המספרים מרשימים אבל האם ישראל באמת הפכה למעצמת מחזור?

בתקופה האחרונה לעם ישראל יש סיבה להסתובב בראש מורם. אפילו בתחום שמירת הסביבה, שבו הדימוי העצמי שלנו (וצריך להודות – גם הביצועים) מגרד את הקרקעית, מתברר שאנחנו ממוקמים בשפיץ העולמי. לפחות בכל מה שנוגע למיחזור בקבוקים. תאגיד אל"ה, השייך לחברות המשקאות ומפעיל את מערך איסוף ומיחזור בקבוקי הפלסטיק, טופח לנו שוב ושוב על השכם ומדווח שהשארנו את העולם מאחור. בעוד שהמיחזור הוולונטרי של הבקבוקים המשפחתיים (אלה שאינם כלולים בחוק הפיקדון ואין לציבור תמריץ כספי למחזר אותם) עומד בירוקות שבמדינות אירופה על 35%-30%, אצלנו מגרדים את ה־60%. נכנסנו לתחום המיחזור שנים אחרי האירופים, וכבר אנחנו עוקפים אותם בסיבוב. סיבה למסיבה או לא?

אז זהו, שלא בדיוק. בדיקה קצת יותר מעמיקה של הנתונים מעלה שרק 30% מהבקבוקים המשפחתיים מושלכים על ידי הציבור לכ־22 אלף המיחזוריות שמוצבות ברחבי הארץ. אחוז (1%) נוסף מושלך לפחים הכתומים שהוצבו במסגרת חוק האריזות. עד כה הגענו לבערך מחצית מהנתון המלהיב שמוצג לנו. אז כמו שתהה תשדיר השירות המיתולוגי של אגרת רשות השידור – מה עם החצי השני?

לא וולונטרי ולא נעליים

מתברר שהנתח החסר – 25% מהבקבוקים הגדולים – מופרד משאר הפסולת בתחנות המעבר והמיון העירוניות. כך על פי הנתונים של תאגיד אל"ה עצמו, נתונים שבמהלך השנים קצת הוצנעו – אבל הם מופיעים באופן רשמי באתר של אל"ה. חשוב להבין את המשמעות: מדובר בבקבוקים שעם ישראל לא מיחזר בעצמו, לא ירד למיחזורית והשליך אותם למען הסביבה. אלה בקבוקים שנזרקו לפחים הרגילים, נאספו על חשבון משלמי הארנונה על ידי משאיות האשפה של העירייה והופרדו מכלל הפסולת על ידי עובדי הרשות המקומית. לא וולונטרי ולא נעליים. לגיטימי למנות את הנתח העצום הזה כחלק מסך בקבוקי הפלסטיק שמועברים למיחזור ולא תופסים מקום באתרי ההטמנה; אבל להציג אותו כחלק מרוח המיחזור הירוקה ששוטפת את הציבור הישראלי? זו כבר הגזמה במקרה הטוב. את המקרה הרע אתם מוזמנים לנסח לבד.

למה זה חשוב? כלומר, מעבר לעובדה שהענקנו לעצמנו צל"ש במיחזור בקבוקים שספק אם אנחנו ראויים לו, למה זה כל כך משנה שרבע מהבקבוקים בכלל לא ממוחזרים על ידי הציבור, אלא בתחנות המעבר והמיון? משום שאנחנו נמצאים ערב הכרעה: השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, יצטרך להחליט בקרוב האם להרחיב את חוק הפיקדון ולהחיל אותו גם על הבקבוקים המשפחתיים, או להשאיר אותו במצבו הנוכחי, כשהוא חל רק על הבקבוקים הקטנים.

רק 30% מהבקבוקים המשפחתיים מושלכים למיחזוריות | צילום: fotolia

ארגוני הסביבה, בראשות "אדם, טבע ודין", מנסים כבר שנים לשכנע את השרים המתחלפים להרחיב את חוק הפיקדון. אם המיחזור של בקבוקי הפיקדון מתקרב ל־80% והמיחזור של המשפחתיים אפילו לא מגרד את הנתון הזה – אזי, הם טוענים, כדאי להשית תמריץ כלכלי על כלל הבקבוקים כדי להעלות דרמטית את היקפי המיחזור. חברות המשקאות, שחוששות מאוד מהרחבת החוק – שעלולה לגרום לייקור בקבוקי המשקה ולפגיעה במכירות – עושות שמיניות באוויר כדי לשכנע שאין בהרחבה צורך. אחד האמצעים: לייצר תחושה שהציבור הישראלי ממילא ממחזר בהמוניו – אלוף העולם ממש – את הבקבוקים המשפחתיים, מה שמייתר את הצורך בשינוי הרגולציה.

פעילות עממית

בטרם יכריע, אלקין ישמע מטבע הדברים את עמדת אנשי המקצוע שלו. כרגע נראה שאלה נוטים לאמץ את עמדת חברות המשקאות ולהתנגד להרחבת הפיקדון גם על הבקבוקים הגדולים. בניגוד לרמיזות שנשמעות לא פעם, אני לא סבור שהסיבה לכך היא הלחצים של חברות המשקאות (והן יודעות ללחוץ) או של פוליטיקאים. זה מה שהדרג המקצועי חושב, אבל זה עדיין לא אומר שהוא צודק.

למתנגדי ההרחבה שני נימוקים עיקריים: הראשון נוגע לתרבות המיחזור. מאז תחילת העשור הקודם הציבור הישראלי מיחזר מיליארדי בקבוקים בהתנדבות. המיחזוריות הפכו לחלק מהנוף העירוני ומריהוט המדרכה בישראל. יש בזה מימד חינוכי ותרבותי שאי אפשר לזלזל בו. מעבר ממיחזור וולונטרי לפיקדון יהפוך את אקט המיחזור מפעולה עממית־קהילתית לתחום – כמו שקורה כבר כעת עם בקבוקי הפיקדון הקטנים – שמספר מצומצם של בעלי עניין מתפרנסים ממנו. כמה מאיתנו באמת לוקחים בקבוקים לסופר ומקבלים בחזרה את הפיקדון?

הטיעון השני הוא מתחום יוקר המחיה: בהנחה שרוב הישראלים לא יזדכו על הבקבוקים ברשת השיווק הקרובה לביתם, המשמעות היא הטלת מס של כמה עשרות אגורות על רכישה של כל בקבוק משקה משפחתי. זה נכון, אבל השאלה אם זה רע. שתיית משקאות בבקבוקי פלסטיק היא הרגל אסוני – מבחינה בריאותית, סביבתית וכלכלית. למדינה יש אינטרס עליון לתמרץ את הציבור להפסיק לצרוך משקאות עתירי סוכר, שהורסים את הבריאות ומזהמים את הסביבה. שלא לדבר על כך שמשפחה שתפסיק לקנות בקבוקים ותתחיל לשתות מים תחסוך מאות שקלים בחודש.

באשר לטיעון הראשון, החינוכי־תרבותי, הוא לא מבוטל, אם כי צריך לשים לב לעובדה שהמיחזוריות גם הפכו למפגע אורבני לא קטן. המדרכות והרחובות צרים מלהכיל, הולכי הרגל ורוכבי האופניים נאבקים על כל מטר פנוי, ו־22 אלף מיחזוריות – שלעיתים עולות על גדותיהן וסביבתן מתמלאת פסולת דוחה – תופסות מקום יקר. לא מזמן הציב תאגיד אל"ה לציבור אתגר – מיחזור של מיליון בקבוקים ביום. אני הייתי מעדיף אתגר אחר: מיליון בקבוקים שלא נרכשו, עם או בלי פיקדון.