“התנועות הישירות והפתאומיות של הישראלים מרגיזות אנשי עסקים בינלאומיים”

מגיל צעיר סומן מארק וולש כהבטחה גדולה, אדם שנועד לגדולות ונצורות. כשהיה צעיר אובחן כמי שהאינטליגנציה שלו נמצאת ב-1% העליון של האוכלוסייה באנגליה וכולם חזו לו קריירה אקדמית מזהירה. למרות זאת, בגיל 17 מצא עצמו מדוכא ואובדני, לאחר שנפרד מהחברה שלו ונכשל במבחן הנהיגה. "כשגרים בפריפריה האנגלית, רישיון נהיגה זה סופר חשוב. אחרת כדי להתנייד במרחבים של האחוזות והכפרים הקטנים צריך עדיין להסתמך על אמא שלך", הוא מסביר היום בחיוך.

לרכישת גיליון הרופאים הטובים בישראל – לחצו כאן

"פתאום שמתי לב שחברים שלי, שבניגוד אליי לא קראו את כל הספרייה המקומית, ושנחשבו פחות חכמים ממני בכל מדד אפשרי, דווקא מוצלחים יותר ממני", הוא משחזר. "שאר החברים שלי הצליחו לעבור את מבחן הנהיגה, הם הצליחו בזוגיות הראשונה שלהם, ובאופן כללי, נראו מאושרים יותר ממני. אז נדלקה לי הנורה: חייבות להיות דרכים אחרות להיות חכמים. חייבות להיות דרכים אחרות של ידע שלא תלויות בספרים. כך גיליתי את אמנויות הלחימה ובאופן ספציפי את האייקידו".

מארק וולש בסדנה בתל אביב | צילום: ענבל כהן חמו

במשך שלוש השנים הבאות הקדיש וולש את כל כולו ללמידת אייקידו, ואחרי שלוש שנים מפרכות שכללו לימודים באנגליה, בברזיל ובארצות הברית הוא זכה בחגורה שחורה, שבה הוא מחזיק עד היום. כמה שנים אחר כך, כשלמד באוניברסיטה תואר ראשון בפסיכולוגיה ("כי בכל זאת, אומרים לנו שתואר זה חובה", הוא מושך בכתפיו), הוא מצא את עצמו בסיטואציה האבסורדית הבאה: "הנה אני לומד בטירוף למבחן על לחץ – לחוץ כולי ולא מצליח להירגע. בכל החומר למבחן לא מצאתי ולו משהו אחד שיעזור לי להירגע. הדבר שהיחיד שעזר היה תרגילי הנשימה שלמדתי באייקידו".

התפיסות הביקורתיות של וולש על גופי הידע התיאורטיים הובילו אותו, אחרי לימודי האייקידו והפסיכולוגיה, ללמוד גישות טיפוליות נוספות, ובסופו של דבר, אף לפתח גישה משלו שנקראת Embodiment (אמבודימנט, גילום). על פי גישה זו, הגוף שלנו מגלם את מי ואת מה שאנחנו משדרים, והשאלה איך הגוף מרגיש משפיעה על מי ועל מה שאנחנו. "רוב האנשים, ובעיקר אנשי עסקים, מתייחסים לגוף שלהם כ'מונית למוח', ותו לא", טוען וולש. "אבל זה לא נכון. האמת היא שההרגשות שלנו מתקיימות לאורך כל הגוף, ואנחנו חושבים עם כל הגוף".

דרך הגב

למרות גילו הצעיר (35), וולש כבר הספיק לצבור ניסיון מרשים: הוא עבד עם כמה מהחברות והארגונים הגדולים בעולם, כמו המשטרה הבריטית, הצבא של סיירה ליאון, לוריאל, יוניליבר, וירג'ין ואפילו בית הלורדים הבריטי. במקביל, הוא עובד עם לא מעט ארגונים הומניטריים באזורי סכסוך מסביב לגלובוס. את הביקור הנוכחי בארץ דחס במסגרת סבב עולמי, שכלל העברת סדנאות ב-15 מדינות (בשבעה שבועות) והראיון עימו נערך יום לפני הבחירות לכנסת ה-20. כשהוא לא תר ברחבי העולם ומרצה, הוא מוצא זמן לתפעל ערוץ יוטיוב פעיל במיוחד בממלכה המאוחדת, והוא למעשה הקואצ'ר הנצפה באנגליה.

קל להבין מה הפך את וולש לקואצ'ר המצליח באנגליה – הבחור שופע כריזמה. הוא מדבר בלהט ובשטף, מדי פעם עוצר כדי לשאול אם הוא רץ מהר מדי והאם הוא יכול להמשיך לרוץ. הוא מקפיד לתבל את דבריו בבדיחות ובסיפורים אישיים ולשמור על קשר עין. "היום מתעסקים במבחנים ובציונים כדי לקבוע מי הכי חכם ומוצלח, ואז מחליטים שהוא כנראה יהיה גם המנהל הכי מוצלח. מי שיש לו הציונים הכי גבוהים, ילך ללמוד MBA במקום הכי נחשב, ומי שיסיים עם הציונים הכי גבוהים שם, ייחטף מהר כי יגידו שזה אומר שהוא אמור להיות גם המנהל הכי טוב. אבל זה לא עובד ככה. לא כל מי שהוא תלמיד מצטיין למינהל עסקים הופך גם למנהל מצטיין", הוא קובע.

"כריזמה ומנהיגות הן יכולות וכישורים נרכשים כמו כל מיומנות אחרת", הוא ממשיך. "בסופו של דבר, למי יש יותר כריזמה, למי שמחובר לעצמו ולגופו, או למי שהוא רק ראש מדבר שפולט טקסט ותנועות גוף שלימדו אותו?"

גישת האמבודימנט שהוא מלמד מתמקדת בתחושות שלנו בתוך הגוף שלנו: באיזו תנוחה אנחנו, האם אנחנו נוכחים בסיטואציה, האם אנחנו נינוחים, איך אנחנו נושמים, האם אנחנו אקטיביים או פסיביים, ומה כל זה אומר עלינו. הרעיון הוא להעלות מודעות להשפעות ההדדיות בין הגוף שלנו לבין מי שאנחנו ומה שאנחנו משדרים. "אחרי שיש מודעות, התרגול זה החלק הקל", מבטיח וולש. "אפשר גם לתרגל במשך דקה אחת בלבד בכל יום, אפילו בזמן ההליכה מהחניון למשרד, איך אני רוצה להיכנס למשרד ומה אני רוצה להיות היום במשרד. אבל השלב הראשון זה מודעות".

חיזוק לגישה של וולש אפשר למצוא באחת ההרצאות הפופולריות ב-"TED" – "Your Body Language Shapes Who You Are" (שפת הגוף שלך מעצבת את מי שאתה) של הפסיכולוגית איימי קאדי מהרווארד. בהרצאה מדגימה קאדי כיצד שינוי – ולו הקטן ביותר – בעמידה או בישיבה, יכול להשפיע באופן מהותי על ההתנהגות, המחשבות, הביטחון העצמי ועוד. קאדי ביקשה מחלק מהמתנדבים לשבת כשהם מכונסים בתוך עצמם, ומאחרים לשבת בתנוחה שמקרינה ביטחון עצמי במשך שתי דקות. לאחר מכן בדקה את נכונות המשתתפים לקחת הימורים. כמו כן, היא אספה דגימות רוק כדי לקבוע את הרכב ההורמונים אצל כל משתתף.

התוצאות היו לא פחות ממדהימות: לאחר שתי דקות בודדות של ישיבה בתנוחות שמקרינות כוח וביטחון עצמי, 86% מהמשתתפים הראו נכונות גבוהה יותר לקחת סיכון ולהמר – לעומת 16% בקבוצה שהתבקשה לשבת בצורה מכונסת. לא פחות מדהימה היא העובדה שבמשך שתי הדקות האלו, פחתו באופן משמעותי בקרב הקבוצה הראשונה כמויות הקורטיזול (הורמון הלחץ) שהופרשו, ואילו בקרב המכונסים בעצמם רמת ההורמון עלתה בצורה משמעותית. המשמעות, קובעת קאדי, היא שהאופן שבו אנחנו מנהלים את גופנו, במודע ושלא במודע, משפיעה על המנטליות שלנו.

תנועה מגונה

במסגרת עבודתו מייעץ וולש רבות בנוגע למצבי קונפליקט בכלל ובאזורי סכסוך בפרט. ברשימת המדינות מוכות הגורל שעבד עימן בעבר אפשר למצוא את אפגניסטן, סיירה לאון, אתיופיה, אוקראינה, וגם את ישראל והרשות הפלסטינית. לדבריו, לא ניתנה עד כה מספיק הכרה להיבטים הפסיכולוגיים של הסכסוך. חוסר ההכרה בטראומה ובאופן שבו הגוף שלנו מעביר מסרים אינו מאפשר, לטענת וולש, התקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים. "יושבים אנשים עם הרבה רצון טוב סביב שולחן ומחפשים פתרון הגיוני. גם אם הם אומרים משהו אחד, הגוף שלהם מתנהג בצורה אחרת לגמרי – וככה אי אפשר להתקדם", הוא קובע. "צריך להכיר בטראומה של שני הצדדים ורק אז, אולי, יהיה אפשר להתקדם".

לטענתו, גם מערכת הבחירות האחרונה משקפת את היותה של החברה הישראלית שרויה בפוסט טראומה: "לא מעט אנשים שדיברתי איתם בביקור הזה אמרו לי: 'עם נתניהו לא הכי טוב, אבל לך תדע אם לא יהיה יותר גרוע בלעדיו'. אנשים שנמצאים בטראומה פוחדים משינוי".

אבל לטראומה, סבור וולש, השפעות לא רק על הסכסוך הישראלי-פלסטיני והבחירות, אלא גם על עולם העסקים המקומי, והוא ממליץ לאנשי עסקים ומנהלים ישראלים שעושים עסקים עם לקוחות מחו"ל להקדיש תשומת לב יתרה לתנועות שהם מחווים. "התנועות המהירות, הישירות והפתאומיות של הישראלים נחשבות בחו"ל הרבה פעמים לחצופות. בהרבה מקומות בעולם הן נחשבות כתנועות כעוסות, וזאת סיבה אחת לכך שפעמים רבות מנהלים ישראלים ירגיזו אנשי עסקים בינלאומיים. זה אפילו לא קשור למה שהם אומרים, אלא לאופן שבו הם נעים במרחב. הישירות הישראלית בדיבור מתורגמת גם לישירות בתנועות, וזה עלול לגרום לאנשים בחו"ל להרגיש לא בנוח, גם אם לא אמרת כלום", הוא מסביר.

לא מעט מהעבודה של וולש, הנוגעת לפיתוח מנהיגות וניהול לחצים, נעשית מול מנהלים בכירים ברחבי העולם. "בקיץ האחרון הייתי כאן בארץ כשנפלו הטילים של החמאס", הוא נזכר. "בדיוק העברתי סדנה לאנשי עסקים על ניהול לחצים, וכשהחלו ליפול טילים, נאלצנו לעשות הפסקות. זו היתה דרך טובה לתרגל את ההתמודדות עם המתח. קראנו לזה 'הפסקות חמאס', וכך יצא שבאיזשהו שלב עמדנו כולנו בחדר המדרגות ותרגלנו את הנשימות. אבל בגדול זה היה מציק מאוד".

וולש מכשיר גם מנהלים רבים לפתח את יכולות הגמישות וההסתגלות לסביבה דינמית ומשתנה. "אלו יכולות שהן מיומנויות נלמדות, הן לא משהו שקוראים עליו באיזה ספר ויודעים. זה מצחיק, היום בעולם העסקים נוטים לחשוב שהכל תיאורטי, אבל זה לא נכון. ספרי העצות הם בעיקר ספרי מדף, מי הולך לעלעל בהם כשהוא במתח וצריך לקבל החלטה חשובה? בסופו של דבר, מה שצריך זה לפתח את המיומנויות הנרכשות כמנהל, ולא את היכולת שלך לקרוא תיאוריות מורכבות. זה כמו שמישהו יגיד לך: קראתי אחלה ספר על נהיגה – רוצה שאקפיץ אותך לירושלים?".

ובכלל, מנהלים חייבים להקדיש תשומת לב רבה יותר לגופם, הוא אומר. "הגוף מעורב גם ברגשות שלנו, והרגשות הן חלק עצום מהעולם העסקי – בין שאנחנו מכירים בכך ובין שלא. החשיבות של האינטליגנציה הרגשית לעסקים לא ניתנת לערעור, וברוב המדינות בעולם כבר מכירים בכך. בסופו של דבר, עסקים עושים עם אנשים, והיכולות שלנו לתקשר עם אנשים משפיעות באופן מהותי על היכולת שלנו כמנהלים. הדרך לשפר את מיומנויות הניהול וההנהגה שלנו עוברת דרך היכולת שלנו לשפר את הדרך שבה אנחנו נמצאים, את האמבודימנט שלנו. אבל", הוא צוחק, "אל תסמכו על המילה שלי – תנסו ותראו בעצמכם".

הכתבה מופיעה בגיליון הרופאים הטובים בישראל

לרכישת גיליון הרופאים הטובים בישראל – לחצו כאן

צילום שער: יוסי אלוני