מתנה בכתה שעה ארוכה ואחר כך שאלה אם אני רוצה לאכול עלי גפן. יותר נכון להגיד שמתנה ציוותה עלי לאכול עלי גפן למרות שהרגשתי שאני לא יכול לבלוע אותם בלי אבישי לידי”.

“מאז כבר 39 שנים (למעט שנתיים), כל יום זיכרון אנחנו נפגשים ליד קברו של אבישי בהר הרצל ולאחר מכן בבית המשפחה, ומתנה מגישה צלחות של עלי גפן ושואלת אם כבר טעמתי. עלי הגפן שלה היו מנצחים כל תחרות של מאסטר שף בעולם. לאחר מספר שנים, כשנדבקתי במחלת הבישול, באתי למתנה והיא לימדה אותי איך עושים עלי גפן. אז כשהילדים שלי מבקשים ממני עלי גפן ממולאים, אני נזכר שאלו קודם כל ‘הממולאים של מתנה’ וקודם כל הזיכרון של אבישי ז”ל שילך איתי לכל החיים”.

מוצב החרמון | צילום: מוזיאון גולני, וויקיפדיה