Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

התחממות גלובלית? מה פתאום; ההתקררות הגלובלית כבר כאן

...
פיטר פררה

בסביבות שנת 1250 לספירה, כך מראים תיעודים היסטוריים, החלו להיראות גושי קרח דרומית מהאוקיינוס האטלנטי הצפוני. הקרחונים החלו להתרחב גם בגרינלנד, ועד מהרה איימו על התיישבויות נורדיות באי. בין 1275 ל-1300 לספירה, החלו הקרחונים להתפשט בצורה נרחבת יותר, כך לפי תיארוך פחמן של צמחים שמתו מצמיחת הקרחונים. התקופה הידועה כיום בשם עידן הקרח הקטן החלה לפלס את דרכה.

הקיצים החלו להתקרר בצפון אירופה אחרי 1300 לספירה, ופגעו בעונות היבולים, כפי שבא לידי ביטוי ברעב הגדול של 1315 עד 1317.

התרחבות הקרחונים ומשטחי הקרח שהתפרסו לאורכה של גרינלנד החלה לסלק את המתיישבים הנורדים. התיעוד האחרון ששרד בכתב על התיישבויות הנורדית בגרינלנד, שהחזיקה מעמד מאות שנים, נוגע לנישואין בשנת 1408 לספירה, בכנסיית הוואלסיי (Hvalsey) שהיא כיום השריד הנורדי השמור ביותר. 

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

חורפים קרים יותר החלו להקפיא באופן קבוע נהרות ותעלות בבריטניה, בהולנד ובצפון צרפת, ונהרות התמזה בלונדון והסן בפריז קפאו לגמרי מדי שנה. יריד נהר התמזה הקפוא הראשון נערך ב-1607. בשנים 1608-1607 דיווחו המתיישבים הראשונים בצפון אמריקה על קרח בימת סופיריור שנשאר עד חודש יוני. בינואר 1658 צעד צבא שבדי על הקרח כדי לפלוש לקופנהגן. עד סוף המאה ה-17 התפשט הרעב מצפון צרפת, לאורך נורבגיה ושבדיה, ועד לפינלנד ואסטוניה. 


צילום: ingimage/ASAP

עדויות לעידן הקרח הקטן, המשקפות את היקפו, מופיעות גם בחצי הכדור הדרומי. דגימות גלעיני קרקע (Sediment cores) מאגם מלאווי באפריקה הדרומית מלמדות על מזג אוויר קר יותר בין השנים 1570 ל-1820. שחזור טמפרטורות על פני 3,000 שנה, המתבסס על קצבים משתנים של צמיחת זקיפים (סטלגמיטים) במערה בדרום אפריקה, מראה גם הוא על תקופה קרה יותר בין השנים 1500 ל-1800. מחקר מ-1997 שהשווה גלעיני קרח ממערב אנטארקטיקה עם התוצאות של “פרויקט יריעת הקרח של גרינלנד שתיים” (GISP2) מצביע על כך שעידן קרח קטן גלובלי השפיע על שתי יריעות הקרח בזו אחר זו.

כיפת סיפל (Siple Dome), כיפת קרח באורך של 100 ק”מ וברוחב של 100 ק”מ בערך, במרחק של כ-100 ק”מ ממזרח לחוף סיפל של אנטארקטיקה, משקפת אף היא השפעות של עידן הקרח הקטן בו זמנית עם התוצאות מ-GISP2, וכך גם גלעיני קרקע מאגן ברנספילד של חצי האי האנטרקטי. ניתוח איזוטופי של חמצן מאיי האוקיינוס השקט מראה על ירידת טמפרטורה של 1.5 מעלות צלזיוס בין 1270 ל-1475 לספירה. 

קרחון פרנץ יוזף בצדם המערבי של האלפים הדרומיים של ניו זילנד התקדם בחדות במהלך עידן הקרח הקטן, ולמעשה פלש ליער גשם כשהגיע להיקפו המקסימלי בתחילת המאה ה-18. קרחון מולר בצדם המזרחי של האלפים הדרומיים של ניו זילנד התרחב להיקפו המרבי בערך באותו זמן. 

