1. יאיר לפיד חוזר באחרונה בדבקות על הטענה שהחלוקה לגושים בפוליטיקה הישראלית היא עניין היסטורי ולא רלבנטי. בפוליטיקה החדשה – הפוליטיקה של לפיד כמובן – אין מקום לגושים.
שטויות. החלוקה לגושים אולי אוטומטית מדי, אבל אין שינוי לגבי העובדה שלמרצ ולבית היהודי אין מה לחפש באותה ממשלה, כמו גם לחד״ש ולליכוד. לא בגלל פסילות אישיות או היסטוריות – אלא בשל פער אמיתי בהשקפת העולם. אצל לפיד זה אכן לא רלבנטי – ממקום מושבו במרכז הוא יכול להתחבר כמעט לכולם (לא כולל ה״זועביז״), אבל גם בזה אין חדש. רוב מפלגות המרכז לדורותיהן חברו בשמחה לימין או לשמאל – העיקר להיות בשלטון.
ובכל זאת, חלק מקווי ההפרדה המסורתיים של הפוליטיקה הישראלית היטשטשו, אם לא ברמה המפלגתית אזי במישור האישי – של הח״כ הבודד או קבוצת ח״כים שיכולה להתארגן סביב נושא מסוים. הדומיננטיות של סדר היום החברתי־כלכלי פותחת את המגרש יותר מבעבר גם לח״כים מהאופוזיציה. כשימין ושמאל זה כבר לא רק בעד ונגד הסדר מדיני, אפשר לכרות בריתות ולייצר שיתופי פעולה לאורך ולרוחב הבית.
רפורמת המרפסות המפוקפקת של בנימין נתניהו התנפצה על חומת התנגדות שהגיעה משמאל, מימין (ישראל ביתנו וש״ס) ומשורה של ארגונים חוץ פרלמנטריים. משה גפני, יו״ר ועדת הכספים שבימים אלה סופג בליסטראות בשם קדושת השוויון בנטל, אמנם היה חלק מהקואליציה, אבל ניהל נגד האוצר מלחמות חורמה על תקציבים לניצולי שואה, הנחות בחשבונות המים לנכים ועוד שלל סעיפים קטנים שמאחוריהם מסתתרות עוולות גדולות.
יאיר לפיד | צילום: רויטרס
ח״כים מכל קצווי הבית חברו לדרישה להקים את ועדת שישינסקי עד שהאוצר נכנע ללחץ. בפאנל בנושאי אנרגיה שהתקיים ערב הבחירות, נשאו חברי הכנסת אורי אריאל (הבית היהודי) ודב חנין נאום חוצב להבות נגד פרויקט הענק השנוי במחלוקת של הפקת נפט מבטן האדמה בעמק האלה, ולרגע נשמעו כאילו הם שותפים לסיעה. עד שמגיעים לעניין הקטן הזה של הכיבוש.
נראה שהזדמנויות כאלה ימשיכו להיווצר גם בכנסת הקרובה. משמעת קואליציונית עדיין תהיה, והצעות חוק פרטיות של חברי כנסת ימשיכו להיפסל על ידי ועדת השרים בלי שיינתן נימוק, בלי פרוטוקול ובלי שהציבור ידע מי תמך ומי התנגד. שקיפות במיטבה. ובכל זאת, חברי כנסת חרוצים מכל הצדדים יוכלו לשתף פעולה ולהשפיע.
בנושאי רווחת נשים וילדים קרובה אורלי לוי לזהבה גלאון ומרב מיכאלי הרבה יותר מאשר לעמיתיה הניאו ליברלים בליכוד ביתנו. כשמיקי רוזנטל יצא למאבק נגד האוליגרכיה הישראלית הוא בוודאי ימצא אוזן קשבת אצל אורי אורבך. ניצן הורוביץ ייצור שותפות חוצה מפלגות בנושאי סביבה כפי שעשה בכנסת הקודמת.
ח״כים שמחויבים לאתוס הדמוקרטי יוכלו להקים גוש חוסם שיהדוף את יוזמות החקיקה מבית מדרשם של זאב אלקין ויריב לוין. זה, אגב, יהיה אחד המבחנים הגדולים של "יש עתיד״, שאמורה להחזיר לכנסת מידה של מתינות ליברלית. המו״מ הקואליציוני נסוב על שאלות גדולות כמו שוויון בנטל; אבל פניה של ישראל בשנים הקרובות ייקבעו במידה רבה ביומיום של הכנסת, ובשאלה מי יכתיב את הטון שלה: אלקין, רגב ודנון, או, למשל, השכנות החדשות בספסלי הקואליציה – ד״ר רות קלדרון ויעל גרמן.
2. הפוליטיקה הישראלית מלאה במפלגות אופנה, שהיום הן במרכז הטרנד ומחר ייעלמו מבלי שנרגיש; ויש גם מפלגות שזה תמיד באופנה לרדת עליהן. בכל פעם שעולה טענה חדשה כלפי מרצ, אני נזכר בהאשם תמיד, הדמות המיתולוגית שגילם יאיר ניצני לפני שלושים שנה.
מרצ היא מפלגה שמכבדת את בוחריה בפרט והציבור בכלל. בארבע השנים האחרונות היא הספיקה לעשות עם שלושה ח״כים מה שלא עשו סיעות של שלושים מנדטים. זהבה גלאון היא שיאנית החקיקה בנושאי זכויות נשים. ניצן הורוביץ הוביל את השדולה הסביבתית יחד עם דב חנין. אילן גילאון רשם הישגים בחקיקה חברתית וקידום זכויות נכים. אפשר לא להסכים עם האידיאולוגיה של מרצ, אבל קשה לחלוק על העובדה שזו מפלגה שמציעה תפיסת עולם שלמה, מדינית וחברתית, ושהיא פועלת בחריצות להגשמתה.
מה עוד אפשר לבקש מסיעה בפרלמנט? אה, שכחתי: אפשר לבקש שיהיה בה מזרחי. עכשיו, אחרי שמרצ הכפילה את כוחה, הטרנד הוא לעקוץ אותה על כך שהנהגתה כוללת רק "לבנים״. אם מרצ רוצה שיעזבו אותה במנוחה, היא כנראה צריכה להציב בראשה מזרחי גאה כמו נתניהו, לפיד, לבני, ליברמן או בנט.
זהבה גלאון, יו"ר מרצ | צילום: וויקיפדיה
3. מחלוקת עזה, הנשענת על הרבה ידע מקצועי ולא מעט אגו, חוצה בשנתיים האחרונות את העיתונות הכלכלית: האם הריכוזיות היא אם (ואב) כל חטאת במשק הישראלי, כפי שטוען "דה מרקר״, או שמא מדובר בהגזמה פרועה, כפי שגורס סבר פלוצקר, כהן הכלכלה של "ידיעות אחרונות״.
הוויכוח מרתק וחשוב, אבל ביום שאחרי הבחירות הוא הפך למעט מגוחך: שני הצדדים מיהרו לפרסם מאמרים בהם טענו שתוצאות הבחירות מוכיחות את טענתם. בדה מרקר התרשמו שהעם מודאג מהריכוזיות, פלוצקר משוכנע שהבוחר הישראלי רואה בה בעיה שולית.
נו, באמת: אם תעצרו תשעה מתוך עשרה אנשים ברחוב, תגלו שאין להם מושג מהי אותה ריכוזיות מסתורית, ושהיא בוודאי לא הייתה חלק משיקולי ההצבעה שלהם. הציבור הישראלי לא הצביע בעד ונגד ריכוזיות. הוא הצביע בעד (יאיר) ונגד (ביבי), וגם על זה הוא החליט, לרוב, רק בדרך לקלפי.
|
