העלאת המיסוי לעשירי ארה"ב לא תשנה את הגירעון

נפילה בצוק הפיסקלי יכולה גם לתמוך בשוק המניות

בנפילה בצוק הפיסקלי ארה"ב תיכנס באופן טכני ומידי למיתון, למה טכני, כי מדובר במיתון מנוהל. הפחתת הוצאות מבוקרת ולא פיצוץ של בועה או חוב ממשלתי שאי אפשר לשרת. כלומר, מטרת המיתון המנוהל הזה (אם יקרה) הוא להפחית מסכנה למשבר חובות, לשפר את יכולתו של הממשל האמריקאי לעמוד לצד הכלכלה במשבר הבא, להבטיח כי עלויות האשראי של ארה"ב יישארו נמוכות גם בעשורים הבאים ולהעלות את אמון המשקיעים ביכולתה של ארה"ב לקצץ בגרעון אם היא מחליטה.

כלומר, המטרה של ניהול הבעיה היא להרוג את המשבר בעודו קטן. האם דבר כזה צריך להדאיג את המשקיעים? אולי קצת, מחשש שהאש המבוקרת תתפשט, כמו שקרה ב-1937. אבל עם עודף הפחדנות ועודף הזהירות שיש היום בקרב קובעי המדיניות לגבי צוק הכספיים קיים בכלל ספק אם האש תצליח להידלק בכלל.

ברק אובמה | צילום: רויטרס

לידה, מסים ומוות, לאף אחד מהם אין "זמן טוב"

המניות יכולות לעלות אם:

דירוג האשראי של ארה"ב יחזור לעלות

תהיה שוב כרית ביטחון פיסקלית למיתון המחזורים השליליים הבאים

תשלומי המסים העתידיים יהיו נמוכים יותר

הממשל האמריקאי יהיה יעיל יותר

מסים זה לא עניינם של העשירים

"ניסיון של מדינה למסות את עצמה כדי להביא לשגשוג דומה לאדם העומד בתוך דלי ומנסה להרים את עצמו" – וינסטון צ'רצ'יל

העלאת שיעורי המס לעשירים בארה"ב, היא המחלוקת הכי שטותית בין הנשיא ברק אובאמה לרפובליקאים בקונגרס, שכן העלאת המסים ל-2% העשירים (ולא ל-1%) לא תעשה כמעט הבדל בגרעון של 2013. לפי חישובים של בלומברג תוספת ההכנסה ממיסים כאלה תעמוד על 58 מיליארד דולר, ב-2013, לעומת גרעון צפוי של 1.04 טריליון דולר.

אבל העניין הוא פחות על הכסף, אלא על עקרונות. עבור הרפובליקאים העשירים הם לא הנושא בכלל, אלא החופש והתמריצים. מצד אחד מיסוי נתפס בעיניהם כאלימות ולכן צריך לשמש רק כמוצא אחרון למספר שימושים מצומצם ביותר.

כמו כן, הם מאמינים כי מחירים הם תמריצים. כלומר, שמתן קצבאות וסבסוד מגדיל את שיעורי העוני ואם זה נעשה דרך מנגנון ממשלתי הוא מסרבל את המערכת, גורר שחיתות, גורר עיוותים בהקצאות ההון, העלמות מיסים, מוריד מהכדאיות לעבוד, מוריד מהמוכנות לשלם מס בגבולות ארה"ב, מוריד מהתמריצים ליצור מקומות עבודה חדשים ובקיצור, הפתרון מבחינתם לחוב המתרחב הוא קיצוץ מידי של הוצאות הממשל. הוויכוח איננו חשבונאי אלא אידיאולוגי. הדוגמאות ההיסטוריות מראות שהדרך הכי טובה להוציא מסה של אנשים ממעגל העוני היא באמצעות מעבר לשוק חופשי.