הראיון שהסעיר את הרשת: "אם העוני לא ייפתר, עלולה לפרוץ השתוללות חברתית שתצא מכלל שליטה"

דיזנגוף. עורק סואן של מרכז תל אביב. תנועה בלתי פוסקת של אנשים לצד בתי קפה וחנויות מעצבים. בתוך חגיגת הצריכה, השפע והמרדף אחר הזמן, רק מעטים מהולכי הרגל שמים לב למיצג רחוב מאולתר: קיר מכוסה בפתקים. הטקסטים בפתקים מעלים שאלות כעוסות על חוקי המשחק של המכונה המשומנת שמזיזה את העולם. "בסופו של יום אתה חלק מההמון, הכל סתם יקר ומשעמם, והאנשים? שתי וערב של חלומות יחסי ציבור״. בפתק אחר שתי מילים בלבד: "הקפיטליזם משחית״.

כמה דקות הליכה משם ו־21 קומות לגובה, במשרדו המרווח הממוקם באחד ממגדלי היוקרה בעיר, גם שרגא בירן כועס. הוא כועס על התקציב של נתניהו ולפיד, שעושה עוול למעמד הביניים ומטה, על סדר העדיפויות הקלוקל של מושכי החוטים במדינה, על המדיניות הכושלת של הנגיד היוצא סטנלי פישר ועל השיח בתקשורת הישראלית, שלדידו אינו עוסק בעיקר.

אבל בעיקר הוא כועס על העובדה שעל אף שהפתרון בהישג יד, העוני בארץ לא מצטמצם אלא הולך ומתרחב, ולו בגלל אוזלת ידה של הממשלה. "יש לנו את היכולות לפתור את בעיית העוני במדינה״, הוא אומר בלהט. "הבעיה היא שאין היום בישראל יכולת מנהיגותית לפתור אותה. הפתרון נמצא בשטח והיכולות הן אבסולוטיות, ולכן זה כל כך מרגיז״.


"אנחנו מדינה עשירה עם אזרחים עניים, והשילוב לא הולך טוב ביחד". בירן | צילום: ורדי כהנא

השקפת עולמו של עורך הדין הממולח תואמת כמעט לחלוטין לשיח של המחאה החברתית, שנכנסה החודש להילוך חוזר. היא מתיישבת גם עם לא מעט קולות – מימין ומשמאל – שזועקים היום לשינוי יסודי ועמוק בדרכיה של המדינה. חלק מהקולות הללו עדיין לא ששים להישמע ברבים. בירן, לעומת זאת, שנחשב לאחד מעורכי הדין העשירים בישראל, צמא לבמה באמצעותה יוכל לזעוק את משנתו ברבים. "עשיתי מספיק כסף כדי להגיד מה אני חושב בלי לפחד״, הוא מבהיר למען הסר ספק. ממרום גילו (80) צבר קילומטרז׳ כמעט אינסופי של ניסיון עסקי ומשפטי. הוא בקיא בנבכי המסדרונות הפוליטיים והמשפטיים ובהלכי הרוח העסקיים במדינת ישראל, אולם התיאוריה שלו נתמכת גם בציטוטים של הוגים רבים שהוא שולף מהזיכרון. תוך כדי שיחה הוא מצטט את מקיוואלי, מרקס, אדם סמית׳ ורבים אחרים. 

משפט אחד שלו מצביע על הזדהות עם הימין, המשפט השני מחבק את השמאל. כזו היא האג׳נדה שלו. "אני לא מדבר במונחים של ימין ושמאל״, הוא מבהיר. "אני מדבר במונחים של הכלכלה החדשה, במונחים של רעיונות חדשים״.

רעיונות חדשים?

"המהפכה האדירה של המידע והתקשורת יצרה את האפשרות לחבר ולקשר בין אנשים סביב אג׳נדה וליצור תנועות חדשות בעלות עוצמה. כבר אי אפשר להסתיר דברים, ההמון מתקשר אחד עם השני ולאט לאט בונה עמדה, דעה. העולם צועד לכיוון מסוים ויהיה קשה לעצור את זה״.

כדי לחזק את טענתו על העולם החדש שנרקם מול עינינו הוא מצביע על המחאה ההמונית בברזיל, על תנועת "אוקיופיי וול סטריט״ בניו יורק וכמובן על אוהלי רוטשילד בתל אביב. "המחאה החברתית כאן הייתה פנטסטית, אבל לא מספיק ממוקדת. היא באה מקבוצה של צעירים עובדים שנשארו מחוץ לכללי המשחק הישן ובלי כסף לחיות חיים הוגנים. אלה שהפגינו לא היו ממעמד הביניים במובן הישן אלא ממעמד הביניים החדש, של העידן החדש״.

הכישלון של פרס וברק

בירן נשען אחורה כדי לאפשר למשפט האחרון להדהד רגע בחלל, ואז שב להסביר: מעמד הביניים החדש, לדבריו, מורכב מאלה שעובדים ומתפרנסים בזכות הון אינטלקטואלי ולא באמצעות עבודה פיזית. "קם פה מעמד יצירתי שמשתמש בראש שלו כמרכיב מרכזי בעבודה, והדבר הזה מוביל לעושר חדש״, הוא אומר. "עד לפני 40 שנה העושר של הקפיטליזם היה מוחשי, היום זה עושר אינטלקטואלי – פטנטים, רעיונות וכדומה. לפי סקרים של הבנק העולמי, 85% מהעושר הוא בלתי מוחשי. הנתון הזה הוא מעבר לתפיסה או אג׳נדה, זו בדיוק הכלכלה החדשה״.

אז הכלכלה חדשה, אבל היא עדיין מושתתת על החשיבה הקפיטליסטית.

"היא תשנה את החשיבה. הקפיטליסט הישן, שכל מטרתו לעשות רווח, הולך ודועך. נכון שיש עדיין מוקדי כוח ובעלי הון חזקים שנאחזים בו וממשיכים לקדש את מקסום הרווח, אבל בסופו של דבר יגיע הקפיטליסט החדש – שדואג קודם כל לרווחה. ומתוך הרווחה פונים לרווח״.

שוב ושוב הוא חוזר לנושא הבוער ביותר בעיניו: העוני. אם נמשיך לא לטפל בבעיה זו בכובד הרצינות, הוא מזהיר, היא תחזור אלינו בגדול. "העוני בישראל הוא כבר לא רק בעיה מוסרית־מצפונית, זו בעיה קיומית. חמשת העשירונים התחתונים חיים בסדר גודל של 3־8 אלף שקל הכנסה למשק בית. זה נמוך מדי. וכשבמקביל מחירי הדיור עולים, אנשים אלה לא יכולים להרשות לעצמם את הדבר הכי בסיסי – בית. כשיש כל כך הרבה אנשים שלא מצליחים להתקיים באופן הכי בסיסי הם ממורמרים, ובסוף יקרה כאן משהו עם ההתמרמרות הזאת, אין לי ספק.

"פעם העוני היה הכרח, כי היה בלתי אפשרי לספק את הדרישות. היום ברור לכולם שמערכות הייצור ההמוניות מסוגלות לספק את כל צורכי האנושות ולהישאר עם עודפים, ועדיין, למרות הגלובליזציה, העוני הוא מנת חלקו של העולם״.

למרות או בגלל?

"הגלובליזציה לא הייתה צריכה להיות מיושמת כפי שהיא יושמה. משהו בטרנספורמציה בין הכלכלה של שנות ה־70 לכלכלה הגלובלית התקלקל, הושחת, וזה קרה בגלל האידיאולוגיה הניאו ליברלית שהכתיבה את חוקי המשחק. הבעיה של השמאל היא שהוא הציג את משנתו בתוך חוקי המשחק של הניאו ליברלים. שמאל אמיתי היה צריך לשאול את עצמו איך עושים טרנספורמציה לכלכלה שמקדשת את הפריון ובתוך זה גם שומרים על הרווחה ועל החברה. במקום זה הטרנספורמציה באמת הביאה איתה יצירתיות וחידושים חסרי תקדים, אבל גם קיטבה את החברה באופן שלא ניתן לתאר; העושר התקבץ בידי מעטים. ההפרטה של המדינה הייתה אליטיסטית, המדינה נתנה את רכושה לידי בעלי הון כדי שאלה יתחזקו על חשבון אחרים. השמאל היה צריך אז להרים את הדגל ולדבר על הפרטה חברתית, על הצורך לתת את רכוש המדינה גם לשכבות החלשות, כדי שהעושר יגיע גם למטה ויוכל לשגשג משם. במובן הזה שמעון פרס ואהוד ברק נכשלו כישלון גדול״. 

מה לגבי נתניהו?

"דווקא בגלל שנתניהו הוא ניאו ליברל מהאגף הימני ציפיתי ממנו ליצור רפורמה, שיחרות על דגלו את המלחמה בעוני ובפערים שמתרחבים. וכאן אין קשר לאידיאולוגיה כלכלית או על איזה צד אתה במפה – רפורמה נועדה לשרת משהו גדול יותר. נכון, נתניהו גם הגדיל את הפערים, אבל כמו שתאצ׳ר הפריטה את השיכונים בבריטניה לטובת העובדים, חשבתי שגם הוא יעשה את אותו הדבר. השכונות העממיות, אלה שהצביעו לו, לא ישכחו לו את זה אם הוא לא יקדם עבורם דבר.


אהוד ברק | צילום: רויטרס

"הנוסחה המדינית־ביטחונית פחות תופסת היום. הסיסמאות הטיפשיות בנושא הביטחוני לא פותרות את הכאב של חלק גדול מהאוכלוסייה ולא מחפות על נפגעי התקציב התוקפני הזה. כבר אי אפשר לאטום את האף עם הסיסמאות האלה כי הסירחון עולה, המציאות כואבת וקשה״.

הגלוריפיקציה של פישר

אחד הדברים המעניינים בבירן הוא העובדה שלפחות במונחים עסקיים, מי שיורה את האג׳נדה הכלכלית שנוטה לצד השמאלי של המפה נמצא בשורה אחת עם טייקונים בסדר גודל של יצחק תשובה, עידן עופר ואחרים. כמותם, גם הוא חולש על פני אימפריה עסקית אדירה. אולם דרכו אל העושר לא הייתה קלה. עם סיום לימודיו, בתחילה באוניברסיטה העברית ובהמשך בסמינר הקיבוצים, החל לעבוד אצל עו״ד שמואל תמיר ז״ל, לימים שר המשפטים בממשלתו של בגין. בירן עבד צמוד לתמיר במשפט קסטנר, פרשה שהרעידה את אמות הספים של החברה הישראלית ("תמיר היה מהצד הימני של המפה ואני הגעתי מהצד השמאלי, ובכל זאת הצגנו חזית לאומית ושיתפנו פעולה בצורה יוצאת מהכלל״). בעברו הקרוב יותר נמצאים שני סכסוכים משפטיים "כבדים״ שהעסיקו רבות את תחום המשפט הכלכלי. הראשון פרץ בינו לבין צדקיהו הרמולין, מי שהיה אז שותפו וב־2005 ביקש לפרק את השותפות ודרש לקבל 19% מנכסיו של בירן. בתום ארבע שנים של התכתשויות משפטיות פסק בית המשפט לטובת הרמולין. הסכסוך השני התגלע בתוך המשפחה, כאשר ב־2010 דרש בנו יפתח שקיפות מלאה בניהול העסק וביקש להיפרד מהאב בצד העסקי. בינתיים הסכסוך בין האב לבנו נמשך ואף ייצר מספר כותרות בוטות בתקשורת.

ב־262 העמודים של ספרו "בשבחי האופורטוניזם״ מנסה בירן לסלק את ההכפשה האידאולוגית שנצמדה למילה אופורטוניסט. את האופורטוניזם הוא מציג כעמדה קיומית ראויה, העומדת אל מול האידיאולוגיות הגדולות במטרה להיאבק בגורל – באמצעות ניצול נכון של הזדמנויות. ואכן, בסוף שנות ה־70 קרא נכון את מפת ההזדמנויות ויחד עם אחיינו דודי ויסמן הקימו השניים את חברת ביילסול (בירן מחזיק ב־80% מהמניות). החברה מחזיקה, בין היתר, באלון רבוע כחול (רשתות השיווק "מגה״ וחנויות נוספות), חברת הדלק דור אלון, הזרוע האמריקאית של הקבוצה – אלון USA ורשת חנויות הנוחות המצליחה AM:PM המפעילה בישראל 45 סניפים. שווי השוק של חברות אלו מסתכם במיליארדי שקלים.

על סוגיית ייצוא הגז הוא אינו רוצה להביע דעה, בשל החשש לניגוד עניינים – ביילסול מחזיקה גם בחברת אלון חיפושי גז, שהופרדה מדור אלון והפכה לחברה עצמאית המחזיקה ב־4% ממאגר קידוח הגז "תמר״ (בחודש שעבר עמד שווי החברה על כ־782 מיליון שקל). אבל על השימוש הלא נכון לדעתו בקרן הגז הוא שמח להרחיב. "קרן הגז היא אחת העוולות הגדולות״, הוא חורץ. "העובדה שמרחיקים את העושר אל מחוץ לגבולות ישראל זה סיבוב שעושה עלינו כל הקבוצה הניאו־ליברלית שמנהיגה את המדינה, שלוקחת מאתנו את המתנה שנפלה עלינו משמים. הקרן הספקולטיבית שאותה קידמו סטנלי פישר ויוג׳ין קנדל לא מתאימה כאן, כי הכלכלה הישראלית היא לא הכלכלה הנורבגית, אותה הם תמיד אוהבים להזכיר בדוגמאות שהם נותנים. צריך לזכור שהכנסותיה של נורבגיה מרווחי גז ונפט מהוות 11% מהתמ״ג, בעוד בישראל הן מהוות רק אחוז אחד, ולכן גם ‘המחלה ההולנדית׳ איננה רלוונטית כלל לישראל. 


"ההמון מתקשר היום האחד עם השני ולאט לאט בונה עמדה" | צילום: רויטרס

"הדחיפה של סטנלי פישר להשקיע את רווחי הגז בקרן ספקולטיבית בחו״ל מסכנת את ישראל. הקריסה הכלכלית של 2008 מוכיחה שאין קרן שעומדת בפני משבר עולמי. אני לא מצליח להבין את הרעיון שאומר ‘בוא נשמור לדורות הבאים׳. הדורות היום סובלים כאן ועכשיו. מעל 40 שנה חיכו לנס כזה, למה לא להשקיע בחינוך ובתשתיות, למה לא להפחית את אי־השוויון? למה לא לפתח מחקר וידע כדי שאנחנו נצמח עכשיו והדורות הבאים ייכנסו לתוך מציאות צומחת? מה זה יעזור אם הדורות הבאים ייוולדו לתוך ממדי עוני כל כך רחבים? צריך להקים קרן חברתית שתפעל עכשיו, זו ההזדמנות שלנו וחוסר ניצול שלה יהיה חטא שלא יתואר״.

אבל מולך עומד סטנלי פישר, אישיות מוערכת בנוף הישראלי שחושבת אחרת.

"פישר נתפס בישראל כמושיע בזכות מערכת יחסי ציבור חסרת תקדים. מדינת ישראל קמה בבוקר וחיכתה למוצא פיו. התקשורת סגדה לו, אף אחד לא העז לבקר אותו. הגלוריפיקציה שלו הייתה פה חסרת תקדים, אבל שמונה השנים בהן היה בקדנציה היו מבוזבזות. הייתי מצפה מהיועץ הכלכלי הגדול של המדינה לדברים אחרים, המחשבה שאפשר להילחם בכשלים שיש בשוק הדיור באמצעות ריבית היא עוול. עכשיו, כשהוא הולך, הוא נזכר להגיד שאחד האתגרים הגדולים ביותר של הכלכלה הישראלית זה העוני. אין לי ספק שהוא עשה נזק לחברה הישראלית״.

מה לגבי יעקב פרנקל?

"פישר הוא איש של נורמות כלכליות ישנות ואני מקווה שפרנקל לא יהיה כזה. פרנקל לא ייהנה מאותה גלוריפיקציה שלה זכה פישר. הכפפות כבר הוסרו והוא יצטרך להוכיח את עצמו, לקנות את האהדה במעשים ובמדיניות, אולי זה משהו שישנה את התמונה״.

הפרטה חברתית, לא אליטיסטית

בשנת 2010, טרם התפרצותה של המחאה החברתית, הקים בירן את המכון לרפורמות מבניות, מתוך רצון לבחון כיצד ניתן להילחם בעוני באמצעות מחקר בתחומי המשפט והכלכלה. על קירות המכון תלויים פוסטרים ענקיים שמציגים מתאר גיאוגרפי שעליו שטח תחום בטוש אדום עבה. "אלה הן שכונות העוני ברחבי ישראל״, אומר עו״ד אסף להב, מנהל המכון. "יש בישראל כ־190 שכונות עוני שאנחנו מנסים לשדרג במסגרת החוק להתחדשות עירונית״.

החוק אליו מתכוון להב הוא הצעת חוק שניסח המכון במטרה להעניק פתרון לבעיית הדיור לשכבות הנמוכות בישראל. הרעיון מאחוריה הוא להפציר במדינה להעניק לתושבי שכונות העוני את זכויות הבנייה על הקרקעות בהן הם גרים, ושאלו יחברו בעסקת קומבינציה לקבלנים ויאפשרו להם להרוס את המבנים הקיימים ולבנות תחתם מבנים חדשים, שיכילו מספר רב יותר של דירות. כך, לטענת בירן, ייווצר מצב שבו כולם מנצחים: התושבים יהפכו לבעלים של דירה חדשה שתוכל לסייע להם לצאת ממעגל העוני, הקבלנים יקבלו דירות למכירה והפרויקט יתבצע כמעט ללא עזרת תקציב המדינה. 

"הקרקעות הללו הן בגדר נכסים קפואים, שכבר אין בהם שום תועלת למדינה״, הוא מסביר ומביע תסכול על כך שעד היום אף פוליטיקאי לא הפשיל שרוולים ולקח עליו את היוזמה לקדם את ההצעה. "נתניהו ראה את החוק והיה נלהב. הוא הראה את זה לכחלון, שאמר אז שמעתה זה התנ״ך שלו. אורי אריאל, שר הבינוי והשיכון הנוכחי, הביע את תמיכתו בהצעה, אבל אני לא מבין איפה זה עומד עכשיו. באופן פורמלי, לפני שלוש שנים אישרו את זה, אבל זה נשאר על הנייר״.

יוג׳ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, הביע את התנגדותו להצעה.

"קנדל הוא קפיטליסט מהסוג הישן שעדיין מאמין שהשוק החופשי יסדר הכל. באמצעות יישום נכון של הצעת החוק אפשר יהיה להקפיץ חלק גדול מהאוכלוסייה בסולם החברתי. ישראל צריכה מהפכה בלתי מהפכנית, כזו שלא מדברת על חלוקה מחדש אלא מקדמת את חלוקת הרכוש שטרם חולק בדרך דמוקרטית. זוהי מהפכה לכל דבר״. 

בירן עלה לארץ מאוקראינה כשהיה בן 13 והצטרף לקיבוץ מסילות שבעמק בית שאן. רוח הקיבוציות עדיין נושבת בו. בכל לבו הוא מאמין ברעיון ההפרטה החברתית – קולקטיביות שמפתחת את הפרט. "יש בציבור כעס על אנשים שניצלו את ההפרטה ואת נכסי המדינה״, הוא מסביר. "קח למשל את ים המלח, זה מתקבל על הדעת? אדון עופר הוא המומחה הגדול לאשלג? זה לא צריך לעבוד ככה. לצערי, זה נהיה הפטנט פה, להעביר עושר למקורבים לצלחת״.

"עשה נזק לחברה הישראלית" | צילום: מרק ישראל סלם

מה לגבי ועדת ששינסקי 2 – מדובר בסוג של תיקון?

"זה טוב שכינסו את ששינסקי 2 ורוצים להגדיל את התמלוגים, אבל השאלה הגדולה לא צריכה להתמקד רק בגובה התמלוגים שיחליטו לקחת אלא גם בשאלה מה עושים איתם. ראינו לא פעם אחת שהממשלה מקבלת כסף ולא משתמשת בו בצורה נכונה. ההפרטה שראינו עד עכשיו הייתה כזו שנותנת לכל המרבה במחיר בלי לחשוב על ההשלכות. המדינה ריכזה עושר אדיר שהיה ברשותה בידי מעטים. ההפרטה החברתית תהיה המהלך הפותח את הדרך לחלוקת העושר שעדיין לא חולק. האבסורד הוא שכיום קבוצות רחבות באוכלוסייה ממשיכות לסבול מעוני במקום שייעזרו בנכסים האדירים שנמצאים בידי המדינה״.

בועת נדל״ן? בלוף

הנתונים שמציג המכון לרפורמות מבניות בכל הקשור לענף הנדל״ן אינם מעודדים. הסוגיות אותן הם מאירים לא תמיד מגיעות לכותרות העיתונים. כך למשל, מציג בירן כי בעוד שהממשלה מנפיקה כותרות וסיסמאות על הורדת המחירים בענף הדיור, תקציב משרד הבינוי והשיכון, במונחים ריאליים, ירד מ־9.54 מיליארד שקל בשנת 2000 ל־2.49 מיליארד שקל ב־2011 – ירידה של 74%. נכון להיום, בתקציב 2013 עומד תקציב משרד השיכון על 3.6 מיליארד שקל כאשר תוספת של 2.2 מיליארד שקל מותנית בהיקף הכנסות המדינה.

אחד הגרפים שהוא מחזיק בידיו מתאר את הקושי של זוגות צעירים בקניית דירה. בין השנים 2000 – 2011 צנח שיעור הדירות (עד שלושה חדרים) מ־20.2% ל־8.7%. "כבר לא בונים היום דירות עבור זוגות צעירים״, הוא אומר ומציין שלהקטנת התמיכה והסבסוד מצד המדינה בשוק הדיור ולהגדלת שטח הדירה יש השלכות – ככל שעובר הזמן פחות ופחות אנשים מסוגלים לרכוש דירה. "לפי נתוני בנק ישראל, בשנת 1963 כ־87% מכלל האוכלוסייה החזיקו בבעלותם דירה, בעוד ב־95׳ ירד מספר זה ל־73% ואילו ב־2008 המספר הגיע ל־66%״.

הנתונים הללו מכשירים את הקרקע לניפוץ נושא בוער נוסף בשיח הישראלי. "אין בועת נדל״ן בישראל״, קובע בירן. "זה בלוף״. לדבריו, לא קיימת בועה אלא מחסור בהיצע הדירות עבור השכבות הנמוכות, לעומת עודף היצע בשכבות הגבוהות. "המעמד הבינוני והנמוך לא יכולים להגיע למחירים הקיימים. אין היצע של דירות שמחירן הממוצע נע סביב 800 אלף שקל. כשלי השוק לא נובעים רק ממחסור בדירות אלא גם מהעובדה ששוק הדירות אינו מכוון לכמעט מחצית מהאוכלוסייה כאן״.

צמיחה מחלחלת מלמטה

אבל לא רק השיטה מכעיסה אותו אלא גם השיח בחברה הישראלית. הוא תוקף את התקשורת על כך שאינה מטפלת בנושאים החשובים באמת, על כך שהלכה שבי אחרי פישר ועל כותרות השקר, לטענתו, שהיא מייצרת בהקשר של בועת נדל״ן ("כותרת כזו מסתירה את האמת ומונעת טיפול אמיתי בבעיה״).

השיח הישראלי, לדבריו, כולל עוד כמה שקרים שאותם חייבים לנפץ. אחד מהם הוא הגירעון. "החשיבות העצומה והאדירה של שמירת יעד הגירעון היא אחד הבלופים הגדולים״, הוא חורץ. "נכון, חשוב לעמוד במסגרת התקציב ועל היעדים שהממשלה הציבה, אבל בשם השמירה על היעד מותר לתת לגיטימציה להטלת כאלו מכות כואבות וקיצוצים חסרי תקדים על השכבות הנמוכות? מה היה קורה אם לפיד היה פורס את החוב לעשר שנים? הוא היה יכול להשקיע היום יותר בתשתיות, בחינוך, בבריאות, בהשכלה ובדיור, ואם היה עושה פרויקטים יעילים ונכונים – הצמיחה כבר הייתה מגיעה מתוכם. 


לפיד | צילום: מרק ישראל סלם

"תראה איך אובמה מטפל בגירעון הגדול של ארה״ב. הוא אומר לעצמו, אני אגרום לצמיחה, ומתוכה נכסה את הגירעון. צמיחה מחלחלת מלמטה ולא מלמעלה. אפילו ג׳וזף שטגליץ ופול קרוגמן, שני חתני פרס נובל בכלכלה, אמרו שלא סוגרים גירעון באמצעות צנע״.

אבל אז באים ואומרים שהריבית על החוב תעלה, ושהדרך ליוון ולספרד מתקרבת.

"אבל כל המחשבה הזו של צנע כדי לטפל בגירעון היא פסולה ולא נכונה. אז לפיד בא ומפחיד אותנו ואומר שחייבים לסתום את הגירעון, אבל איך הוא רוצה להביא צמיחה אם הוא מטיל מסים על אלה שאין להם? כמו למשל שהוא רצה להטיל מסים על משפרי הדיור, בלי להבין שמשפרי הדיור זו התנועה בסולם החברתי כלפי מעלה״. 

אתה לא בעד התקציב של לפיד.

"התקציב הזה מטפל בעוני בצורה הגרועה ביותר שאפשר לעלות על הדעת, יאיר לפיד חיבק את הקפיטליזם הישן. הוא משחק בדיוק באותם כללי משחק ישנים״.

גם בסוגיית המכרזים שמוציאה המדינה חייבים, לפי ראות עיניו, לטפל בדחיפות. "למה מכירת הקרקעות לא יכולה להתנהל כמו סופרמרקט? אתה צריך עכשיו קרקע? אתה הולך ל‘חנות׳ וקונה. ככה צריך לעשות גם עם דירות, שיהיה מאגר של קרקעות. אתה רוצה קרקע בגדרה? אתה בוחר קרקע פנויה ואומר שאתה רוצה לקנות. עושים הכל שקוף ורשמי, מעלים לאינטרנט, ואם עוד מישהו רוצה לקנות בדיוק באותו מקום, עושים הגרלה או מכרז״.

אבל השיטה הזאת תשחק לידיהם של השחקנים העשירים.

"אז אפשר להגביל אותם בחוק באלף ואחת דרכים אחרות, אבל הנקודה היא להפוך את השוק על פניו. בשביל מה צריך לחכות עד שמישהו יואיל בטובו למכור? צריך להפוך את השוק הזה, שהוא שוק של מוכר אחד, לשוק של קונים. הבעיה היא שלמינהל מקרקעי ישראל יש רצון ברור שהמחיר ימשיך לעלות. זהו גוף מונופוליסטי וריכוזי שמרוויח מזה שהמחירים עולים. בנוסף, יש מכרזים תפורים עבור השחקנים הגדולים, ככה ששחקנים בינוניים וקטנים בקושי מצליחים לשים את ידם על הקרקעות״.

למה אתה לא הולך לפוליטיקה ועושה את השינוי מבפנים?

(צוחק). "זה לא בשבילי. פוליטיקה זו מלחמה על מוחם של בני האדם״.

מה לדעתך מחכה לנו בעתיד הקרוב?

"אני צופה שהמערכת הפוליטית תתעשת. הלחץ מצד האזרחים יילך ויגבר, כי אי אפשר כבר להתעלם מהפרובלמטיקה של העוני, של הכנסות כל כך נמוכות ושל אנשים שאין להם כלום. היום כבר אי אפשר להמשיך לספר את הסיפור שאנחנו מדינה מתקדמת. האבסורד הוא שאנחנו מדינה עשירה עם אזרחים עניים והשילוב הזה לא הולך טוב ביחד, משהו חייב לקרות. יש מספיק עושר כדי לספק את העולם כולו, השאלה מה עושים איתו, זה צדק חברתי״.

יש לך מספיק כסף ומספיק דברים להתעסק איתם. למה אכפת לך?

"זו חובה מצפונית ומוסרית. להתעלם מהעוני זה פשע. אם אתה נהנה ממנעמי החיים ומתעלם ממה שקורה מסביבך זה פשע נגד חלק גדול מהאנושות. אני יודע מה זה שהמעגל סוגר עליך ושמקצצים לך בכנפיים. הייתי עני, ידעתי רעב, הייתי בלי קורת גג. אני יודע איזה תעצומות נפש צריך בשביל לצאת מזה. בעיית העוני אמנם תמיד מלווה את האנושות, אבל היום היא קריטית, במיוחד כשתיקון אפשרי זועק מכל פינה. אם היא לא תיפתר זה יביא להשתוללות חברתית שיכולה לצאת מכלל שליטה״.

מה עם עשירים אחרים בישראל? הם צריכים להתערב גם?

"אין ספק שהעשירים כאן יכולים לדחוף ולהשפיע, אבל בראש ובראשונה עומדים הפוליטיקאים שלנו. ברגע שהקלפי לא מדברת בשפה של פערים חברתיים המצב לא ישתנה בקרוב, וזה מסוכן. צדק חברתי זו לא מצווה אלטרואיסטית, זה הכרח קיומי״.

בנק ישראל בחר שלא להגיב לדבריו של בירן על סטנלי פישר. יאיר לפיד בחר גם כן שלא להגיב על הדברים. ממשרד ראש הממשלה וממשרד השיכון והבינוי לא התקבלה תגובה עד למועד סגירת הגיליון. 

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן