|
דונלד טראמפ חתם אמש על צו מנהלי שמורה על נסיגת ארצות הברית מהשותפות הטראנס פאסיפית. ה-TPP הייתה בעצם עסקת סחר שביקשו לחתום עליה כתריסר מדינות הגובלות באוקיינוס השקט. ההסכם, שיצא לדרך ללא ארצות הברית עוד בימי ממשל בוש, זכה לביקורת קשה במהלך קמפיין הבחירות האחרון בארצות הברית (2016), הן מצד הילרי קלינטון (לאחר לחץ מכיוון ברני סנדרס) והן מכיוון דונלד טראמפ.
נוסף על כך, טראמפ צפוי לחתום על צו מנהלי אחר, הפעם על מנת לפתוח מחדש את המשא ומתן על הסכם הסחר החופשי בצפון אמריקה (NAFTA), שאושר חוקית לפני מספר עשורים בהסכמת הסנאט האמריקאי. משום שהחוקה האמריקאית אינה דנה במשך התקפות של אמנות כאלו, ישנן תהיות בנוגע לאופן שבו התהליך הזה יצטרך להתנהל.
קשה לחזות מה כל זה יגיד בסופו של דבר על אי השוויון בהכנסות בשוק העבודה. אפילו לאחר 20 שנה יש עדיין מחלוקת בנוגע להשפעה שיש ל-NAFTA. ישנם מומחים שטוענים כי בנטו הוא הניב רווח לארצות הברית, קנדה ומקסיקו, וכי אובדן המשרות בשוק האמריקאי היה מתרחש בכל מקרה, רק שהיעד שאליו הן היו עוברות היה סין במקום מקסיקו. אחרים אומרים כי התחזיות הראשוניות דנו על תוספת משרות, לא על אובדן שלהן, ועל עודפי סחר מול מקסיקו, לא על הגירעון שנוצר בפועל. קיימת הסכמה רחבה למדי כי התוצאות היו בסופו של דבר יצירת קבוצות מובהקות של מפסידים מול מצנחים.
מקיים הבטחת בחירות. טראמפ נסוג מהסכם ה-TPP | צילום מסך: יוטיוב
הביקורת על ה-TTP קשורה בחלקה לסודיות שאפפה את המסמך ואת היעדר היכולת של מרבית האנשים לראות גרסה מוסמכת שלו לפני שתושלם עליו העבודה, למרות שלהמון ארגונים היו גם גישה אליו וגם יכולת לתרום את דעתן. יחד עם זאת, טקסטים שהודלפו מן ההסכם רמזו על כך שהוא, נוסף לדברים אחרים, יתמוך בהוראות שבין היתר משלבות שינויים משמעותיים למדי בכל הנוגע לטיפול בקניין רוחני, שינויים שכבר נדחו בעבר בקונגרס האמריקאי. למעשה מדובר במאמץ חקיקתי אחרון של ממשל אובמה.
זה בלתי אפשרי לדעת כיצד ה-TPP היה באמת משפיע על כלכלת ארצות הברית, וישנם ויכוחים על מערך הרווחים והבעיות שבאמת גרם הסכם NAFTA. אבל לשני המסמכים יש משהו במשותף: הם מתמקדים בצרכים ובאינטרסים של תאגידים, ולא של יחידים. על פניו, זה לא לחלוטין לא הגיוני. על פי רוב, מי שמעורבים בסחר בינלאומי הם באמת העסקים, וממשלות בדרך כלל רוצות לתמוך באינטרסים של החברות שלהן.
אולם ישנה בעיה אינהרנטית. ברירת המחדל של הכלכלה הניאו-ליבראלית, המודל שארצות הברית אימצה באופן כללי מאז ימי ממשל רייגן, היא כלכלה שמונחית מלמעלה למטה. השווקים הפתוחים הסירו את מה שנתפס כמחסומי סחר, וצמצום הרגולציה (לפחות בתעשיות שאותן העדיף כל ממשל) היה ממש חצר המשחקים של ממשלי בוש הראשון והשני, של ביל קלינטון ושל ברק אובמה. הילרי קלינטון הודיעה בסופו של דבר שהיא מתנגדת להסכם ה-TPP, אבל נראה שהיה מדובר במהלך מחושב בלבד, שנועד לחזר אחרי תומכיו של ברני סנדרס, שגינה את ההסכם מכל וכל.
כלכלה ניאו-ליברלית היא מונח מפונפן למה שבסופו של דבר מוכר יותר בתור "חלחול כלפי מטה". התיאוריה גורסת שאם נותנים חופש בפסגת העושר ובשווקים, הרווחים יזרמו כלפי מטה. אלא שבסוף מדובר בטפטוף בלבד, משום שהשווקים אף פעם לא באמת חופשיים. העשירים דוחפים לכיוון חקיקה שטובה לאינטרסים שלהם, כאלו שעל פי רוב שונים מאלו של מרבית האוכלוסייה.
אולי כעת הגיע הזמן לקחת צעד אחורה ולחשוב היטב במה הסכם סחר באמת צריך לעסוק. כיצד ישולבו בו העובדים טוב לפחות כמו התאגידים? מה בנוגע לסביבה? הגיע הזמן לקחת בחשבון כיצד כלכלה ברת-קיימא, גלובלית ומקומית גם יחד, עשויה להופיע וכיצד היא תעבוד? העניין שמגלה טראמפ בהסכמים בילטרלים, במקום בהסכמים רב לאומיים, איננו מנבא טובות. גם להשיג את העסקה הטובה ביותר על בסיס של מדינה מול מדינה, לא מבטיח בהכרח שתהיה פחות תלות בעקרונות שבטווח הארוך עשויים שלא לעבוד.
|