גלעיני קרח מהרי האנדים בדרום אמריקה מראים על תקופה קרה יותר בין השנים 1600 ל-1800. נתונים מטבעות עצים מפטגוניה בדרום אמריקה מראים על תקופות קרות יותר בין השנים 1270 ל-1380 ובין השנים 1520 ל-1670. חוקרים ספרדים הבחינו בהתרחבותו של קרחון סן רפאל בצ’ילה בין השנים 1675 ל-1766, שהמשיכה לתוך המאה ה-19.

שיאו של עידן הקרח הקטן מתוארך בדרך כלל לשנים 1650 עד 1850 לספירה. צבא המהפכה האמריקאי תחת פיקודו של גנרל ג’ורג’ וושינגטון רעד מקור בעמק הפורג’ בחורף של 1777-78, ונמל ניו יורק קפא בחורף של 1780. סופות שלג היסטוריות היכו בליסבון, פורטוגל, ב-1665, ב-1744 וב-1886. קרחונים בפארק הלאומי גליישר במונטנה התקדמו עד סוף המאה ה-18 או תחילת המאה ה-19. יריד אגם התמזה הקפוא האחרון התקיים ב-1814. עידן הקרח הקטן הסתיים בהדרגה במהלך אמצע המאה ה-19 עד סופה. 

עידן הקרח הקטן, שבא לאחר הטמפרטורות החמות מבחינה היסטורית של התקופה החמה של ימי הביניים, שנמשכה בערך מ-950 לספירה ועד 1250, מיוחס למחזורים טבעיים שפעילות הסולארית, ובמיוחד כתמי שמש. תקופה של פעילות כתמי שמש נמוכה יותר בצורה חדה, הידועה כ”מינימום של וולף”, החלה ב-1280 ונמשכה 70 שנה עד 1350. אחריה באה תקופה של פעילות כתמי שמש נמוכה אף יותר שנמשכה 90 שנה מ-1460 ל-1550, וידועה כ”מינימום של שפורר”. במהלך התקופה מ-1645 ועד 1715, הנקודה התחתונה של עידן הקרח הקטן, מספר כתמי השמש ירד לאפס למשך כל התקופה. תקופה זו ידועה כ”מינימום של מאונדר”, על שם האסטרונום האנגלי וולטר מאונדר. אחריה מגיעה “המינימום של דלטון” מ-1790 עד 1830, תקופה נוספת של פעילות כתמי שמש נמוכה בהרבה מהנורמה. 


צילום: ingimage/ASAP

העלייה בטמפרטורות הגלובליות מאז שלהי המאה ה-19 משקפת בסך הכול את קץ עידן הקרח הקטן. מגמות הטמפרטורות העולמיות מאז לא עקבו אחר המגמות העולות של CO2 (פחמן דו-חמצני), אלא אחר מחזורי טמפרטורת האוקיינוסים המשתקפים בתנודה הפסיפית הרב-עשורית PDO)) ובתנודה האטלנטית הרב-עשורית (AMO). בכל 20 עד 30 שנה, המים שליד קרקעית האוקיינוסים, הקרים הרבה יותר, עולים באופן מחזורי למעלה, שם יש להם אפקט קירור קל על הטמפרטורות הגלובליות, עד שהשמש מחממת את המים האלה. לאחר מכן תורמים המים המחוממים האלה לטמפרטורות גלובליות מעט חמות יותר, עד למחזור התחלופה הבא. 

מחזורים אלה בטמפרטורת האוקיינוסים, וההתאוששות המתמשכת מעידן הקרח הקטן, הם הסיבות העיקריות לכך שהטמפרטורות הגלובליות עלו מ-1915 ועד 1945, כשפליטות ה-2CO היו נמוכות בהרבה לעומת השנים האחרונות. המעבר למחזור של טמפרטורת אוקיינוסים קרה, בעיקר ה-PDO, הוא הסיבה העיקרית לכך שהטמפרטורות הגלובליות הללו פחתו מ-1945 ועד שלהי שנות ה-70, למרות העלייה בפליטות 2CO במהלך התקופה הזו, כתוצאה ממגמת התיעוש אחרי מלחמת העולם השנייה, שהתפשטה ברחבי העולם. 

מחזורי טמפרטורת האוקיינוסים שאורכם 20 עד 30 שנה חזרו שוב לחום מסוף שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-90, וזוהי הסיבה העיקרית לכך שהטמפרטורות הגלובליות התחממו במהלך אותה תקופה. אולם ההתחממות הזו הסתיימה לפני 15 שנה, והטמפרטורות העולמיות חדלו לעלות מאז, אם לא התקררו בפועל, אף שפליטות ה-2CO הגלובליות המריאו במהלך תקופה זו. כפי שדיווח המגזין אקונומיסט במארס, “העולם הוסיף בערך 100 מיליארד טונות של פחמן לאטמוספירה בין שנת 2000 ל-2010. זה בערך רבע מכל ה-2CO שהאנושות שמה שם מאז 1750”. ועדיין, לא חלה כל התחממות בתקופה זו. זאת משום שאפקט החממה של ה-2CO הוא חלש ושולי בהשוואה לגורמים הטבעיים של שינויי הטמפרטורה הגלובליים.

העצירה הנוכחית בהתחממות הגלובלית הייתה בהתחלה תוצאה של מחזורי האוקיינוסים שחזרו לקור. אבל במהלך התקופה הזו התפתח משהו מבשר רעות הרבה יותר. כתמי השמש מתנהלים במחזורים קצרי-טווח של 11 שנה, עם מגמות מחזוריות ארוכות יותר של 90 ואפילו 200 שנה. מספר כתמי השמש ירד באופן ניכר במחזור של 11 השנה האחרונות, לאחר שהתאזן במהלך 20 השנה שקדמו לכך. אבל במחזור הנוכחי, פעילות כתמי השמש התמוטטה. דיווח חדשות המדע של נאסא מ-8 בינואר 2013 מצהיר:

“אכן, ייתכן כי השמש נמצאת כרגע על סף אירוע מיני-מאונדר. מחזור סולארי מתמשך 24 [המחזור קצר-הטווח בן 11 השנים הנוכחי] הוא החלש ביותר זה 50 שנה. יתרה מזו, ישנן ראיות (שנויות במחלוקת) למגמה ארוכת-טווח של היחלשות בעוצמת השדה המגנטי של כתמי שמש מאט פן וויליאם ליווינגסטון ממצפה השמש הלאומי (NSO) חוזים שעד שיגיע המחזור הסולארי 25, השדות המגנטיים על השמש יהיו כה חלשים, עד שייווצרו רק כתמי שמש מועטים, אם בכלל. מחקרים עצמאיים העושים שימוש בהליוסייסמולוגיה (שיטה לבחינת תנודות השמש) ובשדות מגנטיים בקטבים נוטים לתמוך במסקנה של השניים”. 


צילום: רויטרס

לדברים יש חשיבות רבה אף יותר, היות שמדעי האקלים בנאס”א נוהלו במשך שנים בידי ג’יימס הנסן ההיסטרי לגבי ההתחממות הגלובלית, שהודיע לאחרונה על פרישתו. 

אולם אותה דאגה ממש מהדהדת חזק יותר ויותר ברחבי העולם. “קול רוסיה” דיווח ב-22 באפריל 2013:

“ההתחממות הגלובלית, ששימשה נושא לכל כך הרבה דיונים בשנים האחרונות, עשויה לפנות את מקומה להתקררות גלובלית. לפי מדענים ממצפה פולקובו בסנט פטרסבורג, הפעילות הסולרית מצטמצמת, כל שהטמפרטורה השנתית הממוצעת תתחיל לרדת אף היא. מדענים מבריטניה ומארה”ב ממהרים להצטרף ולומר שתחזיות להתקררות גלובלית רחוקות מלהיות חסרות ביסוס”.

הדיווח הזה ציטט את יורי נבוגיטסין ממצפה פולקובו, שאמר כי “ברור שהפעילות הסולארית נמצאת בירידה. מחזור 11 השנים אינו מביא שינוי אקלים ניכר – רק 2%-1%. ההשפעה של מחזור 200 השנה גדולה יותר – עד 50%. מבחינה זו, אנו יכולים להיות בדרך לתקופת התקררות שנמשכת 250-200 שנה”. במילים אחרות, עידן קרח קטן נוסף.

ה”ג’רמן הראלד” דיווח ב-31 במארס, 2013:

“מטאורולוגים גרמנים אומרים כי תחילת 2013 כעת היא הקרה ביותר ב-208 שנה – ועכשיו התקשורת הגרמנית מצטטת את המדען הרוסי ד”ר חביבולו אבדוסמטוב מהמצפה האסטרונומי פולקוב בסנט פטרסבורג, באומרו כי זוהי הוכחה למה שאמר קודם לכן, שאנו מתקדמים לקראת ‘מיני עידן קרח’. המדען, שהשמיע את התחזית שלו לראשונה ב-2005, שוחח עם התקשורת הגרמנית, ואמר כי לאחר מחקר על כתמי השמש והקשרים שלהם לשינויי אקלים על כדור הארץ, אנו נמצאים כעת ב’התקדמות בלתי נמנעת לקראת צניחה עמוקה בטמפרטורות'”.

האמונה בהתחממות גלובלית קורסת באירופה, לשעבר חסידה אדוקה של התפיסה, בעקבות חורפים קשים יותר ויותר, שהחלו עכשיו להימשך לתוך האביב. כריסטופר בוקר הסביר בסאנדיי טלגרף ב-27 באפריל 2013:

“כאן בבריטניה, שבה אנו חווים חורף חמישי ברציפות של קיפאון, השיא ב”טמפרטורה של מרכז אנגליה” (CET) – לפי ניתוח מומחים בבלוג המדע האמריקאי ‘ווטס אפ וויט דאת” – מראה כי במאה הנוכחית, צנחו טמפרטורות החורף הממוצעות ב-1.45 צלזיוס, יותר מכפול מעלייתן בין 1850 ל-1999, וכפול מסך העלייה נטו בטמפרטורות הגלובליות שנרשמה במאה ה-20″.

דיווח חדשות מהודו (“ההינדו”, 22 באפריל 2013) הצהיר, כי “מארס ברוסיה היה הקפוא ביותר ב-50 שנה, והטמפרטורות צנחו למינוס 25 מעלות צלזיוס בחלקים מרכזיים של המדינה, ולמינוס 45 מעלות צלזיוס בצפון. היה זה חודש האביב הקר ביותר ברוסיה זה 50 שנה…חזאים אומרים כי האביב מתעכב בחודש שלם ברוסיה”. הדיווח החדשותי מסכם:

“רוסיה מפורסמת בכפור הנושך שלה אולם השנה, מזג אוויר קפוא בצורה שסוטה מהרגיל היכה גם בחלקים גדולים באירופה, בארה”ב, בסין ובהודו. כמויות שיא של שלג הקפיאו את קייב, בירת אוקראינה, לכמה ימים בסוף מארס, גרמו סגירת כבישים בחלקים רבים מבריטניה, קברו אלפי כבשים תחת תלוליות שלג בעומק שישה מטרים בצפון אירלנד והותירו יותר ממיליון בתים ללא חשמל בפולין. הרשויות בבריטניה הודיעו כי מארס היה במקום השני ברישומים של החודש הקר ביותר מאז 1910. סין חוותה את מזג האוויר החורפי החמור ביותר זה 30 שנה ובניו דלהי נרשם בינואר שיא של הטמפרטורה הנמוכה ביותר זה 44 שנה”. 

בוקר מוסיף, “בשבוע שעבר דווח כי 3,318 מקומות בארה”ב רשמו שיאים של טמפרטורות נמוכות לתקופה זו של השנה מאז שהחלו רישומי הטמפרטורות. קור שיא דומה נרשם גם במקומות בכל אחת מהפרובינציות של קנדה. החורף הרוסי היה כה קר, עד שבמוסקבה ירד השלג העמוק ביותר ב-134 שנה של תצפיות.

השירות המטאורולוגי הבריטי (Met Office), המהווה מרכז בינלאומי לעידוד היסטריית ההתחממות הגלובלית, הודה בדצמבר האחרון כי לא תהיה התחממות נוספת לפחות עד 2017, כך שתושלם תקופה של 20 שנה ללא התחממות גלובלית. הדבר משקף הכרה נרגנת במגמות החדשות שמתפתחות. אולם זה משקף גם התפצלות הולכת וגדלה בין המציאות של הטמפרטורות בעולם האמיתי לתחזיות המודלים של האקלים שנבנו בידי זורעי הבהלה מהפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) של האו”ם. היות שהמודלים הללו מעולם לא זכו לתיקוף, בשלב זה הן אינן מדע אלא פנטזיות מומצאות. זו הסיבה לכך ש”ב-12 השנים עד 2011, 11 מתוך 12 התחזיות [של טמפרטורות גלובליות, מצד ה- [Met Officeהיו גבוהות מדי – ו…אף לא אחת הייתה קרה יותר”, כפי שכתב בינואר כתב האקלים של הבי.בי.סי פול הדסון. 


