המחאות שפרצו בעיראק ובלבנון על רקע המיאוס מהשחיתות השלטונית, הפכו במהרה למפגן של אחדות לאומית שמופנית נגד המעורבות האיראנית הזרה במדינות אלו. בהנהגה האיראנית חשבו שיוכלו לדכא אותן בכוח הזרוע, אך המפגינים מוכיחים שהם מוכנים למאבק ממושך כדי להשיג את דרישותיהם – ממשלה שתייצג את כלל העדות והקבוצות בחברה, דחיקת המעורבות הזרה ורפורמות שיביאו לשיפור המצב הכלכלי.
זמן מה חשו האיראנים שהמטוטלת מתחילה לנטות לצד שלהם. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ יצא מגדרו כדי להיפגש עם מקבילו האיראני רוחאני; בישראל התפרסמו חששות מפני הסלמה מול איראן, שמצדה הציגה התקדמות טכנולוגית ביכולות שלה לפגוע בישראל. ההשפעה האיראנית בעיראק, בסוריה ובלבנון הוסיפה להתחזק. למרות הסנקציות הצליחו האיראנים לממן את פעילות האימפריה שלהם, שמגיעה עד הים התיכון.
הכתבה מופיעה בגיליון נובכמבר 2019 של פורבס ישראל – לרכישת הגיליון
ואז שתי המחאות פרצו. תחילה כוונו החצים אל הממשלות המקומיות, אולם מהר מאוד הוברר שהכתובת האמיתית למחאות היא איראן.
משבר זהות
ההפגנות הסוערות בעיראק, הגדולות ביותר מאז הפלתו של סדאם חוסיין, קוראות להפלת הממשלה הנבחרת והוצאתם של האיראנים מהמדינה. בניגוד למתחולל בלבנון, שם הצבא ממקם עצמו לצד המפגינים ומסוכך עליהם מפני כנופיות של בריוני החיזבאללה ואמל, בעיראק מתעמתים המפגינים עם מיליציות שיעיות פרו איראניות שעושות שימוש נרחב באש חיה וברימוני גז בעלי עוצמה גבוהה במיוחד, לדברי ארגון אמנסטי.
התוצאה היא מאות הרוגים עד כה, כשעיקר הנפגעים הם בני העדה השיעית, זאת אומרת שעיקר האלימות בעיראק היא של שיעים פרו־איראנים כלפי שיעים אנטי־איראנים.
העובדה הזאת לא אמורה להפתיע לנוכח ההיסטוריה השיעית בעיראק, אולם אין ספק שזה הפתיע את האיראנים, שהמשך שליטתם בעיראק מאוימת כעת על ידי השיעים עצמם.
בשנים שחלפו בין המהפכה הח'ומייניסטית באיראן ב־1979 ועד להדחתו של סדאם חוסיין ב־2003 עמדה על הפרק שאלה מהותית – האם הנאמנות של השיעים נתונה למדינה השיעית הדתית ממזרח, או דווקא נתונה לאומה הערבית.
בסופו של דבר נותרו השיעים, ברובם המכריע, נאמנים לעיראק ואף גויסו בהמוניהם להילחם באיראן במהלך מלחמת איראן־עיראק בשנות ה־80 (אם כי שימשו כבשר תותחים במלחמה). אפשר היה להגדיר את הרצון השיעי העיראקי במשפט הבא – הם רצו ח'ומייני עיראקי. ערבי. מוחמד באקיר א־סאדר (חמיו של מוקתדא א־סאדר, שהוא ככל הנראה הדמות הפופולרית בפוליטיקה העיראקית בקרב השיעים כיום) היה האיש.
א־סאדר נרדף, נכלא ועונה מספר פעמים על ידי אנשיו של סדאם חוסיין, ולבסוף חוסל ב־1980. משפחתו הוסיפה להנהיג את השיעים לאחר מכן, ולצד האיבה שלהם למשטרו החילוני והרצחני של סדאם, הם גם שמרו על מרחק מהמשטר האיראני. אגב, בן דודו של מוקתדא א־סאדר, מוסה א־סאדר, הוא האיש שהקים את תנועת אמל בלבנון ונרצח על ידי אנשיו של קדאפי ב־1978.
