Forbes Israel Logo

הצצה לתוך פקיסטן: המדינה המסוכנת בעולם רגע אחרי הבחירות

הגעה לשדה התעופה של אסלמבאד, בירתה של פקיסטן, מזכירה את אחד התהומות העצומים הפעורות בין העולם הראשון לשלישי. המקום כאוטי, תזזיתי, לא מאורגן ורעוע – וכשביקרתי בו לפני כמה חודשים כמעט התגעגעתי לנמת התעופה ג'יי.אף.קיי בניו יורק, שאותו אני בדרך כלל מתעב. הממשלה בונה מתקן חדש, אבל יהיו הבניינים מודרניים ככל שיהיו, סביר מאוד שנמל התעופה החדש יגמור בסוף בדיוק כמו הישן: כאוטי, תזזיתי ולא מאורגן – גם אם לא כל כך רעוע. 

הבחירות האחרונות בפקיסטן היו במידה רבה כמו נמל התעופה של בירת המדינה. רק שהפעם נוספו לכאוס גם אלימות ורצח. נאוואז שריף, מהליגה הפקיסטנית המוסלמית-נאוואז (PML-N), התגלה כמי שיהיה כנראה ראש הממשלה הבא. החדשות היחידות הטובות במלוא מובן המילה – נוסף על הבחירות הכלליות החופשיות, הן שכוחן של המפלגות הדתיות לא עלה. 

שריף, ראש ממשלה לשעבר שסולק ב-1999 בידי מפקד הצבא פרבז מושארף (שניסה לאחרונה לחזור לפוליטיקה, אך נחסם בידי מערכת המשפט הפקיסטנית), ניסה כל חייו להשיג כוח פוליטי. אולם הפרס עלול להיות גביע רעל.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

פקיסטן היא ארץ טרגית, מדינה אסלמית שהופכת יותר ויותר קיצונית ואלימה. בפעם הראשונה בתולדות המדינה – שהוקמה לפני יותר משישה עשורים – השלימה ממשלה אזרחית את מלוא כהונתה בת חמש השנים. אולם הביצועים העלובים של המפלגה שלטת, מפלגת העם של פקיסטן (PPP), הותירה אותה במאבק מול מפלגת "התנועה לצדק של פקיסטן", של כוכב הקריקט הזר אימראן קהאן, כדי להימנע מלסיים במקום השלישי. יתרה מכך, תקופת כהונתו של הנשיא אסיף עלי זרדארי מסתיימת בספטמבר, ואין לו סיכוי להתמנות מחדש בידי הפרלמנט.

כישלונה של הממשלה היה גורף. כפי שביטא זאת ואלי נאסר, סופר ויועץ לשעבר של מחלקת המדינה של ארה"ב, פקיסטן "חמושה גרעינית, קרובה לסכסוך עם הודו, נמצאת במלחמת אזרחים מסוכנת עם הקיצונים מבית, נתונה כעת באחת ממערכות הטרור האכזריות ביותר נגד אזרחיה, ומתפרקת כעת על רקע של פלגנות דתית". 


נשיא פקיסטן לשעבר פרבז מושאראף | צילום: רויטרס

המדינה אפילו אינה שולטת בטריטוריה שלה. רבים מאזורי השבטים המנוהלים באופן פדרלי (FATA) ובלוצ'יסטן נמצאים מעבר לשליטתה של אסלמבד. לפחות 4,000 חיילים פקיסטנים נהרגו מאז 2004 במלחמה נגד הטליבן הפקיסטני. 

הסכסוך חוצה את הגבול האפגני, וקיצונים תוקפים עם הפצצות והתנקשויות גם במקומות אחר. מיעוטים דתיים, כולל נוצרים, הינדים ומוסלמים שיעים, ניצבים מול אלימות אישית מתמדת והפליה רשמית. 

ואכן, בבחירות הללו הובילו הרדיקלים קמפיין רצחני נגד פוליטיקאים התומכים בדמוקרטיה, ולמעשה קטעו את תעמולת הבחירות בחלק מהאזורים. שרים פדרליים ומושלי מדינות נרצחו בשל השקפותיהם הליברליות.

