Forbes Israel Logo

העונש של וושינגטון: טראמפ הוא הבחירה של המצביעים במהפכה

האדמסים היו משפחה פוליטית. לא בדיוק כמו הקלינטונים – זה היה עידן אחר – אבל למצוא קווי דמיון אפשר. האדמסים התקשו לקבל בספורטיביות הפסדים במערכות בחירות. ג׳ון אדמס הפסיד במערכה קשה, מרה, אחרי קדנציה אחת – הוא סירב לבוא כאורח לטקס ההשבעה של יורשו, תומס ג׳פרסון. בנו, ג׳ון קווינסי אדמס, הפסיד במערכה קשה עוד יותר, גם הוא לאחר קדנציה אחת כנשיא – וגם הוא סירב לבוא להשבעה של יורשו, אנדרו ג׳קסון.

ג׳קסון היה פרא אדם. כשנבחר, אדמס חשב שזה סופה של הציוויליזציה האמריקאית כפי שהכיר אותה, ובמידה רבה זה אכן היה סופה. עידן ג׳קסון שינה את אמריקה – כפי שדונלד טראמפ מקווה שעידן טראמפ ישנה את אמריקה. עידן ג׳קסון שם קץ לשושלת הפוליטית ששלטה בצמרת עד לזמנו – כפי שעידן טראמפ מאיים לשים קץ לאליטה הפוליטית השולטת בוושינגטון. וכמובן, טראמפ איננו ג׳קסון. הוא לא בריון אלים שהרג יריב בדו־קרב, ומצד שני גם לא גיבור מלחמה כמו ג׳קסון, שניצחונו על הבריטים בניו אורלינס נזכר עד היום כקרב מופת בהיסטוריה האמריקאית.קשה להפסיד במערכת בחירות קשה. קשה ועצוב למי שבזאת מסתיימת עבורו קריירה פוליטית מרשימה. קשה ועצוב למי שמאמין שמתחרהו הפוליטי אינו רק יריב אידיאולוגי אלא הוא חרפה מוסרית וסכנה מדינית. הילרי קלינטון חושבת כך על טראמפ. ועוד יותר ממנה, בוחריה חושבים כך. על כן התעוררו אתמול (רביעי) טרוטי עיניים, מלילה ארוך של חוסר שינה, וגם של דמעות. זה היה מזעזע כל כך, ועם זאת בהיר כל כך.

זה היה בלתי צפוי כל כך, ועם זאת לא בדיוק מפתיע. טראמפ הוא העונש שהושת על וושינגטון בעוון התנהלות פוליטית עלובה. טראמפ הוא המכשיר הקהה שמשמש בידי הבוחרים כדי להעביר מסר שאין לטעות בו: הגיע הזמן לשינוי. לא לדיבורים על שינוי, לא למחוות של שינוי, לא לתיקונים קלים בדרך. שינוי במובן של מהפכה. באמריקה – מדינה שאין בעברה היסטוריה של הפיכות אמיתיות מהסוג המוכר במדינות עם היסטוריה ארוכה יותר – טראמפ הוא הכי מהפכה שיש.

דונלד טראמפ. הגיע הזמן לשינוי | צילום: Gage Skidmore

למה טראמפ ניצח? בדיעבד קל להסביר. אמריקה הישנה, הלבנה, אמריקה של מרכז היבשת ולא של החופים, אמריקה של עבודת כפיים ועסקים קטנים ולא של משכילים מתנשאים, אמריקה של ערכים שמרניים, של ברוטליות משופשפת – אמריקה הזאת החליטה להזכיר שהיא עודה כאן. נכון, אמריקה פחות לבנה מכפי שהייתה בעבר ופחות דתית מכפי שהייתה והרבה פחות שמרנית (הוכחה: המדינות שהעבירו שלשום חוקים המתירים צריכת מריחואנה). אבל היא עוד לא מוכנה להיכנע לכוחות של חילון, ליברליות, גלובליזציה, אוניברסליזם, רב־תרבותיות, תקינות פוליטית.

היא הייתה אתמול למדינה של גברים שמחים ונשים עצובות. אבל שווה לשים לב שלא מעט נשים בחרו בטראמפ, הגבר הבוטה עם הפה הגדול. 42% מהנשים, אם להאמין לסקרים (שלא קל להאמין להם היום), בחרו בטראמפ. 54% מהנשים בחרו בקלינטון. כלומר – הרבה יותר נשים, אבל לא מספיק כדי לשבור את תקרת הזכוכית ולהכניס אישה לבית הלבן. לא מספיק כדי להוכיח שהתבטאויות גסות שנשמעו מפיו של טראמפ יובילו בהכרח לסיומה של קריירה פוליטית.

לפני כמה ימים מתה ג׳נט רינו, האישה הראשונה שכיהנה כשרת משפטים באמריקה. רינו מונתה על ידי הנשיא ביל קלינטון, שהיה גם מי שבחר במדלן אולברייט להיות האישה הראשונה שכיהנה כשרת החוץ. הוא רצה להוסיף לשרשרת הזאת תקדים נוסף: נשיאה ראשונה. אולי עוד יצליח – אבל רק אם צ׳לסי קלינטון תיכנס לפעילות פוליטית מספיק מהר.

לכתבה במעריב

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.