אמל היא תנועה שיעית פרו־סורית, שבמשך שנים נאבקה מול חיזבאללה הפרו־איראני על הנהגת השיעים בלבנון ובשלב מסוים פרשה לשדה הפוליטי וקיבלה זהות חילונית, או לפחות מתונה יותר מבחינה דתית.
לאחר הדחתו של סדאם חוסיין וכתוצאה מהמהלך האמריקאי להפוך את עיראק לדמוקרטית באמצעות בחירות חופשיות, הפכו השיעים לשותפים בכירים לצד הכורדים בהנהגת המדינה, בעוד הסונים מקיימים אופוזיציה קטלנית שלאחר הנסיגה האמריקאית ב־2011 הפכה לבסוף לדאע"ש. האמריקאים חזרו כדי לסייע בהבסת דאע"ש, אבל הכוח המשמעותי בעיראק כיום הוא איראן.
האתוס של משפחת א־סאדר, שמתחבר עם האתוס הכללי של ההיסטוריה השיעית, מאפיין חלק נכבד מהעדה השיעית כיום – התנגדות לאיראנים מצד אחד ולסונים מצד שני, והשאיפה לשלטון שיעי־ערבי לא מושחת כלכלית, שמחובר לערכי האסלאם. השמחה שלהם בהדחתו של סדאם חוסיין, בנסיגת האמריקאים ובהיחלצות האיראנים לחיסולו של ארגון דאע"ש, מתחלפת כעת במחאה נגד השלטון המושחת והפרו־איראני שהתיישב לו בבגדד.
מבחירות למחאה
מבחינת האיראנים, עיראק היא היהלום שבכתר. מלבד ההקשרים ההיסטוריים והיותה המדינה שבה נמצאים המקומות המקודשים ביותר לשיעים, היא מדינה עשירה במשאבי טבע שניתן לנצל, בעיקר לאור הסנקציות על איראן.
אבל הנקודה החשובה ביותר היא שכל זמן שבעיראק שלט משטר מרכזי חזק ואנטי־איראני, כמו משטרו של סדאם חוסיין, הפצתה של המהפכה הח'ומייניסטית היתה מוגבלת ביותר. כך למשל, ההשפעה האיראנית על החמאס החלה ב־2004. גם המעורבות בלבנון גברה יותר ויותר כמו גם בחצי האי ערב ובמקומות נוספים במזרח התיכון. כל זמן שעיראק נמצאת תחת המגף האיראני, יכולים יורשיו של ח'ומייני להטיל אימה ברחבי האזור.
הבחירות לפרלמנט העיראקי, שנערכו ב־2018, היו אמורות להיות השלב שבו עיראק סיימה למעשה את מלחמות האזרחים שלה, בעידן הפוסט־סדאמי ופוסט־אמריקאי.
אולם בפועל הן רק נתנו אישור לכך שאיראן הצליחה לחדור עמוק למסדרונות השלטון בעיראק. וביחד עם המיליציות השיעיות הפרו־איראניות שסייעו בהדחת דאע"ש יכול היה מפקד משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, המוח שמאחורי הזרועות ששולחת איראן אל מחוץ לגבולותיה, להעמיק את השליטה של ארצו בעיראק.
בעוד האיראנים מחזקים את אחיזתם, נתפסה ההנהגה הנבחרת מהר מאוד כמושחתת בעיני הציבור. תושבי עיראק חשו שהמדינה ענייה מאוד, למרות עושרה במשאבי טבע, ושהכסף הולך לכיסיהם של פוליטיקאים מושחתים.
הדחתו של גנרל נערץ, הגנרל עבדל ואהב אל סאדי, ומי שעמד בראש המאמץ לחיסול דאע"ש בעיראק, שימשה כטריגר עבור המפגינים לצאת לרחובות. אל סאדי השיעי נתפס כגיבור הלאומי של עיראק המודרנית בזכות ניצחונו על דאע"ש, ניצחון שהושג לאחר שאל סאדי התנגד לקבל עזרה מהמיליציות הפרו־איראניות, מה שכנראה הוביל להדחתו. כיום הוא נתפס גם כמי שיכול ליטול את רסן השלטון בעיראק עצמאית.
כולם נגד כולם
המחאה הלבנונית היא בעלת מאפיינים דומים מבחינות מסוימות למחאה העיראקית. היא החלה כמחאה על השחיתות השלטונית והפכה למחאה נגד האיראנים. אבל לבנון מביאה איתה סגנון מחאתי שונה ביחס לכל המחאות של העשור האחרון בעולם הערבי.
ראשית, למרות שאיראן מרחפת מעל כמי שנתפסת כבעיה המרכזית של הלבנונים, אף פוליטיקאי לא יצא נקי. בניגוד לחלוקה העדתית המסורתית בפוליטיקה, שלפיה השיעים תומכים בשיעים, הסונים בסונים וכו', במחאה הלבנונית משתתפים בני כל העדות והיא מכוונת כלפי בני כל העדות. דוגמה לכך היא המחאה בעיר טריפולי שבצפון המדינה, מעוז סוני ותיק ומוכה אבטלה, טרור ופשיעה. המפגינים יצאו להפגנה שבה שותפים גם בני עדות אחרות נגד ראש הממשלה אל חרירי, פטרונם של הסונים, שהתפטר לקול מצהלותיהם.
שנית, המפגינים נוהגים באי־אלימות בולטת ביותר, בשונה מהפגנות ומחאות של האביב הערבי, תוך מתן כבוד מיוחד גם לנשים. התמונות שמגיעות בעיקר מביירות יכלו להגיע גם מפריז או ברלין כמחאת צעירים מערבית.
נקודה נוספת וחשובה היא, כאמור, תפקודו של הצבא הלבנוני כמגן על המפגינים מפני אנשי חיזבאללה ואמל. הצבא אמנם עוסק גם בפתיחת צירים ולעיתים בפיזור של הפגנות, אבל אין ספק שהחיילים והקצינים בשטח מזדהים באופן עמוק עם המחאה.
נסראללה זיהה את התמיכה הציבורית הרחבה במחאה מצד אחד, ואת הסכנה עבורו מצד שני, ולכן שלח בריונים ללא מדים כדי "למתן" את ההפגנות. ההתערבות של הצבא שלחה את נסראללה להכחיש שהללו נשלחו בפקודתו, וכעת החיזבאללה מחפש אחר פתרונות אחרים כדי להסיר מעצמו את הלחץ.
כך למשל ניתן להבין את השימוש התקדימי של נסראללה בטילי נ"מ נגד כטב"מים ישראליים, תוך מתן הבטחה באחד מנאומיו האחרונים שהוא ישמור על שמיים נקיים מכטב"מים כאלה. זה הכלי המסורתי של נסראללה, הצדקת קיומו בכך שהוא המגן האמיתי של לבנון מפני ישראל.
הלבנונים ברובם כבר לא מקבלים את המשוואות הללו. אף אחד בלבנון לא מעוניין במלחמות עם ישראל. יותר ויותר מאמינים שאם יתפרק חיזבאללה ואם ייושבו סופית כל הדרישות והמחלוקות לגבי תוואי הגבול היבשתי והימי, ישראל תצא מחייהם, והם יוכלו להתפנות לנצל את משאבי הטבע ושאר הפוטנציאל הכלכלי של המדינה.
הסיבה המרכזית לכך שנסראללה מורתע מפני סבב לחימה נוסף עם ישראל הוא החשש מכך שהדבר יקים עליו את שאר האוכלוסייה הלבנונית. הלבנונים מבינים שבשל אינטרסים איראניים הם עשויים למצוא עצמם בתוך סיוט קשה יותר מזה שחוו ב־2006. לאור נוכחותם של מאות אלפי בני אדם באופן קבוע בהפגנות ונכונותם להתעמת עם אנשי חיזבאללה בשטח, נסראללה מבין שיהיה מסוכן מאוד לדרדר את המצב הביטחוני, חרף לחצים איראניים.
והאיראנים אכן לוחצים. ככל שהמצב הכלכלי בתוך איראן עצמה מוסיף להתדרדר, גם הנכונות לחמם את האזור עולה בקרב האיראנים. הם חוזרים להעשיר אורניום תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות יותר, ככל הנראה, במטרה להאיץ את התהליך.
זהו עדיין אינו מהלך שמעיד על מירוץ לפצצה, אבל האיראנים בהחלט מעבירים מסר של נכונות לכך. גם שורה של תקריות – שהאחרונה שבהן, ירי הטילים מסוריה אל רמת הגולן, היא המשמעותית ביותר – מעידות על רצון איראני להעביר את הפוקוס מהמחאה האנטי־איראנית לזירות אחרות. בכך יוכלו לגלגל את הלחץ המופנה כלפיהן לעבר ארה"ב או בנות בריתה. גם זירות אחרות, כמו תימן, עשויות להתדרדר במסגרת המאמץ האיראני לגבות מחיר מיריבותיו – זה הקונטקסט שבו יש להבין חלק גדול מהאירועים הקרובים באזור.
צרות בבית
גם איראן עצמה אינה חסינה למחאות. השעון ההיסטורי האיראני מדויק – בכל 10 שנים מתחולל זעזוע שלטוני או מחאה נרחבת. ב־1979 המחאה הזו הביאה ליצירתו של המשטר הח'ומיינסטי. ב־1989 מת ח'ומייני ובמקומו עלה מוחמד ח'מנאי כמנהיג העליון. ב־1999 היו אלה מחאות סטודנטים נרחבות על רקע הירידה הדרמטית במחיר הנפט ובתקופה שנחשבה לליברלית יותר תחת הנהגתו של ח'אתמי. המחאה ההיא דוכאה ביד קשה.
גם ב־2009 פרצה מחאה נרחבת על רקע טענות לזיופים בבחירות לנשיאות, שבהן ניצח מחמוד אחמדינג'אד בפעם השנייה. וכעת, החלה מחאה חברתית באזורי מיעוטים – בקרב ערבים וכורדים באיראן – אבל במהרה היא התפשטה בכל רחבי המדינה, כשהטריגר הפעם הוא עלייה במחירי הדלק.
לא הועילה ההבטחה השלטונית שהרווחים שיצברו מעליית המחירים יופנו לטובת השכבות החלשות. ועל רקע העובדה שההוצאות הממשלתיות של איראן עצומות בשל שחיתויות ובשל הזרועות הארוכות שנשלחו בכל האזור בדמות מיליציות נאמנות, הממשל האיראני עשוי למצוא עצמו מתנדנד יותר מבעבר. פירוש הדבר הוא דיכוי אכזרי של המחאה, וייתכן שאפילו זה לא יספיק כדי להחזיק את המשטר בחיים.
גם המחאה בעיראק תהפוך לאלימה יותר ככל שינקוף הזמן. האיראנים בחרו בדרך טיפול אלימה בדומה לטיפול שלהם במפגינים בארצם והם ייתקלו בהתנגדות אלימה מצד העיראקים. האם יצליחו המפגינים לדחוק את רגלי האיראנים מהמדינה בזמן הקרוב? קשה להאמין. איראן לא תוותר בקלות על השקעותיה במדינה ועל החשיבות האסטרטגית שלה, ולכן, אלא אם תהיה התערבות חיצונית, המאבק שם יימשך זמן רב ויהיה עקוב מדם.
בלבנון התמונה עשויה להיות אופטימית יותר. המפגינים מעוניינים בהקמת ממשלה של מומחים שלא לפי קווי החלוקה העדתיים, או במילים אחרות, הם רוצים בחירות חופשיות. זו דרישה שתפגע פוליטית גם בנוצרים שכיום נהנים מייצוג יתר, ולכן קשה להאמין שהיא תתקבל.
עם זאת, המערכת הפוליטית בלבנון תצטרך לעבור רפורמה עמוקה כדי לשבור את הקיפאון הנוכחי. ונסראללה? הוא עומד כעת בפני דילמה לא פשוטה – כדי לשמר לפחות חלק מהיכולות של ארגונו הוא יצטרך להוריד פרופיל בפוליטיקה הלבנונית וההשפעה האיראנית בארץ הארזים תיחלש. אחרת, הוא ימצא עצמו במלחמה של ממש עם הכוחות האחרים בחברה הלבנונית.
הכתבה מופיעה בגיליון נובמבר 2019 של פורבס ישראל – לרכישת הגיליון
צילום תמונה ראשית: Shutterstock
