עכשיו, כשהנשורת הגרעינית מסופת התאגיד מתחילה לשקוע בהדרגה, מילה על הסיקור התקשורתי של הפרשייה העגומה הזו: הוא היה, בסך הכל, ענייני וראוי. כמובן שקשה לדבר בהכללה על "התקשורת", על אף שזה תחביב ישראלי נפוץ, אבל בתמונה הכללית, רוב העיתונאים שסיקרו או הביעו דעה על הפארסה של סגירת רשות השידור ופתיחת התאגיד עשו עבודה בכלל לא רעה, הוגנת והגיונית.
הטענה, שמדובר בסיקור־יתר ושעובדי רשות השידור זכו לפריבילגיה ולזמן שידור שעובדי מפעל באופקים יכולים רק לחלום עליו, לוקה במידה לא מבוטלת של פופוליזם. גורלם האישי של עובדי רשות השידור אכן חשוב לא יותר ולא פחות מזה של כל עובד במשק. אבל הסיפור העיקרי כאן הוא לא פגיעה בזכויות עובדים (שהיא תמיד עניין חשוב וראוי לסיקור), אלא מעמדו, עצמאותו ועצם קיומו של שידור ציבורי בישראל. זו כבר סוגיה שבנפשה של ישראל כחברה דמוקרטית. אם מערכות החינוך, הבריאות והתחבורה הציבורית היו עוברות טלטלה כמו זו שעבר השידור הציבורי, לא היה לאיש ספק שהתקשורת צריכה לטפל בזה בהרחבה. שידור ציבורי הוא לא עניינם הפרטי של עיתונאים, כמו שחינוך ציבורי לא חשוב רק למורים, ומצב הרפואה הציבורית הוא לא בעיה בלעדית של הרופאים.
טענה אחרת שהושמעה לא פעם כלפי התקשורת – שבאופן אירוני מגיעה מהכיוון ההפוך – היא שרוב העיתונאים תמכו בסגירת רשות השידור ופתיחת התאגיד בגלל אינטרסים ברנז'איים. כאילו עולם העיתונות משול לכיתה בבית ספר יסודי שהילדים בה מתחלקים למקובלים ולא מקובלים, כשהחבר'ה מרשות השידור הם הברווזון המכוער שלא מוזמן לשום מסיבה. הניסיון לחלק את העיתונות הישראלית למחנות כאלה מגוחך ומניפולטיבי בדיוק כמו הניסיון של דוד ביטן ושות' להדביק לכל מי שעובד במקצוע הזה תווית של "סמולן" וסוכן של שוברים שתיקה. האמת דווקא הפוכה: לרוב העיתונאים שתמכו בפתיחת תאגיד שידור ציבורי עצמאי, שאינו נשלט על ידי פוליטיקאים, היה אינטרס שהוא לא ייפתח. לאנשי ערוץ 10 ו־2 אין לכאורה שום עניין שתקום להם עוד מהדורה מתחרה ואטרקטיבית. עם "מבט" על אחוזי הרייטינג המביכים שלו הם הסתדרו מצוין. גם לאנשי גל"צ (ואני ביניהם) אין לכאורה סיבה לתמוך בהקמת רדיו ציבורי מחודש, שיילחם עם סכין בין השיניים על כל מאזין. רוב העיתונאים שתמכו בפתיחת התאגיד עשו זאת נגד האינטרס המיידי שלהם ומתוך ראיית האינטרס הציבורי הרחב וההבנה שבסופו של דבר, משידור ציבורי טוב כולנו נרוויח. נותר רק לקוות שהתאגיד, אחרי כל מה שהפוליטיקאים עוללו לו בחודשים האחרונים, יצליח לייצר עיתונות לא פחות טובה וערכית מזו שתמכה בהקמתו.
שידור ציבורי הוא לא עניינם הפרטי של עיתונאים כמו שחינוך ציבורי לא חשוב רק למורים | צילום: fotolia
פול גז בניוטרל
כששר התחבורה (והמודיעין) ישראל כץ עלה על הבמה באולם מספר 2 בסינמטק של תל אביב, הוא פרש לפניו דף, אבל ככל שהיה ניתן להבחין, היו רשומים בו רק ראשי פרקים. ואכן, במהלך השעה שבה כץ נשא דברים בפני באי הכנס השנתי של עמותת תחבורה היום ומחר, הוא לא דיקלם טקסט שנכתב מראש, אלא דילג בחופשיות בין שלל הנושאים והפרויקטים שמעסיקים אותו ואת משרדו. הוא ציין, ששמח להגיע לפורום שבו מתרכזים אנשי מקצוע רבים מתחום התחבורה, ודיבר בשבח הדיאלוג הפתוח. אבל דיאלוג לא היה שם: כשסיים לדבר, יצא כץ מהאולם ולא אפשר להציג שאלות.
חוץ מבקיאות בחומר, כץ מציג גם קבלות על עשייה: רכבות קלות וכבדות, רפורמות מחירים באוטובוסים, הכנסת מערכות חכמות של גבייה וכרטוס, הרחבת כבישים ובניית מחלפים ועוד. הכל נכון, אבל במבחן התוצאה כל הפעילות הזו נראית כמו פול גז בניוטרל: הפקקים מתארכים מיום ליום והופכים לסיוט לאומי, ומספר ההרוגים בתאונות דרכים גדל משנה לשנה. ב־2016 נרשם שיא ברכישת מכוניות חדשות, ועכשיו 300 אלף ישראלים שקנו מכונית מהניילונים עומדים איתה בפקק יחד עם כולם.
יש הרבה גורמים לפער בין ההשקעה והמאמצים להחמרת המצב בשטח. אחד מהם אף עמד במרכז הכנס שבו דיבר כץ, אבל באופן אירוני, השר לא התייחס אליו כלל בדבריו: תכנון. אם בגלל עיוורון או בשל היסטריה וחיפזון שנובעים מהרצון לבנות הרבה ומהר ולהוריד את מחירי הדיור, מדי יום מתוכננות ונבנות בישראל שכונות ודירות, שלרבבות האנשים שיגורו בהן אין שום סיכוי לקבל שירות של תחבורה ציבורית יעילה, והם נידונים לחיים של עמידה בפקקים.
אנשי המקצוע שדיברו לפני ואחרי כץ – בראשם ד"ר יודן רופא, מתכנן ערים מאוניברסיטת בן גוריון – הציגו את הדברים בבהירות: שכונות שנבנות במנותק ממרכזי מסחר ותעסוקה, ובמקרים רבים בתבנית שמכונה "בלון על חוט" (שכונה שמחוברת לשאר העיר באמצעות כביש גישה ראשי אחד, שבשעות העומס בבוקר ואחר הצהריים הופך לפקק מהגיהינום), הן בבחינת הבטחה שהקטסטרופה התחבורתית רק תלך ותחמיר. בעוד כץ מתגאה – במידה חלקית בצדק – בשורה ארוכה של פרויקטים שהצליח לקדם בשמונה שנות כהונתו במשרד, הוא מתעלם, או לא מודע כלל (ולא ברור מה יותר גרוע), מכך שממש באותם רגעים נבנות ומתוכננות רבבות יחידות דיור באופן שחותר תחת ההישגים שלו עצמו ואף מבטל אותם. תחבורה יעילה מתחילה בתכנון חכם, וכל עוד יש נתק בין התחומים, מעגל הקסמים יימשך: המדינה תשקיע הון עתק בתשתיות תחבורה, דירות חדשות ייבנו, אבל למי שיגור בהן לא יהיה איך לצאת מהבית.
|
|