איסלמבד עדיין בטוחה יחסית, אבל רק בגלל האבטחה המסיבית. מחסומים ונקודות ביקורת נמצאים בכל פינה ברחובות. לאחרונה התאכסנתי במלון מריוט, שהוסב למבצר אמיתי לאחר הפגזה שאירעה לפני כמה שנים. העיר היא מקום שבו אפשר ללכת בבטחה מבלי להרגיש באמת בטוח.

ניסיונות הממשלה הפקיסטנית לבצע ניהול-מיקרו של הכלכלה נכשלו. הדוח האחרון של "חופש כלכלי של העולם" מדרג את פקיסטן יחד עם מקומות 111-114 מתוך 144 ארצות. איסלמבד מדורגת מתחת לבנגלדש, עוד ארץ כאוטית ואלימה, שהייתה פעם חלק מפקיסטן.

התוצאות המזיקות של ההתנהלות הכלכלית של הממשלה הוחרפו אף יותר בשל אי-יציבות פוליטית. רק זרים אמיצים או טיפשים נכנסים לכלכלה הפקיסטנית. למעשה, ההשקעות הזרות התמוטטו מאז 2008, וצנחו ביותר מארבע חמישיות. האבטלה והאינפלציה גבוהות; התשתית הכלכלית רעועה; אפילו איסלמבד סובלת מהפסקות חשמל כדבר שבשגרה. 

הדמוקרטיה מתנהלת באופן קבוע בצורה מושחתת וחסרת יכולת, וגורמת להתפכחות מהחלום. השיטה הפוליטית היא בעצם אוטוריטרית, בכסות דמוקרטית. חרף נוכחות של אליטה משכילה ומוכשרת, פקיסטן חסרה את החברה האזרחית השופעת המאפיינת את רוב האומות המערביות. הממשלה מורגשת בכל מקום, ובו זמנית היא בלתי יעילה, ומרפה את ידיה של פעולה אינדיבידואלית או קהילתית כלשהי. 

יתרה מכך, הבחירות חופשיות באופן רשמי אולם לא בפועל. בנזיר בהוטו ונאוואז שריף ביקשו להשיג עוצמה באופן דמוקרטי אולם היו למעשה אדונים פיאודלים בפרובינציות הבית שלהם, שהתמקדו במתן חסויות. אפילו גיבור הספורט אימראן קהאן עדיין לא הצליח לשבור את הדואופול הפוליטי של PPP ו- .PML-Nהתקפות אלימות על ה-PPP ועל מפלגות נוספות בעלות השקפות חילוניות, כמו המפלגה הלאומית אוואמי ותנועת מוטהידה קוואמי, מנעו את היכולת שלהן להתחרות. (למעשה, אחד מבניו של ראש הממשלה לשעבר מה-PPP, יוסוף ראזה גילאני, נחטף בכנס בחירות ביום האחרון של התעמולה). 

אפילו כאשר פוליטיקאים אזרחים שלטו באופן רשמי, הם לא שלטו בצבא ובמיוחד לא בסוכנות המודיעין הבין-זרועית, שבמשך זמן רב סייעה לטליבן נגד הממשלה שמינו האמריקאים בקאבול. רוב הממשלים הדמוקרטיים הקודמים הסתיימו בכי רע, בדרך כלל עם מעורבות צבאית.


עצרת בחירות בפקיסטן | צילום: רויטרס

במהלך המלחמה הקרה תמכה וושינגטון בעליזות בכל בריון במדים שבמקרה שלט באותו זמן, שההרסני ביותר מביניהם היה זיה אול האק, שקידם את הפונדמנטליזם האסלמי כדי לתמוך בשלטון הלא-דמוקרטי שלו. לפני חמש שנים ויתר על השלטון מושאריף, הגנרל שהפך לנשיא, אולם רציחתה של בנזיר בהוטו הותיר את בעלה, האהוב פחות, אסיף עלי זרדארי, בתפקיד הנשיא ב-2008. למרות תחזיות תכופות בדבר התערבות צבאית, הכוחות המזוינים נשארו מחוץ לפוליטיקה, כשהם מאפשרים לממשלת ה-PPP לסיים את תקופת כהונתה. ייתכן כי מפקד הצבא, אשפק פרווז קייני, אינו מעוניין להיתקע בניסיונות לשלוט במה שאינו ניתן לשליטה. 

