המשבר האירופי – והסיבה העיקרית לכך שהוא לא הולך להיעלם

הדיילי טלגרף פרסם בסוף השבוע האחרון ראיון מרתק עם ארקי טומיוג'ה, שר החוץ הפיני. זו הייתה הזדמנות נדירה לשמוע פוליטיקאי מדבר על המצביעים ה'רגילים' כעדיפות כלשהי בסאגת גוש היורו המתמשכת. הנקודה שרבים אחרים מחוץ ליבשת פספסו בuויכוח הפנים אירופי, הוא שלמצביעים אין דרך להתערב לטובת – או נגד – החלטות פוליטיות שנעשו באירופה. אין דרך ללחוץ על הפוליטיקאים ואין דרך להפעיל לחץ על חברות האיחוד השונות, גם אם רואים מדיניות הרסנית בפעולה.

למתבוננים על אירופה מבחוץ אולי נראה כאילו המשבר המתמשך הוא סביב מנהיגות. האמת היא שזה משבר של דמוקרטיה – והעובדה שהנושא לא נידון מזווית זו הוא אולי הרְאָיַה הטובה ביותר לתיוגו כמשבר נרחב הרבה יותר מזה שאנחנו כן מדברים עליו, היורו.

המשבר הרחב הזה ימשיך לייצר שיבושים ואי-ודאות בשווקים העולמיים – משום שאנשים מאבדים את אמונם באירופה, לא רק במטבע שלה.

אנשים מאבדים את אמונם באירופה כולה, לא רק במטבע שלה | צילום: רויטרס

שלושה רשמים טיפוסיים באירופה כעת: הצעיר שמאמין כי הדרך היחידה של אירופה אל מחוץ לבלגן הוא דיקטטור חדש וצודק, שיוכל לקחת החלטות; בני דור הבייבי-בום המאמינים כי המוסדות האירופיים הביאו לסלידה גוברת מאירופה בכללותה – לא רק היורו; והתחושה שאין הדבר אמור כעת רק לגבי היורו, שבכל מקרה באירופה יש סבך טלאים של מדינות שאין שום דבר במשותף ביניהן. ובאמת, מה למצביע הספרדי ולמצביע השבדי? מה למדינות עם מסורת דמוקרטית של שנים יש במשותף עם מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר? אירופה כולה מוטלת בספק.

שלוש שאלות הושהו כדי לתת לפוליטיקאים הזדמנות להראות שהיורו עובד. אבל מה שמדכא את האירופיים הוא חוסר היכולת שלהם להשפיע על המתרחש כעת משנראה שהיורו לא עובד. היורו הוא היוצר את המשבר הגדול יותר. זה מה שאומר טומיוג'ה: "אין חוקים לגבי איך לעזוב את היורו, אבל זו רק שאלה של זמן. או שהדרום או שהצפון יחליט לפרוש, בגלל שכתונת-המשוגעים הזאת של המטבע גורמת ייסורים למיליונים והורסת את עתידה של אירופה". סוף סוף מישהו פונה במילותיו אל מיליוני המצביעים הרגילים. אבל, אפשר לטעון, הרי יש פרלמנט אירופי, ואפשר לבחור אליו אנשים.

אז לא כך – חברי הפרלמנט האירופי אינם, בשום צורה שהיא, נתונים תחת עינם הבוחנת של המוסדות הדמוקרטיים הלאומיים באירופה. למשל, בכל רחבי אירופה התקשורת מדווחת רק לעיתים נדירות על מעשי הפרלמנט האירופי. הפרלמנט אינו נקודת מיקוד לרצונות הציבור או מוסד שאנשים מגיבים נגדו כאשר הדברים משתבשים. הוא לא דומה, למשל, למוסדות האמריקאיים המושיבים את נציגי המדינות השונות ביחד. עבור רוב האנשים, פרט לאלה המתפקדים בקבוצות לחץ מאורגנות היטב, הוא לא רלוונטי. אך לבטח, תתהו, קבוצות אינטלקטואליות ברחבי אירופה עשויות להביא ללחץ על הפוליטיקאים, דרך ההיגיון או בוויכוחים?

ובכן, אולי אם כולם היו כותבים באותה שפה והעבודות שלהם היו מתחברות איכשהו. אבל המציאות פנים כפולות לה. אינטלקטואלים רבים הם פרו-אירופיים אינסטינקטיבית. הם רואים את המוסדות האירופיים כמבצר הנישא כנגד כל אותן קיצוֹנוּיוֹת של העבר, מבלי להחיל בהכרח תובנה לפיה פרויקט היורו יכול להפוך לעמדה קיצונית בפני עצמו. 

שנית, הם כותבים בכל כך הרבה שפות שונות, שלא נצבר לחץ רציף על פוליטיקאים להסביר את עצמם מעבר לגבולות קבוצות הלחץ הלאומיות והמיידיות. דמיינו פוליטקאי מקומי בלי תקשורת חופשית שיש לה פלטפורמה עם גישה לכל רחבי המדינה. יהיו ההגבלות אשר יהיו, התקשורת האמריקאית, למשל, היא לחלוטין אמריקאית. בניגוד לכך, אין באמת תקשורת אירופית מאוחדת.

מה שהיורו מתחיל להדגים עבור רבים הוא משהו גדול הרבה יותר מסוגיית המטבע. איחוד היורו חסר את המוסדות הדמוקרטיים והאחראיים שהאזרח הקטן יוכל להזדהות עימם ולהשתמש בהם. העתיד הולך ונראה מעורער, וכשערעור זה הופך להתניה יומיומית – יותר ויותר אנשים תולים את האשם באירופה עצמה ישירות. הם מביטים סביב ותרים אחר מדיניות צמיחה אמינה, מנסים לבדוק היבטים שונים של הכלכלה העולה – ולא רואים דבר. המחיר של הניסיון להציל את היורו, למעשה, הופך לפיכך למשבר של אמון וביטחון באירופה. השווקים עשויים לגלות, בסופו של דבר, שזו בעיה גדולה הרבה יותר להתמודד איתה.