צילום: רויטרס

ההתחממות הגלובלית אף פעם לא הייתה אמורה להפוך לבעיה שעשו ממנה הליסנקואיסטים שפגעו במדע המערבי. פליטות מעשה ידי אדם של דו תחמוצת הפחמן הן רק 4% עד 5% מסך הפליטות הגלובליות, כולל גורמים טבעיים. עשו עניין גדול מכך שריכוז ה-CO2 בכלל האטמוספירה חרג מ-400 יחידות לכל מיליון יחידות. אבל אם תשאלו את הכתבת המטורללת של ה-NBC, שדיווחה על כך בצורה היסטרית, איזה חלק מהאטמוספירה מהווה ריכוז של 400 יחידות למיליון, ברור שהיא לא תהיה מסוגלת לומר לכם. אחוז אחד מהאטמוספירה הוא 10,000 יחידות לכל מיליון. הריכוזים האטמוספריים של CO2 עמוק בתוך העבר הגיאולוגי היו גדולים הרבה הרבה יותר מאשר היום, ועדיין החיים שרדו, ואין לנו כל תיעוד על אף אחת מהקטסטרופות שלהן טוענים ההיסטריים. אולי זה בגלל שההשפעה של ריכוזים הולכים וגדלים של CO2 על הטמפרטורות הולכת ופוחתת בצורה לוגריתמית. פירוש הדבר שיש גבול טבעי למידה שבה ריכוז גובר של CO2 יכול לחמם ביעילות את כדור הארץ, וגבול זה יגיע הרבה לפני כל אחת מקטסטרופות האקלים כביכול שבהן מנסים משוגעי ההתחממות להשתמש כדי לחסל את השגשוג הקפיטליסטי. 

ובכל זאת, רק בשבוע שעבר הודיע לנו יוג’ין רובינסון, בעל טור בוושינגטון פוסט, בדרך של ניסיון להדריך את חבר בית הנבחרים הרפובליקני מטקסס, לאמר סמית’, יו”ר ועדת המדע, החלל והטכנולוגיה של הבית, “בשביל הפרוטוקול, ובפעם המאה, לא קיימת ‘מידה רבה מאוד של אי-ודאות’ בנוגע לשאלה האם כדור הארץ מתחמם, ומדוע”. אם אתם יכולים לקרוא, והגעתם עד לנקודה הנוכחית בטור שלי, אתם מבינים מדוע הבורות של רובינסון היא בסך הכול ניצול לרעה נוסף מצד הוושינגטון פוסט של התיקון הראשון לחוקה. מר רובינסון, הרשה לי להציג לך את השירות המטאורולוגי הבריטי, התומך הנלהב ב”מדע” ההתחממות הגלובלית, יהיה אשר יהיה, שכבר הודה באופן פומבי שאנו כבר נמצאים בשלושת רבעי הדרך ל-20 שנה ללא התחממות גלובלית! 

כריסטופר בוקר יכול היה לכתוב על רובינסון כשחתם את הפרשנות שלו בסאנדיי טלגרף בדברים הבאים: “האם אי פעם בהיסטוריה היה נתק כה אדיר בין המציאות הנצפית לבין ההזיות של קבוצה פוליטית שהיא כה אטומה לדיון רציונלי כלשהו?”

אולם קיימת בעיה יסודית בנוגע לרישומי הטמפרטורות שנעשו בתקופה הזו של חילוקי דעות, שבה מדע האקלים התרסק לתוך מדעי המדינה. הרישומים שנלקחים על כדור הארץ, הנמצאים תחת פיקוחם של זורעי הבהלה של ההתחממות הגלובלית בשירות המטאורולוגי הבריטי וביחידה לחקר האקלים במרכז האדלי, ובמכון גודארד למחקרי חלל של נאס”א ובמינהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי (NOAA) בארה”ב, מראים בתקופה זו התחממות רבה בהרבה ממה שמראים הרישומים הבלתי-מושחתים של טמפרטורות האטמוספירה מהלוויין. רישומי לוויין אלה זכו לאישור נוסף בעזרת כדורים פורחים אטמוספריים למדידת מזג אוויר. אולם הרישומים מבוססי הקרקע עלולים להיות נתונים להתערבות ולזיופים.