Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

הנס הרפואי שלי: “הילד שהצלתי בתחילת הקריירה שלי הגיע עם בנו למחלקה על מנת לפגוש אותי”

לא קל להיות רופא בישראל: שנות הלימוד הארוכות והמייגעות, ההתמחות המייגעת לא פחות שבעקבותיהן, המשמרות האינסופיות, הלילות נטולי השינה, העבודה התובענית, המטופלים הזועמים והרשימה עוד ארוכה.ובכל זאת, לצד העבודה ...
דניאל טדניר

לא קל להיות רופא בישראל: שנות הלימוד הארוכות והמייגעות, ההתמחות המייגעת לא פחות שבעקבותיהן, המשמרות האינסופיות, הלילות נטולי השינה, העבודה התובענית, המטופלים הזועמים והרשימה עוד ארוכה.

ובכל זאת, לצד העבודה הקשה והשוחקת כל כך, ישנם גם אותם רגעים, אותם מפגשים עם מטופלים, שהופכים את כל העסק למתגמל באמת. הכוונה לאותם סיפורים שנצורים בלבו של כל רופא, אותם מקרים שעיצבו את דמותו המקצועית.

פנינו אל מיטב הרופאים שנכנסו לרשימת “הרופאים הטובים בישראל של פורבס” וביקשנו לשמוע את הסיפורים הללו – סיפוריהם של המטופלים שלעולם לא ישכחו, הסיפורים שהותירו את הרופאים האלה פעורי פה. האמת, גם אותנו.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

לטפל מחוץ לקופסה: פרופ’ בן הרוש על ההחלטה היצירתית שהצילה את חייה של ילדה קטנה

כרטיס ביקור:
פרופ’ מרים בן הרוש
מנהלת המחלקה להמטו-אונקולוגיה ילדים
בית החולים רמב”ם

“אני אונקולוגית ילדים כבר יותר מ-30 שנה, שזה לא מעט זמן. במהלך הקריירה צברתי המון סיפורים שריגשו אותי, אבל כמובן שיש סיפורים שפשוט מלווים אותי ומשאירים אותי עם סיפוק אדיר ורצון להמשיך לטפל ולרפא. סיפור כזה קרה לי לא מזמן, כאשר טיפלתי בילדה שאף אחד לא חשב שנוכל לרפא אותה. היה לה גידול במוח שלא ניתן להסירו בניתוח וגם לא להקטין. גם טיפולי הכימותרפיה שניסינו כשלו. ניסינו הכל, והילדה פשוט לא הגיבה לטיפולים. היא נכנסה לקומה והיתה במצב סופני. היינו פשוט מיואשים. כשראיתי ששום דבר לא עוזר לה, ניסיתי להיות יצירתית ולחפש טיפול שלא נוסה עדיין על ילדים, אבל עזר בעבר למבוגרים.

החלטתי לנסות טיפול ביולוגי חדשני. טיפול זה מכוון לתא הסרטני בלבד, על מנת שלא לפגוע בתאים אחרים בגוף. כשאנחנו עושים כימותרפיה אנחנו פוגעים בסרטן – אבל גם בתאים בריאים אחרים בגוף, וכך גורמים לפעמים לפגיעה בתפקודו התקין בעתיד. לא ידעתי מה יהיו התוצאות, האם זה יעזור בכלל, ואיך הילדה תגיב לטיפול. אבל משום שכל כך רצינו למצוא פתרון ולהציל את חייה, החלטנו ללכת על זה. ההורים נתנו את אישורם והתחלנו בטיפול החדש.

תוך זמן קצר התעוררה הילדה מהקומה ומצבה החל להשתפר. כולנו הופתענו מאוד מהתוצאות המהירות והחיוביות של הטיפול. גם אני לא האמנתי שמצבה ישתפר כל כך כשהחלטתי לנסות את הטיפול הזה. היום היא כבר הולכת לבית הספר ומתפקדת ככל ילדה רגילה. היא ממשיכה את הטיפולים, והיא אפילו לא צריכה להגיע לבית החולים בשבילם, היא לוקחת את הכדורים בבית”.

“כשראיתי ששום דבר לא עוזר, ניסיתי להיות יצירתית”, פרופ’ בן הרוש | צילום: פיוטר פליטר

העיקר האופטימיות: פרופ’ בן יהודה על הלימפומה האגרסיבית שנעלמה כלא היתה

כרטיס ביקור:
פרופ’ דינה בן יהודה
מנהלת אגף המטולוגיה
בית החולים הדסה עין כרם

“אנשים תמיד שואלים אותי איך אני מצליחה אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה אכזבות, להמשיך להיות אופטימית. התשובה היא שהאופטימיות והכוח להמשיך באים מהחולים. אני נאחזת במקרים שבהם כולם כבר ויתרו ואני המשכתי להילחם. כבר בשנה הראשונה להתמחות שלי בהמטולוגיה הגיע למחלקה ילד בן 16 עם לימפומה אגרסיבית ביותר, שכל טיפול שנתנו לו לא הועיל. בסופו של דבר, אחרי שגם השתלת מח עצם עצמית לא צלחה, הוחלט לשלוח אותו לביתו ולא להמשיך בטיפול. אמא שלו ניגשה אליי וביקשה ממני שלא אוותר עליו. אז התחלתי לבוא אליהם בערבים, אחרי העבודה.

בעקבות המחלה והטיפולים הוא איבד ממשקלו והגיע עד למשקל של פחות מ-40 ק”ג. אבא שלו, שהיה ניצול שואה, סיפר לי שהמראה של בנו מזכיר לו את עצמו כאשר שוחרר מהמחנה בגרמניה. המצב היה קשה מאוד. נאבקתי כדי לסדר לו הזנה תוך ורידית בבית, בכל זאת השנה היתה 1984 והוא היה מהחולים הראשונים בארץ שקיבלו טיפול כזה בביתם. כאשר חלה בדלקת ריאות סירב להגיע לבית החולים, ואני טיפלתי בו באנטיביוטיקה.

כעבור מספר חודשים מצבו הלך והשתפר, הוא עלה במשקל והחל לצאת מהבית. בשלב זה שלחתי אותו לעשות בדיקת CT חוזרת. לאחר הבדיקה התקשר אליי רופא הרנטגן והודיע לי כי כנראה התבלבלו בין חולים, כי הגוש הגדול שהיה לחולה שלי בבטן פשוט נעלם, אבל אני ידעתי שלא היה שום בלבול – הוא פשוט הבריא מהמחלה. הרגע הזה היה רגע מכונן בחינוך שלי כרופאה, רגע שבו הבנתי באופן מוחלט כי בלי אופטימיות פשוט אי אפשר. אני יודעת שיש לזה הסבר ביולוגי: לפעמים התגובה לטיפול מאחרת. אבל לי אין ספק שבלי האופטימיות של אמא שלו, שלא הניחה לי לוותר, הגוף החלש שלו לא יכול היה להתמודד עם המחלה ולנצח אותה”.

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

מחוברים לחיים: פרופ’ בורנשטיין על המטופל המשותק שניצח את הסטטיסטיקות והפך לחבר

כרטיס ביקור:
פרופ’ נתן בורנשטיין
מנהל המחלקה הנוירולוגית
המרכז הרפואי ת”א ע”ש סוראסקי

“בחרתי לספר על מקרה שקרה עוד כשהייתי מתמחה צעיר במחלקה, אבל למעשה השפיע על הפילוסופיה שלי לכל החיים. באחד מימי ההתמחות שלי הגיע לבית החולים מקרה קשה של אירוע מוחי בגזע המוח שנקרא תסמונת Locked-in. מדובר בשיתוק בארבע הגפיים, והאפשרות של המטופל לתקשר היתה באמצעות העיניים בלבד.

כל הרופאים הוותיקים במחלקה הרימו ידיים. צפי ההחלמה היה קלוש והסטטיסטיקות ניבאו לאותו מטופל חיים עגומים למדי, אם בכלל יצליח לשרוד. אבל אני התעקשתי להילחם על חייו. בעזרת מניעת סיבוכים בשלב האקוטי של המחלה, פיזיותרפיה רבה, עקשנות, אופטימיות והחדרת מוטיבציה הצלחנו לשקם אותו. הוא היה המטופל הראשון שיצרתי איתו קשר כזה. המשכתי לבקר אותו בביתו – לא כרופא אלא כחבר. ממש נקשרנו במהלך התקופה הקשה הזו.

אני מאמין גדול בכוחות הנפש, התמיכה של המשפחה, העידוד והמוטיבציה לעשות מעבר לסטטיסטיקות. וכך היה: אחרי שיקום של חצי שנה הוא חזר בהדרגה ללכת, לתקשר, לדבר, ואני המשכתי ללוות אותו כשלוש שנים נוספות. היום הוא נהנה מאיכות חיים אמיתית, מהמשפחה ומהסביבה שלו.

המקרה הזה לימד אותי לעולם לא להרים ידיים. הדבקות במטרה גוברת על הסטטיסטיקה היבשה של הספרים. נכון שעם השנים אתה לומד שלפעמים גם הספר צודק, אבל חייבים להקשיב לאינטואיציה הפנימית, שאני קורא לה האמנות שברפואה – ולא לאבד אותה לעולם”.

“כל הרופאים הותיקים במחלקה הרימו ידיים”, פרופ’ נתן בורנשטיין | צילום: אלי דסה

 

תקשורת פתוחה: ד”ר חרותי על החולה שעזר לו להבין כי צורך מיני חיוני לכל אדם – ללא קשר למידת הנכות

כרטיס ביקור:
ד”ר רפי חרותי
מנהל המרפאה לשיקום מיני
המרכז הרפואי “רעות” בתל אביב
ומרכז הקורס למיניות האדם בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב

“לא כולם יודעים שתהליך השיקום המיני כולל בחובו לא רק את ההיבטים הגופניים והמשמעויות שלהם, אלא גם התייחסות להיבטים רגשיים ונפשיים, חשובים לא פחות. כאשר יש פגיעה גופנית היא באה לידי ביטוי גם בדימוי עצמי, גברי או נשי, ובביטחון העצמי של אותו האדם. לכן בתהליך השיקום אנחנו מתייחסים לכלל הגורמים האלו.

אחד המקרים שטיפלתי בהם בתחילת דרכי ולימד אותי הרבה על צרכים מיניים ועל איכות חייו של אדם, היה מקרה של בחור צעיר שנפגע פגיעה מוחית מסכנת חיים בתאונת דרכים. הוא הוגדר בתחילה במצב וגטטיבי עם תגובה חלקית לסביבה. הוא תקשר בתנועות עיניים, ובהמשך, במקביל לתהליך התאוששותו, בעזרת סימון אותיות באמצעות תנועות כף היד וסיוע של אנשי המקצוע שהקיפו אותו 24 שעות ביממה.

באמצעות התקשורת המיוחדת הזאת, הוא החל לאחר מספר שנים לכתוב שירים קצרים ובתוכם תיאורים ארוטיים וכמיהה מינית. בנקודת הזמן הזו פנה אליי הצוות שטיפל בו על מנת לבדוק כיצד ניתן לסייע לו. הפגישות הראשונות בינינו היו פגישות של גישוש. לראשונה בקריירה שלי ניהלתי פגישות שאינן באופן של ‘מטפל מול מטופל’, אלא בעזרת מתווכים לצורך תקשורת. במהלך הפגישות האלו הבנתי כי הצרכים שהוא מעלה אמיתיים, ושבתוך הגוף הזה מסתתרים חיים מלאים ועולם רגשי מורכב, כולל רגשות ומחשבות הכוללים את ניסיון העבר. צרכיו לא התייחסו לפורקן מיני, אלא לרצונו לחוות את גבריותו על מובניה הרחבים – כולל היכולת להעניק, לקבל ולחוות אינטימיות.

התאמתי לו טיפול ייחודי, סרוגייט – טיפול בעזרת בת זוג חלופית, על מנת להעניק לו אפשרות לחוות את אותם רגשות שהוא העלה כצורך. הוא קיבל את המענה הרגשי שהוא היה זקוק לו, ועם התקדמות הטיפול גם התקשורת איתו היתה קלה יותר. הוא אף החל להיות ערני יותר ביומיום. ללא ספק הוא עבר תהליך רגשי, למרות כל המגבלות והקושי.