הפתרון לבעיות של פקיסטן הופך קשה אף יותר עם המלחמה באפגניסטן, השכנה הצמודה. הגבול האפגני-פקיסטני הוא תוצר מלאכותי של ההיסטוריה, המחלק באופן מלאכותי את האזור הקרוי בפי כמה בשם פשטוניסטן. כל עוד ארה"ב תומכת בממשלה בקאבול הנתפסת כעוינת באיסלמבד – ואף גרוע מכך, ממשלה שיש לה קשרים חמים עם הודו, יריבתה השנואה של פקיסטן – תמשיך איסלמבד להתערב, לעיתים קרובות נגד מטרות אמריקאיות. זאת ועוד, תקריות כמו זו שבה הרגו כוחות נאט"ו 24 חיילים פקיסטנים בנובמבר 2011, שהובילה את איסלמבד לסגור את נתיבי האספקה של ארה"ב לאפגניסטן למשך שבעה חודשים, הן בלתי נמנעות.

הלוחמה הבלתי מאוישת של ארה"ב בפקיסטן עלולה להציב בעיה גדולה אף יותר. לא ניתן לסמוך על איסלמבד שתתמודד מול בעיית הטרור. לדוגמה, כמה פרשנים מטילים ספק בכך שמסירת התראה לממשלת זרדארי על נוכחותו של אוסמה בן לאדן הייתה מבטיחה את בריחתו. אפילו עם הרשויות האזרחיות מוכנות לכך, לצבא יש יותר מדי קשרים, פורמליים ובלתי פורמליים, עם גורמים קיצוניים, שאינם מאפשרים יצירת אמון.

בניגוד לכך, הכלים הבלתי מאוישים עושים את העבודה. הם הורגים טרוריסטים ובפקיסטן יש טרוריסטים שצריך להרוג. ההנחה הרווחת היא שאיסלמבד לא התנגדה, ואולי אף עודדה, את הלוחמה הבלתי מאוישת, כל עוד הממשלה יכולה להכחיש זאת בצורה מתקבלת על הדעת. הצבא הפקיסטני נהג בצורה דומה, וטען בצורה שקרית אך פומבית שהוא הפסיק טיסות של מל"טים מבסיס חיל האוויר בשאמסי, לדוגמה. כתוצאה מכך, הסברה כעת היא כי פחות סביר שגורמים קיצוניים יחפשו מקלט בפקיסטן. 

ואולם, שימוש בלתי מוגבל בכלים לא מאוישים הפך את וושינגטון שנואה בפקיסטן. סקר מפברואר מצא כי 92 אחוז מהפקיסטנים מתנגדים למנהיגות האמריקאית, בעוד ששלושה רבעים מהאוכלוסייה החשיבה את ארה"ב כאויבת שלהם. (האמריקאים מחזירים באותה מטבע; 81 אחוז מאלה שהשתתפו בסקר באותו חודש הצהירו על השקפתם העוינת כלפי פקיסטן).

לא מפתיע שקהאן ושריף הפנו חלק גדול מזעם הקמפיין שלהם כלפי ההתנהלות הזו, שככל הנראה הורגת יותר חפים מפשע מאשר טרוריסטים, אם כי בלתי אפשרי לבצע אומדן מדויק. טעויות – כמו חיסולם של אלו שבסך הכול נמצאים בקרבתם של טרוריסטים – הן נוראות מבחינה מוסרית. הן גם אינן מועילות מבחינה מעשית. במידה שבה ממשל אובמה מרחיב את יעדיו כך שיכללו אויבים של איסלמבד במקום של וושינגטון, כך תיצור איסלמבד בסופו של דבר אויבים רבים אף יותר לוושינגטון.

