|
מה היינו עושים בלי ארצות הברית של אמריקה? בדרך כלל השאלה הזו מכוונת למיליארדים שבהם האמריקאים מרפדים את מערכת הביטחון שלנו. אבל בשנים האחרונות האמריקאים – בלי להתכוון לכך – תורמים לנו רבות בדרכים אחרות לגמרי: כל אסון סביבתי שמתרחש אצלם, מספק לנו תזכורת שכדאי לקחת את עצמנו בידיים.
זה קרה בים: אלמלא אסון הנפט במפרץ מכסיקו, הרשויות הרלבנטיות בישראל היו ממשיכות להתייחס בזלזול לסכנה שמשהו דומה יתרחש באמבטיה האיזורית שלנו. לא שכיום מדינת ישראל ערוכה, מתוקצבת ומצויידת להתמודדות עם קטסטרופה תת-ימית, אבל נעשו כמה וכמה מהלכים בכיוון הנכון – והתודות לבריטיש פטרוליום (BP).
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
עכשיו זה קורה ביבשה: שבוע חלף מאז הפיצוץ הקטלני במפעל הדשנים בטקסס – אחד האסונות התעשייתיים הגדולים שזכורים בעולם המפותח – וההתרוצצות אצלנו בעיצומה. בתחילת השבוע כונסה פגישה דחופה של משרדי הממשלה הרלבנטיים יחד עם ראש המטה לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, כדי לדון בגורלו של מיכל האמוניה בחיפה; בהמשך השבוע התכנסה גם ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת. לא רק האמוניה בחיפה על הפרק: היו"רית החדשה של הוועדה, מירי רגב, דרשה ממשרד הפנים להקפיא את הקמת תחנת הכוח באיזור באר טוביה-קרית מלאכי, עד שחברי הוועדה יגיעו למקום וינסו להבין אם התחנה באמת עלולה להוות סכנה ברורה ומיידית כפי שתושבי האיזור טוענים. אין ספק: התמונות המצמררות מהמפעל בטקסס עשו משהו למקבלי ההחלטות אצלנו.
הקרבה המסוכנת בין מפעלים תעשייתיים לאוכלוסייה אזרחית היא נושא רגיש שמעסיק את כל המדינות בעידן המודרני. אחד הפתרונות המקובלים במערב הוא להעביר את המפעלים למדינות עולם שלישי – שם הרגולציה תובענית פחות וחיי האדם זולים יותר. בישראל יש שני נתונים אובייקטיביים שמסבכים את העניינים עוד יותר: הצפיפות הבלתי נסבלת של המדינה, והעובדה שמדי פעם נוחתים כאן טילים.
הריסות בטקסס לאחר הפיצוץ | צילום: רויטרס
בתנאים כאלה, האפשרות היחידה שאזרחים ותעשייה יוכלו לדור בכפיפה אחת, טמונה בתכנון מיטבי של השטח. רק שהיסטורית, התכנון של מדינת ישראל הוא תאונת שרשרת מתמשכת. מדובר במדינה שקמה בשיטת חומה ומגדל ונבנתה בלי ראייה כוללת, טלאי על גבי טלאי, שכונה על גבי שכונה והרחבה על גבי הרחבה. במקרים רבים המפעל הוקם בלב הישימון, מבודד ורחוק ממקום יישוב, ועם השנים היישוב התקרב אליו בזחילה. עד שיום אחד התעוררו התושבים בהרחבה, והבחינו שהם מתגוררים מול מפעל עצום ומפחיד עם ארובה מעשנת. אותם זה ממש לא מעניין שהמפעל היה שם קודם. את הבעלים של המפעל דווקא כן. מה עושים עכשיו?
לא יהיה נכון לומר שבישראל שוררת הפקרות בתחום הזה. למשרד להגנת הסביבה יש כללים ברורים שמגדירים את מרחק המינימום שצריך להישמר בין ריכוז של כל חומר מסוכן לבין ריכוזי אוכלוסייה, ואת אמצעי המיגון הנדרשים. בכל הנוגע לעיתות חרום ונפילת טילים יש שיתוף פעולה הדוק בין המשרד להגנת הסביבה ופיקוד העורף. ניתן לומר שהסיכון מנוהל – אבל זה עדיין לא אומר שאין סיכון. הקושי הגדול ביותר נוגע למפעלים וריכוזי חומרים מסוכנים שממוקמים היסטורית בקרבת אזורים מיושבים. להזיז אותם זו משימה יקרה וסבוכה – מה עוד שלא תמיד יש לאן. כשמדברים על העברת מפעלים עולה אוטומטית מילת הקסם "לדרום", אבל הגיע הזמן להפסיק להתייחס לדרום כאל מרחב שומם שאפשר להשליך אליו את כל המפגעים שאנחנו לא רוצים לפגוש בשאר חלקי הארץ.
על אף הדברים הללו, מיכל האמוניה החיפאי הגדול יעבור בשנים הקרובות דרומה. במקרה הזה יש בזה היגיון: רוב הלקוחות של האמוניה ממוקמים בדרום הארץ. לפני שנה בדיוק הכריזו שרי הגנת הסביבה והתמ"ת דאז (ארדן ושמחון) על העברתו של המיכל דרומה. רק שמאז ההצהרה החגיגית קרה מעט מאוד: משרד התמ"ת היה אמור לקדם את התהליך הביורוקרטי, אבל כנראה זה לא היה מאוד דחוף לו. עכשיו, אחרי האסון בטקסס, זה נהיה לפתע בהול הרבה יותר. דברים מתחילים לזוז. 2017 היא תאריך היעד המעודכן. כל הנוגעים בדבר הבינו שבמקום להתכונן לוועדת החקירה ביום שאחרי – מוטב לעשות מעשה ביום שלפני. והכל בזכות הדוד מאמריקה.
[email protected]
טורים קודמים של הכותב:
מי בכלל צריך בנייה ירוקה? על ההחלטה המכוננת של שיכון ובינוי
צריך להפסיק להוסיף כימיקלים למי השתייה
פסק הדין המודרני – אין ארוחות רעילות חינם
|