מבחינתי זה היה יוצא דופן. לפני כן לא יצא לי לטפל באנשים עם פגיעה מוחית בחומרה דומה. טיפלתי רק באלה שניתן היה לתקשר עמם והטיפול תמיד היה אחד על אחד. זה לימד אותי שאין נכות שהיא קשה מדי מכדי לעבור תהליך של שיקום מיני. גם כאשר הנכות קשה יש להתייחס לצרכים מיניים, פיזיים ורגשיים – לא כמותרות, אלא כאל זכות בסיסית לתקשורת וכצורך בסיסי, כמו שאר הצרכים הבסיסיים שיש לכל אדם”.

לפגוש את הילדים: ד”ר דוידוביץ על הגורל שזימן לה מפגש מחודש עם מטופל שהצילה לפני 20 שנה

כרטיס ביקור:
ד”ר מרים דוידוביץ
מנהלת המרפאה הנפרולוגית
מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל

“הסיפור שלי מתחיל בפברואר 87′, כאשר הגיע ילד בן שבע ישירות מאיראן למיון הילדים בבילינסון במצב קשה עקב אי ספיקת כליות. פגשתי בילד חולה מאוד ומפוחד ובאמא צעירה שהגיעה לבדה לישראל. חודש לפני כן חלה הילד במחלה נדירה שפגעה במספר מערכות בגוף שלו, לרבות הכליות, והוא אושפז בבית חולים בטהרן. כאשר הבינו הרופאים שהמצב לא משתפר והילד נמצא בסכנת חיים, הם לחשו לאמו שהסיכוי היחיד שלה להציל אותו הוא לעלות לישראל.

באותן השנים היתה זאת משימה קשה עבור יהודים לצאת מטהרן, וכדי שהאם תוכל להציל את חיי בנה היה על האב להישאר כ’בן ערובה’ בידי המשטר. בתחילת הטיפול הילד אושפז במחלקה לתקופה ארוכה, שבמהלכה עבר טיפולי דיאליזה חוזרים ונשנים. זו היתה שנה קשה מאוד, עד שהגיעו שתי בשורות משמחות: הראשונה, נמצאה סוף סוף כליה עבורו. השנייה, אבא שלו הצליח לברוח ארצה ולהתאחד עם המשפחה. ההשתלה עברה בהצלחה וכולנו היינו מרוצים ומאושרים.

אבל גם לאחר ההשתלה המשיך הילד להגיע למעקב במרפאה שלנו. באחת מהביקורות הללו הוא החל לפרכס לפתע, עד שאיבד את הכרתו. אשפזנו אותו במהרה במחלקה, שם התברר שהמחלה הקשה חזרה. לאט לאט הכליה שהושתלה הפסיקה לתפקד ומצבו הידרדר מאוד. בשנת 95′ לא היה מנוס מלחזור לדיאליזה קבועה. לאחר כמה חודשים של ציפייה ארוכה, נמצאה שוב התאמה, הילד עבר השתלת כליה מוצלחת נוספת – ומצבו השתפר פלאים. הוא המשיך להגיע למעקב במרפאה, עד שבגיל 19 עבר להמשך מעקב במחלקת המבוגרים, ומאז לא ראיתי אותו.

לפני כחצי שנה אושפז אצלנו ילד בן 13 עם מקרה של חבלה בכליה. מאוחר יותר התברר לי כי מדובר באחיו של אותו הילד מטהרן. האיחוד היה מרגש מאוד: אותו ילד שטיפלתי בו בתחילת הקריירה שלי התחתן ונולד לו תינוק לא מזמן, הוא מרגיש מצוין וממשיך במעקב. השבוע הוא הגיע למחלקה עם בנו על מנת לפגוש אותי, ואני התרגשתי עד דמעות. אלה הם בדיוק הרגעים שמספקים לי סיפוק אדיר להיות רופאה בכלל, ובייחוד רופאת ילדים. אותם ילדים שטיפלתי בהם חוזרים עם ילדים משלהם, וההרגשה היא תחושת גאווה ענקית וסגירת מעגל”.

“אותו ילד שטיפלתי בו בתחילת הקריירה הגיע למחלקה עם בנו לפגוש אותי”, ד”ר דוידויץ | צילום: אלי דסה

 

לרכישת מגזין “הרופאים הטובים בישראל” חייגו 077-5273355

לצפות מהשורה הראשונה: פרופ’ ליפיץ על העוברים שגרמו לו להרגיש כמו האדם הראשון שנחת על הירח

כרטיס ביקור:
פרופ’ שלמה ליפיץ
מנהל השירות לרפואת העובר ואחראי מרפאת זיהומים בעובר
המרכז הרפואי ע”ש חיים שיבא בתל-השומר

“לפני כ-15 שנה טיפלתי במקרה של היריון של תאומים זהים אשר פיתחו תסמונת של מעבר דם בין עובר לעובר. כדי שיוכלו להמשיך להתפתח באופן בריא היה עלינו להפריד את כלי הדם המשותפים שלהם. בפעם הראשונה אי פעם השתמשנו במכשיר אופטי שחוברה אליו מצלמה, על מנת לראות את פנים הרחם. עד אז תמיד ראינו את סביבת העובר ופנים הרחם באמצעות אולטרה-סאונד, וזו היתה הפעם הראשונה שבה ראינו את העובר בתוך הרחם בהסתכלות ישירה. התרגשתי ממש כמו האמא שראתה לראשונה את העוברים שלה.

הסתכלנו על העוברים בתוך הרחם כשהם בני 20 שבועות בסך הכל, זה היה ממש כמו להסתכל על דג באקווריום. ההתרגשות שלי כמטפל היתה גדולה ולא אשכח אותה לעולם. הרגשתי כמו האדם הראשון שנחת על הירח – הראשון שרואה משהו שאחרים מעולם לא ראו. לבסוף הפרדנו את השליות שלהם, צרבנו את כלי הדם – והצלחנו להפריד את כלי הדם המשותפים. הטיפול היה הצלחה”.

משחק החיים: ד”ר קורנגרין מספר על היכולת המופלאה של הרוח לנצח את מגבלות הגוף

כרטיס ביקור:
ד”ר עמיר קורנגרין
מנהל היחידה לטראומה אורתופדית
בית החולים סורוקה

“אחד המקרים שחקוקים לי בזיכרון הוא סיפורו של בחור צעיר וחברתו, אשר בעת חופשה בתאילנד שהו על מעבורת יחד עם 36 ישראלים נוספים, כאשר לפתע החלה סערה. בעקבות הרוחות החזקות והגלים הסוערים החל לשקוע החלק השמאלי של הספינה במים. הבחור הצעיר דחף בחוזקה את חברתו כשקפצה מהמעבורת, כדי שלא תיפגע מהמדחף, אך כאשר ניסה בעצמו לקפוץ ממנה, איבד את שיווי המשקל, החליק מדופן הספינה ופגע במדחף המנוע. כתוצאה מכך נפגעו רגליו באורח קשה. באמצעות חבל שנשלח אליו מספינה קרובה הוא הצליח לעלות אליה וליצור בעזרתו חוסם עורקים.

כאשר הגיע לבית החולים בפוקט, משפחתו יצרה איתי קשר בבקשה שאסע לתאילנד ואציל את רגלו. לפני שהגעתי לתאילנד הרופאים בבית החולים התאילנדי כבר קטעו את כף רגלו, אך המצב היה עדיין קשה. כשהגעתי ניתחתי אותו על מנת למנוע את התפשטות הנמק. כעבור שישה ימים החלטתי כי הגיע הזמן להחזיר אותו ארצה, שם המשכתי את הטיפול בו בסורוקה.

לאחר הערכה נוספת החלטתי לקטוע את רגלו השמאלית עד לאזור הברך – האזור היה נגוע בחיידקים ומרוסק לגמרי. כמובן שזו לא היתה החלטה קלה, אך למרות הקטיעה ואיבוד הרגל, הוא החלים לגמרי. הצלחתי לבנות לו יופי של ברך חדשה ולהתאים לו פרוטזה שתעניק לו איכות חיים אמיתית. היום הוא רץ, משחק כדורגל וטניס, ואף זכה השנה במקום ראשון בטורניר!”

“התאמתי לו פרוטזה שתעניק לו איכות חיים. היום הוא רץ, משחק כרוגל וטניס”, ד”ר קורנגרין | צילום: רחל דוד, סורוקה

צילום שער: אלי דסה