לבסוף, לאלה המודאגים מפצצה אסלמית בטהרן, כבר יש אחת כזו באיסלמבד. לפקיסטן יש בין 90 ל-120 ראשי נפץ, והיא מפיקה יותר פלוטוניום מכל אומה אחרת בעולם. התוצאה תהיה ככל הנראה ארסנל מורחב. לפי טום האנדלי ממרכז פוליצר לסיקור משברים: "פקיסטן הייתה יכולה להגיע למקום השלישי, אחרי רוסיה וארה"ב, בתוך עשור". אולם התחרות עם הודו הותירה את בעלי השררה באיסלמבד "משותקים מפחד, מפרנויה ומתחושה עמוקה של נחיתות", דברי האנדלי. בה בעת, פקיסטן מפזרת יותר ויותר את ראשי הנפץ שלה כדי לסכל כל ניסיון של ארה"ב לתפוס את הנשק. התנהלות זו מחזקת את האפשרות שרדיקלים יחטפו לידיהם ראש נפץ או חומר בקיע.


חיילים אמריקאים בפקיסטן | צילום: רויטרס

תשעה מכל עשרה פקיסטנים אומרים שאינם מרוצים מהכיוון של פקיסטן. לתוך התסבוכת הזו יצעד כעת ראש הממשלה שריף, שהכהונה הראשונה שלו בתפקיד התאפיינה בעיקר בידידות עם פונדמנטליסטים אלימים, מעצרים של עיתונאים ביקורתיים וניסיון לא מוצלח למנוע ממושארף, שהיה אז מפקד הצבא, מלשוב לפקיסטן משהות בנכר. תוכנית זו הותירה את שריף מחוץ לשלטון, במעצר, ובסופו של דבר מוגלה לחו"ל. לפי דיווח של הוושינגטון פוסט, שריף היה "משוגע לכוח, יהיר, אימפולסיבי, חסר מוכנות לשתף פעולה – וכל זה לפי חבריו ותומכיו הנאמנים ביותר".

ברור כי שובו של שריף אינו צריך למלא אף אחד באופטימיות. השאלה הבסיסית היא: האם הוא הבשיל?

עד כה הוא שם דגש על פיוס ונראה כאילו הוא לוקח את חובותיו המשוערות ברצינות. לדוגמה, הוא תומך בכלכלה חופשית יותר, הוא בחר את אישאק דאר, המנהל מדיניות פיסקאלית אחראית, לשר האוצר, הושיט יד לאימראן קהאן למרות הביקורת החדה בקמפיין של האחרון, הזמין את ראש ממשלת הודו מאנמוהאן סינג לטקס כניסתו לתפקיד, תמך במו"מ עם הטליבן הפקיסטני, ותמך ביחסים טובים עם אפגניסטן. 

שריף גם אמר לוול סטריט ג'ורנל: "היחסים עם ארה"ב היו טובים למדי כשהייתי בשלטון. אני מעוניין לקחת את היחסים האלה צעד נוסף קדימה. אנחנו צריכים לחזק את היחסים". אולם פיוס עם וושינגטון לא יהיה קל, בהתחשב בביקורת של שריף על מדיניות המלחמה הלא מאוישת של ארה"ב ושתיקתו הבולטת בנוגע לאלימות של הטליבן. כפי שמציין אנתוני קורדסמן מהמרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים: "האינדיקטורים ההתחלתיים מצביעים על כך שהמצב המתוח בין פקיסטן לארה"ב לא ישתפר ושתמיכתה המוגבלת של פקיסטן במאמצי ארה"ב ואפגניסטן להתמודד עם הטליבן האפגני תלך ותחמיר". 

לפקיסטן פוטנציאל רב, אבל היא תקועה בגבולות לאומיים מלאכותיים, עשורים של סכסוך באפגניסטן, רדיקליזם שצמח מבפנים ושולח גרורות ומשחיתות כלכלית מתמדת. וושינגטון צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לסייע – במיוחד לרכך את מעורבותה במלחמה האפגנית, לפרוס כלים לא מאוישים יותר בצמצום, ולהפחית סיוע זר שמעודד יצירת מדינה שמאופיינת ביתר פוליטיזציה, בפולשנות עצומה ובחוסר יכולת מדהים. 

אולם בסופו של דבר גורלה של פקיסטן נתון בידי העם הפקיסטני. הם, ואנחנו, חייבים לקוות שכהונתו השלישית של נאוואז שריף כראש ממשלה תהיה סוף סוף מוצלחת. הרבה מוטל כאן על הכף עבור ארצו, דרום אסיה והעולם. 

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.