Search
Close this search box.
Forbes Israel Logo

הצל על הבמה: מסתבר שאי שוויון נמצא גם במקומות הכי לא צפויים

לפני שנתיים, כשמיכל סרקה את תוכנית ההופעות בפסטיבל התמר, היא התקשתה להאמין: מתוך כמה עשרות זמרים והרכבים שעיטרו את רשימת ההופעות, רק אחת היתה זמרת-אישה. כל השאר – גברים. כשפנתה להנהלת הפסטיבל, קיבלה תשובה מתנצלת בנוסח 'לא שמנו לב, להבא נשתדל לאזן'. רק ששנה חלפה, ואשתקד המצב היה דומה – אישה אחת על הבמה לעומת 30 גברים, וכשמיכל פונה היא שוב מקבלת הסברים לא רציניים ולא מספקים. גם השנה התמונה חוזרת על עצמה כמעט במדויק: 30 גברים, שלוש נשים, גם הן במופעים הפתוחים והחינמיים ולא בתוכנית ההופעות הרשמית. לא צריך להיות פמיניסט במשרה מלאה כדי שזה יצרום.

פסטיבל התמר, שנערך בסוכות במועצה האזורית תמר שנושקת לים המלח, מקבל חסות ותקציבים משורה של גופים ממשלתיים וציבוריים – משרד התיירות, המשרד לפיתוח הנגב והגליל, הרשות לפיתוח הנגב, מפעל הפיס, רשות הטבע והגנים. בימים שבהם כל חשד לציוץ פוליטי מצד אמן או מוסד תרבות גורר איומים בהקפאת תקציבים ותמיכות, תמוה ששום גורם – איפה מירי רגב כשצריך אותה? – לא ביקש מהנהלת הפסטיבל הסברים והבהיר שמי שמקבל כספי ציבור צריך לדאוג לכך ש-50% מהציבור ייזכו בייצוג סביר על הבמה.

"זה המצב בענף"

בשיחה שקיימנו בגל"צ עם רוני חוס, המנהל האמנותי של הפסטיבל, היו רגעים מביכים. לא, הוא טען, זה לא בכוונה, ואין כאן שום מדיניות שוביניסטית שיטתית. כן, יש הרבה זמרות שהוא אוהב והיה רוצה לראות על הבמה, אבל זה לא הסתייע כי 'זה המצב בענף'.

דווקא בגלל שאני מאמין לחוס, התשובות האלה מביכות. הן נשאבות מעולם מושגים שאבד עליו הכלח. בעולם המושגים הזה, מקום עבודה, משרד ממשלתי, מוסד תרבותי או כל גורם אחר שמגייס אנשים מהציבור, הוא יישות פאסיבית שאין לה כל השפעה על התמהיל האנושי שבא בשעריו. אני לא מומחה למוזיקה, אבל אני מספיק אוהב מוזיקה ישראלית כדי שאוכל להרכיב רשימה ארוכה מאוד של זמרות ישראליות מצוינות. ייתכן שהן עדיין במיעוט בענף, אבל בוודאי לא ביחס של 1 ל-30. פסטיבל, קל וחומר כזה שנתמך על ידי כספי ציבור, לא יכול להרשות לעצמו להסתפק ביחס כזה, כשם שמשרד ממשלתי לא יכול לומר 'מצטער, אין כאן עובדים ערבים מפני ששום ערבי לא הגיש קורות חיים'.


גם כאשר מדובר במוזיקה, נראה שנשים לא זוכות לייצוג שווה | צילום: thinkstock

תפקידה של ממשלה – וזה מעוגן אגב בהחלטת ממשלה – להיות אקטיבית: לצאת אל הסקטורים המודרים, אל הקבוצות המוחלשות, אל כל מי שהייצוג שלו במוקדי הכוח וקבלת ההחלטות נמצא בחסר, ולייצר בהדרגה תהליך של הוגנות בייצוג. זה לא קורה בתוך יום, אבל זה לא יקרה בכלל אם הממשלה, המעסיקים והממסד באשר הוא – גם הממסד התרבותי – יישבו בחיבוק ידיים ויתחבאו מאחורי התירוץ ש'ככה זה בענף'. יש תוכניות טלוויזיה שכמעט לא מראיינים בהן נשים, בטענה ש'רוב המומחים הם גברים, וכשכבר יש נשים הן מסרבות להתראיין', ויש תוכניות שעושות מאמץ אקטיבי לאתר מומחיות שמוכנות להתראיין ודואגות לאזן מעט את המציאות על המסך.

סוגיית הייצוג מורכבת. פעיל פוליטי סיפר לי פעם על דיון סוער שהתנהל במרכז המפלגה: דרשו שם שברשימה לכנסת יהיו נציגים לעולי אתיופיה, לרוסים, להומואים, לערבים וכמובן לנשים ולמזרחים. בסוף קיבלו שלושה מנדטים. אי אפשר לנהל את החיים עם מחשבון ייצוג, אבל אפשר וחובה לעשות מאמץ להגיע לכמה שיותר קבוצות וגוונים. במטה אינטל בקרית גת מעסיקים 'קצינת גיוון' – מנהלת כוח אדם שתפקידה להגיע למהנדסים ועובדים מוכשרים מהמגזר הערבי בכלל והבדואי בפרט ומקבוצות מוחלשות אחרות בחברה הישראלית. זה חלק מתפיסה שבה תאגיד מחויב לקהילה שבתוכה הוא פועל. בפסטיבל התמר – ולא רק שם – עוד לא הפנימו את החובה הבסיסית הזו.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן