השיחה שמעולם לא התקיימה בין נשיא צרפת ונתניהו

1. השיחה שמעולם לא התקיימה

הגיע לידי תמליל השיחה שלא התקיימה מעולם בין נשיא צרפת פרנסואה הולנד לראש הממשלה בנימין נתניהו, כמה דקות לפני "מצעד המנהיגים" שהתקיים השבוע בפריז, בעקבות גל הטרור שעבר על המדינה. לא נגעתי (אבל המצאתי הכל):

נתניהו: אדוני הנשיא, הגיע הזמן שתבינו מיהו האויב האמיתי שלכם, שתדעו מול מי אתם נלחמים. האסלאם הקיצוני מאיים על אירופה כולה, מדובר בטרוריסטים רצחניים נטולי עכבות, אירופה צריכה להפסיק לשחק בנדמה לי ולהילחם בטרור האסלאמי עד הכרעתו, כי אין ברירה אחרת.

הולנד: מעניין. אז אם כבר אנחנו מדברים, איך אתה מסביר לי את העובדה שבקיץ האחרון דווקא אתה, אדוני ראש הממשלה, הוא זה שהתחמק מהכרעת הטרור האסלאמי הקיצוני בעזה? מדוע הסתפקת בתיקו מול חמאס? אם אין ברירה וחייבים להכריע את הטרור ואסור להתחמק מהחלטות קשות וכל שאר הסיסמאות האלה שאתה מוכר לעולם ולעם שלך כבר שנות דור, למה לא קיימת את ההבטחה המפורשת שלך והפלת את שלטון חמאס והטרור בעזה? הרי ישראל מסוגלת לעשות את זה, לא?

נתניהו: היו לי עוד שיקולים.

הולנד: אגב, גם לנו יש לפעמים עוד שיקולים.

נתניהו: כן, אבל אתם מקבלים את הטרור הזה בסלחנות, אתם מדברים עם האנשים האלה, אתם מאפשרים להם להשתלט לכם על היבשת, על התרבות, על הערכים, אדוני הנשיא, עם טרור לא מדברים, אסור להיכנע לסחטנות של טרור כי היא לא נגמרת. אני מקווה שקראת את הספרים שלי.

הולנד: ברור שקראתי. ואחרי שגמרתי לקרוא, שאלתי את עצמי איך, אחרי כל מה שכתבת ואמרת שנות דור, שחררת מאות רוצחים, טרוריסטים ששחטו אלפים מאזרחיך, במסגרת עסקת גלעד שליט? למה ניהלת איתם מו"מ? איך אתה קורא לכל העולם להילחם בטרור עד חורמה ולא לנהל מו"מ עם טרוריסטים, אבל כשזה מגיע אליך, אתה נכנע וחותם על עסקת שבויים מבישה שאפילו אהוד אולמרט לא הסכים לחתום עליה?

נתניהו: אה, סליחה, קוראים לי לצאת. מצעד המנהיגים מתחיל. אני עוד צריך להתפלח לשורה הראשונה.

הולנד: בהצלחה. אם אתה פוגש שם את סרקוזי, תמסור לו ד"ש. ותשתדל להישאר מימיני, כי משמאלי יצעד אבו מאזן.


ומכאן, ברצינות: ביקורת רבה הוטחה השבוע באלה שהעזו למתוח ביקורת על מעלליו של ראש הממשלה בצרפת. הוא יצא לשם לייצג את כולנו במאבק נגד הטרור, מה אנחנו רוצים ממנו? התשובה פשוטה: מה שאנחנו (לפחות אני) רוצים ממנו, זה שייצג אותנו בכבוד. נדמה לי שגם ממצאי הסקר שלנו היום (ידיעה נפרדת בעמ' 14-15) מוכיחים שחלק ניכר בציבור (32%!) סבור שנתניהו לא ייצג את ישראל כראוי בפריז.

כשראש ממשלה נוסע לאירוע מהסוג שהיה בפריז השבוע, הוא אמור לקבל תמיכה קונצנזואלית. ימין, שמאל, מרכז, מי יכול להתנגד להשתתפות במצעד נגד הטרור? זאת, ועוד: 40% סבורים שהוא לא היה צריך לקרוא ליהודי צרפת לעלות ארצה כשהוא מתארח בפריז.

זה החל, כזכור, כשהצרפתים ביקשו מנתניהו לא להגיע. הוא נעתר, אבל אחרי שהתברר לו שבנט וליברמן כן נוסעים, התחרט. אחר כך הייתה הסצנה המביכה ההיא ברחוב, כשהוא מהדס בין האוטובוסים ולא מוצא את מקומו. ואחר כך מרפק את עצמו מהשורה השנייה לראשונה. וכל זה אחרי שהטריף את הצרפתים באותה קריאה מיותרת ליהודי צרפת לעזוב אותה ולעלות ארצה.

נתניהו. באמת מבין יותר מצרפת במלחמה בטרור? | צילום: מרק ישראל סלם

מה, אני נגד עליית יהודי צרפת? ממש לא. הלוואי שכולם, כאיש אחד, יעלו ארצה מחר בבוקר. האם מישהו מהם יעשה את זה רק כי "נתניהו קרא לו" לעשות את זה? ברור שלא. גם יו"ר הסוכנות ומקורבו של נתניהו, נתן שרנסקי, אמר לי השבוע שקריאת ראש הממשלה לא תביא אף יהודי ארצה. מה שהיא כן תביא, זה עוד אנטגוניזם צרפתי, עוד שטנה, עוד משבר ביחסים. בשביל מה?

חסידיו של נתניהו, אלה שמחלקים את בני האדם לאוהבי נתניהו ושונאיו, טוענים שנטפלים אליו. שאין כאן אנטגוניזם לנתניהו, אלא לישראל. שפרנסואה הולנד הוא לא אנטי-ביבי, אלא אנטישמי. כנ"ל לגבי ברק אובמה, אנגלה מרקל ואחרים. את הטענה הזו אפשר לקעקע בחצי דקה: נניח שהולנד לא סובל את ביבי. אז למה גם ניקולה סרקוזי, לפניו, לא סבל את ביבי? סרקוזי, למי ששכח, הוא כמעט ציוני. צרפתי אוהד ישראל, חצי יהודי.

והוא הרי נתפס בהקלטה הלא תיאמן ההיא, מתאונן באוזניו של אובמה על השקרנות של ביבי (ואובמה עוד הוסיף משלו, לפני שהשניים הבינו שהם מדברים לרמקול).

ואם אובמה הוא בכלל אנטישמי, איך אפשר להסביר את העובדה שגם ביל קלינטון, אוהד ישראל מושבע, לא יכול היה לסבול את נתניהו, שתי קדנציות קודם? גם קלינטון אנטישמי, כנראה.


האלטרנטיבה בפריז

עכשיו תארו לעצמכם את יצחק הרצוג נוסע לייצג אותנו בפריז. או את לפיד. או את אריאל שרון (אני מפחד להגיד אולמרט). אפילו את אביגדור ליברמן. כן, גם ליברמן. כל אחד מהם היה מקבל בפריז, כמו גם בוושינגטון, יחס אחר לגמרי. בכיר (מאוד) בבית הלבן אמר השבוע לאחד מאנשיו ש"אף מנהיג בעולם לא מאמין לאף מילה של בנימין נתניהו". זוהי האמת העצובה. אפשר להתעלם ממנה. יש רבים שעושים את זה. אבל יש מעטים, ואני ביניהם, שמודאגים ממנה. זו אינה שנאת נתניהו. זו אהבת ישראל.

אה, יגידו חסידי נתניהו, אבל הוא לפחות "שומר על ישראל". כן, הוא משלם על זה מחיר אישי, צריך לשקר לגויים כל הזמן, צריך לג'נגל את כל הכדורים באוויר בו זמנית, זה לא פשוט. נדמה לי שגם הטיעון הזה לא מחזיק מים. איך בדיוק הוא שומר על ישראל? משהו השתפר בביטחון שלנו כאן מאז שהוא ראש הממשלה? אולמרט עשה הרבה יותר ממנו ב"עופרת יצוקה" ובמלחמת לבנון השנייה. שרון חיסל את הטרור ב"חומת מגן".

שניהם עשו את זה תוך האדרת מעמדה של ישראל בעולם, לא השמדתו. אף אחד מהם לא היה מעלה על דעתו לפגוש את שלדון אדלסון במסעדה בניו יורק יום לפני פגישה עם אובמה. אדלסון, שהקדיש מאות מיליונים להדחת אובמה כמה חודשים קודם. רק ביבי מסוגל למעללים כאלה.

מאז הוכרז על בחירות, נדמה היה שכל מה שקרה, היה לטובת נתניהו. חקירת השחיתות, שהנחיתה מכה כבדה על ליברמן. הקלטת של ש"ס, שקיפלה את דרעי. הפריימריז הסבירים (אם כי המזויפים) בליכוד שהביאו להרחקת פייגלין וחוטובלי הקיצונים. גל הטרור בפריז. הדשדוש של כחלון. נכון לאמצע השבוע, נתניהו נראה כמי שירכיב, שוב, את הממשלה הבאה.

הפריימריז בעבודה, ההתאוששות היחסית של דרעי וליברמן, הזינוק של לפיד והכניסה של כחלון לקמפיין, פותחים את העסק מחדש. כפי שתראו בסקר שלנו היום, הרצוג-לבני פתחו על נתניהו פער של 3 מנדטים וגם במדדים האישיים, לאחר תקופת שיפור ארוכה, שוב החמרה במצבו של נתניהו: 58% מהישראלים לא רוצים שיהיה ראש הממשלה הבא.

2. מלחמת התרבויות

הגורל זימן השבוע פריימריז במפלגת העבודה ובבית היהודי, יום אחרי יום. אין סמליות גדולה מהשבוע הזה. העבודה היא הציונות הישנה. זו שגדלנו עליה. זו שהקימה את המדינה, בצלמה ובדמותה. הבית היהודי, הוא הציונות החדשה. זו שמנסה לאפסן עכשיו את קודמתה בבית אבות לקשישים דמנטיביים, ולהתמקם במגדל הפיקוד של הספינה המיטלטלת במים אדירים.

יצחק הרצוג ונפתלי בנט הם דבר והיפוכו. הרצוג הוא בשר מבשרה של הציונות הישנה. ילד טוב צהלה, אביו היה נשיא ואלוף בצה"ל, סבו היה הרב הראשי הראשון, כשרבנים עסקו בענייני דת, ולא בענייני מדינה, וכשהדת שכנה לבטח בבתי הכנסת, ולא בכנסת ובשדה הקרב.

בנט קרא תיגר על כל זה. על התפיסה הציונית החילונית, הליברלית, שרוצה לבנות לעם ישראל מדינה שפויה, שרוצה שנהיה "עם ככל העמים". מבחינת בנט, עם ישראל עם סגולה, יש לו זכויות, הוא צריך לעמוד עליהן, הגיע הזמן שיפסיק להתחשב במה שקורה מסביב. מבחינת בנט, צריך להפסיק להתנצל ולהתחיל להכתיב.

זה מאבק ציביליזציוני בין דורות שונים, תפיסות שונות, תרבויות שונות. הציונות של הרצוג צנועה, מכילה, מסתפקת במועט, מתחשבת בסביבה, פרגמטית. הציונות של בנט אגרסיבית, שולטתתת, חורצת לשון, מתעלמת מאילוצים חיצוניים ובטוחה בעצמה.

אני נמצא, כמובן, בציונות של הרצוג. מעניין אותי מאוד מה היה בנט עושה לו נקלע לנעליו של בן גוריון ערב הכרזת המדינה. האם היה מסתפק בהצעת החלוקה הקטסטרופלית ומכריז על הקמת מדינה יהודית בגבולותיה? נדמה לי שלא. האם הרצוג היה מכריז? נדמה לי שכן. זאת, ועוד: בכל פעם שעם ישראל נקלע לשיגעון גדלות, זה נגמר בחורבן. בכל פעם שהריבונות הישראלית קראה תיגר על המעצמות, היא חוסלה.

כשפועלים מתוך ציווי דתי, מאבדים קשר עם המציאות. מי שממתין לישועת ה' כהרף עין, ומעדיף אותה על צה"ל, על תבונה מדינית, העזה צבאית ופרגמטיזם, ימתין עוד הרבה זמן.

את המדינה הזו לא הקימו רבנים, אלא חלוצים. עכשיו, היא נמצאת תחת ניסיון השתלטות מחודש של רבנים (לזכותו של בנט ייאמר שהוא לא מניח לרבנים לקחת חלק בהחלטות), או לפחות של רוחם. המדינה הזו לא הוקמה על פי "דעת תורה". אם היינו ממתינים לדעת תורה כדי להקים את המדינה, היא לא הייתה קמה.

3. הרחק מצלה של "הגברת"

אחרי כל זה, אי אפשר שלא להתפעל מהמפעל שהקימו בנט ואיילת שקד בשנתיים וחצי האחרונות. על בנט כבר נכתבו כאן הררי מילים. שקד היא הגיבורה האמיתית של "הבית היהודי" השבוע. אני מתאר לעצמי מה עבר על נתניהו כשהתברר שהיא במקום הראשון. אני מתאר לעצמי מה יעבור על נתניהו אם ייאלץ ללכת לקואליציה עם בנט המחוזק, ולמנות את שקד לשרה בכירה בממשלתו.

אני זוכר את שקד לפני פחות משלוש שנים. צנועה, נחבאת אל הכלים, ניצולה כמעט יחידה מהתופת המתקראת "לשכת נתניהו". התלבטה עם מקורבים מה לעשות. מצליחה בהייטק, נשואה לטייס 16F, חילונית תל-אביבית וימנית קיצונית (חייבים להודות שזה שילוב עם חן מסוים) שרוצה להשפיע. הייתה לה מנטליות של אישה מוכה. החיים במחיצת "הגברת" הפילו עליה מועקה גדולה. אם אלך לליכוד, אמרה למקורביה, הגברת לא תיתן לי להצליח בפריימריז. אולי עדיף שנלך למפד"ל? נפתלי אומר שהם יקבלו אותי שם, למרות שאני חילונית.

כך היא היססה והתלבטה, צלה הכבד של "הגברת" מאפיל עליה, באשר תלך. עד שהחיים הובילו אותה לסטרט-אפ המרתק והמוצלח של הבית היהודי, יחד עם שותפה, תאומה האידיאולוגי, בנט. היום היא אחת הנשים המשפיעות במדינה. בזכות, לא בחסד. סיימה ראשונה במפלגה דתית. לא רק חילונית, גם אשה. היא לא מתוחכמת מדי, היא לא מתחכמת מדי, אני רחוק מדעותיה (המדיניות) מרחק רב, אבל איילת שקד היא סיפור אישי, פוליטי, נשי מרתק.

4. כולם כחלונים

במפלגת העבודה מצב הרוח מרומם. הרשימה טובה, אם כי תל-אביבית מדי. שמעתי השבוע את צחי הנגבי מתראיין ברדיו ומכנה את מנצחי הפריימריז בעבודה "שמאלנים חסרי ניסיון", בפרפראזה על "ממזרים חסרי כבוד". להנגבי יש הרבה ניסיון, זה נכון. במפלגת העבודה יש הרבה מאוד פרצופים חדשים, המון צעירים, הרבה נשים (הרבה יותר מאשר בליכוד), אפילו ערבי שגאה בערביותו ופלסטיניותו יש שם (זוהיר בהלול). אגב, גם במדינה יש ערבים כאלה (בסביבות 20%).

שאלתי את עצמי איך הרשימה המחתרתית, הלא מנוסה והתל-אביבית הזו של העבודה, הצליחה לארגן פריימריז מתוקתקים, מעוררי כבוד, בלי זיופים, בלי קלפיות שנעלמות, בלי עתירות, בלי סכסוכים ומהומות. סתם פריימריז, פותחים קלפיות, סוגרים, סופרים ומפרסמים. איך יכול להיות שהליכוד המנוסה, השקול והמבוגר, נקלע בכל פעם למערבולת כזו של קומבינות? הנגבי עצמו, שגמר במקום גבוה, הצליח לקבל בקלפי מסוימת יותר תומכים ממספר המצביעים הרשומים באותה קלפי. יכול להיות שזה בזכות הניסיון העודף שלו?

הסיפור של הפריימריז בעבודה היא מחאת הקיץ 2011. סתיו שפיר ואיציק שמולי בצמרת, מיד אחרי יחימוביץ (שניהלה קמפיין גאוני), פרופ' יוסי יונה, אחד מהוגי הדעות של המחאה בירכתי הרשימה, וכל מה שחסר זה מיליוני המפגינים שיבואו להצביע. מי שטוען שאין ברשימה הזו מספיק ניסיון, מתעלם מהרצוג עצמו, מלבני, מכבל, מעמיר פרץ, מיחימוביץ, מאראל מרגלית ואחרים.

הרשימה טובה, האנרגיה טובה, הבשורה לא רעה. אם הרצוג ישכיל לקמבן את שאול מופז (או עמוס ידלין) יחד עם מנואל טרכטנברג ביחד (יכול להיות שיהיה צורך להזיז את המזכ"ל חיליק בר למקום 16), אז יש לו ביד רשימה מנצחת.

המודאגים הראשיים צריכים להיות משה כחלון ויאיר לפיד. כחלון בונה על השכבות החלשות, לפיד בונה על מעמד הביניים המדוכא והמתרושש, בינתיים הגיע בוז'י לקרוא תיגר עליהם עם רשימה רלוונטית לאג'נדה הזו יותר מאי פעם. ועוד לא דיברנו על אריה דרעי, שיקדיש את כל הקמפיין שלו ל"אנשים השקופים", המיליונים העניים שלא נספרים על ידי אף אחד, ולמלחמה בטייקונים ובפערים החברתיים.

בקיצור, מתגשמת כאן נבואתו ההיא של נתניהו, "תהיו כחלונים". הנבואה ניתנה, כזכור, עוד בטרם החליט נתניהו שדי לו בכחלוניזם, וגירש את משה ממפלגת העבודה. עכשיו, כולם כחלונים. כחלון עצמו, עוד עלול למצוא את עצמו מפסיד לאחד מחיקוייו. הקמפיין של לפיד ממשיך להמריא (לפיד מתקדם בסקרים, בקצב הזה יגמור 15), כחלון השיק השבוע את הקמפיין שלו, המשחק נפתח והכל אפשרי.

5. תתפסו מרחק, כן?

קראתי בשבוע שעבר את הריאיון המרתק שערך עמיתי גידי וייץ ב"הארץ" עם אהוד ברק. הוא הזכיר לי מאוד את הריאיון שנערך לא מזמן בערוץ 2 עם בנימין נתניהו. ברק הוא גדול המרואיינים. אין כמוהו בניתוחים מבריקים, דימויים משוכללים, מטבעות לשון מקוריים, חדות מחשבתית, מעוף וחזון מדיניים.

לא פלא שהצליח להוליך אחר חלילו כל כך הרבה מחברי העיתונאים, לאורך כל כך הרבה שנים, למרות שהתוצאות שלו בשטח היו תמיד, אבל תמיד, אפופות אסון.

גידי וייץ, המראיין, הוא אחד התחקירנים המשובחים בישראל, הוא אמיץ, הוא תקיף, הוא מביא סחורה. שאלתי את עצמי, אחרי שברק הסביר לי שהוא אחד המנהיגים הכי טהורים, נקיים, הגונים וצדיקים שהיו שם, איך יכול להיות שוייץ לא שאל אותו שאלה אחת קטנה, ממש קטנה, על הכספים שקיבל ממרטין שלאף ערב בחירות 1999.

למה דווקא את השאלה הזו, אתם שואלים? הרי ברק, לפחות על פי הפרסומים שלי, מעורבב באין סוף פרשיות לאורך השנים (אבל אף פעם לא נפתחה חקירה בעניינן). אז אני מתעקש על השאלה הזו מכיוון שוייץ הוא זה שפרסם (גם אני) את הסיפור הלא ייאמן הזה, על חצי מיליון דולר שעברו משלאף לברק ערב הבחירות, והיו מיועדות לסיבוב השני, אם יהיה כזה. בסוף לא היה כזה.

שלאף לא קיבל את הכסף בחזרה מעולם. עצם העברתו היא עבירה (של ברק ואנשיו). אבל ברק, משום מה, אף פעם לא משויך לשלאף. כשגידי וייץ והחבר'ה כותבים על המיליארדר האוסטרי (שהוא, אגב, יהודי ציוני, תורם גדול למוסדות בארץ ותומך עקבי בתהליך השלום), הם תמיד מחברים לו את ליברמן, את דרעי, את שרון, את רמון. את ברק לא. למה לא, גידי? האם אדם שקיבל כל כך הרבה כסף משלאף (ולא החזיר) יכול להיות האיש הנקי והטהור שהוא טוען שהוא?

הריאיון עם ברק סימן מה שידענו כל הזמן: הוא רוצה לחזור. הוא על המדף. אבל הוא מסמן עוד משהו. ברק לא ממהר לשחרר ראיונות. כשהוא מתראיין, תמיד יש לו סיבה טובה. למה התראיין הפעם? הרי לפני כמה שבועות סיפק את הסחורה ליושבת ראש חבר עיתונאיו בערוץ הראשון, לא? ובכן, יכול להיות שהוא באמת מודאג מהכאילו חקירה שנפתחה בעניינו. יכול להיות שהוא מנסה לבצר את הטפלון שלו, בסגנון חבר'ה, אני עוד אחזור, אז תתפסו מרחק, כן? והכי מצחיק, שהם תופסים.

6. אותו יואב גלנט

נעבור לשולייתו של ברק בין השנים 2009-2012, האלוף במילואים יואב גלנט. בשבוע שעבר פרגנתי לו כאן על ההליכה לפוליטיקה. הוא שילם את חובו לחברה, הוא נושל מרמטכ"לות שכבר אושרה בממשלה, הוא מודה ועוזב, ירוחם. קדימה, בוא תשרת אותנו בפוליטיקה. והנה, הוא בא לאולפן ערוץ 2 ונתן שם מופע אימים שהוכיח לכל אלה שגערו בי ביום שישי, שהם צודקים. הוא לא עוזב, הוא לא מודה, והכי גרוע, הוא ממשיך לפזר כמויות מסחריות של שקרים, להפריח ספינים ולהאמין שכולנו מטומטמים.

באותו ריאיון, בחלק הקשור לפרשת הקרקעות שלו ולפרשת הרפז, גלנט לא אמר מילה אחת אמת. באמת שחיפשתי. לא מצאתי. הוא ראה כנראה יותר מדי "יומן" בשנים האחרונות. במה הוא טעה? בזה ש"לא דיווח לציבור בזמן אמת", ובכך ש"פנה לגורמים הלא נכונים שהטעו אותו". חוץ מזה, הכל בסדר. מכה קלה בכנף. וכל הפרשה הזו, לדבריו, בושלה על ידי הכנופיה שזממה להפיל אותו.

ובכן, אני ממליץ לכולם להיכנס שוב לסדרת התחקירים של עמיתי קלמן ליבסקינד, וללמוד על תרמית הקרקעות הענקית של גלנט, על הגזלה של 35 דונם, והפלישה אחר כך לעוד 28 דונם, על מסע הלחצים שהפעיל על בכירים במינהל מקרקעי ישראל, על הקומבינות, התככים, ההתנשאות, הסירוב לקיים פסקי דין, תצהירי השקר, העובדה שכל זה היה מתוכנן, ועוד ועוד, קצרה היריעה לפרט את זה כאן מחדש. גלנט לא טוהר, לא נוקה, לא הביע חרטה, לא החזיר את האדמות, והכי גרוע, כנראה לא הבין מדוע הוא לא היה רמטכ"ל.

ובכן, אדון גלנט, אתה לא רמטכ"ל לא בגלל גבי אשכנזי. התחקירים של ליבסקינד (ואביב לביא) ב"מעריב" נערכו שנתיים לפני שמישהו חלם שתהיה מועמד לרמטכ"לות. אשכנזי לא ידע עליהם. כל החומר היה ידוע מאז, פורסם, ואחרי שהממשלה אישרה את המינוי שלך הגישה התנועה הירוקה עתירה נגדו, בעקבותיה בא השר מיכאל איתן, ובעקבותיו מבקר המדינה (היועץ המשפטי לממשלה, כמיטב המסורת, סירב להקשיב לממצאיו של איתן). לכל אלה לא היה שום קשר לאשכנזי.

אני מציע לך, מר גלנט, לפטר את מקורביך, להתעלם מיועציך ופרקליטיך, ולפתוח דף חדש באמת. כי הדף הישן לא יעשה לך טוב. בסוף ייאלץ מי שייאלץ לפרסם את דוח המבקר המלא, שמעולם לא פורסם, בעקבותיו אמר היועמ"ש למבקר את המשפט הבא: "מיכה, קראתי את החומר ולא ישנתי כל הלילה".

לכתבה במעריב

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן