|
"ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים", אומרים לא פעם בכדי להזהיר שגם המידע אשר נתפס בעיני כולנו כעובדה מוגמרת, עשוי להיות לא מדויק – ואף שיקרי לחלוטין. כל שאנו יודעים אודות עברנו הונחל לנו על ידי אחרים – "אחרים" אשר הושפעו מהקשר חברתי מסוים בכל מקום ובכל זמן. אך המונח מנצחים אינו מתאר אך ורק מדינות או גופים צבאיים, אשר סיימו מאבק מזוין כשידם על העליונה: גם מעמדות חברתיים, מגזרים עסקיים, וכמובן המינים השונים ניהלו "מאבקים" לכל אורך ההיסטוריה, כשכל אחד פעל בכדי לבסס את מעמדו כעליון וכשליט על פני האחרים.
לפחות בכל הנוגע למאבק בין המינים, אין ספק כי ידם של הגברים הייתה על העליונה. אמנם השנים האחרונות הביאו עמן שינוי חברתי (ולא ניכנס לסוגיה האם מדובר בשינוי ממשי או בשינוי חלקי בלבד), אשר הביא, בין היתר, לשיפור מסוים במעמדן החברתי של הנשים. אך כעת מסתבר כי בין היתר, הפקיעה ההיסטוריה גם כמה משפטים מפורסמים במיוחד שנאמרו על ידי נשים – ואשר שויכו, ברבות השנים, דווקא לגברים אשר מעולם לא אמרו אותם.
צילום: shutterstock
אחד הסיפורים המסקרנים ביותר הוא זה העומד מאחורי המשפט הידוע "הגאונות מורכבת מאחוז אחד של כישרון ו-99% של עבודה קשה". הציטוט היפיפה הזה נקשר לעיתים בציבור טעות לשמו של אלברט איינשטיין, אך למעשה הוא משויך כבר עשרות שנים לממציא האמריקאי הדגול תומאס אדיסון. כעת מסתבר, כי גם השיוך הזה אינו נאמן למציאות.
בשנת 1890 נשאה אשת אקדמיה אמריקאית, קייט סנבורן שמה, סדרה של הרצאות אודות השאלה "מהי הגאונות?". כחלק מההרצאה, היא סיפקה הגדרה משלה למונח המסקרן. היא טענה כי מדובר בשילוב בין "כישרון" לבין "עבודה קשה", וטענה כי במאזן בין השניים – "אין ספק כי העבודה הקשה עולה עשרות מונים בחשיבותה על פני הכישרון". דבריה תועדו במחברותיהם של עשרות אנשים אשר שמעו את הרצאותיה, אך לא הוקלטו מעולם.
דבריה של סנבורן עוררו שיח ציבורי לא קטן – אך מלגלג במיוחד. טור מיוחד באחד העיתונים בעיר מגוריה התייחס לדבריה, וכינה אותם "מגוחכים". על פי כותב הטור, סנבורן "מקבלת תשומת לב רבה על כך שהיא אומרת את המובן מאליו". השיח סביב הרצאותיה המשיך, וכך, כנראה, מצאו מילותיה את דרכן גם אל אוזניו של הממציא המהולל תומס אדיסון. כמה חודשים מאוחר יותר, כשנשאל בעצמו על תפיסתו את הגאונות, השיב ללא היסוס כי הגאונות היא "2% כישרון ו-98% עבודה".
בתוך שבועות בודדים לאחר פרסום הריאיון, צוטט אדיסון עשרות פעמים. הפעם, הכתבים השונים לא לגלגו על המשפט, ההפך: אדיסון קטף שבחים בדבר התפיסה היצירתית והחדשנית. גם פרד שפירו, חוקר ציטוטים נודע ומי שערך את "התנ"ך של הציטוטים" – הוא "ספר הציטטות של אוניברסיטת ייל", מאשר כי הקרדיט בדבר המשפט המפורסם אינו שייך כלל לאדיסון, וגם לא לאלברט איינשטיין או לאף גבר אחר. הוא שייך לקייט סנבורן.
הגם אתה, וולטר?
מסתבר כי גם וולטר, איש הרוח הצרפתי ומי שנחשב לאחד מאבות תנועת הנאורות, "זכה מן ההפקר" כשאחד הציטוטים המשפיעים ביותר בהיסטוריה שויך אליו – למרות שהוא לא אמר אותו מעולם. למעשה, לא רק שוולטר לא אמר אותו מעולם, הוא בכלל מת שנים רבות לפני שהציטוט הושמע בפעם הראשונה.
הכוונה במקרה הנוכחי היא למשפט "אני מתנגד בתוקף למה שאתה אומר, אך אלחם עד המוות על זכותך לומר זאת". אין ספק כי מדובר במשפט מרשים במיוחד, אשר שיקף היטב את משנתו של וולטר בדבר חופש הביטוי והפלורליזם אליו הטיף בחברה. אך את המשפט הזה כתבה בכלל הסופרת וההיסטוריונית אוולין ביאטריס הול בשנת 1907, בניסיון לתאר את משנתו של וולטר, אשר בכלל נפטר בשנת 1778.
גם הוא הרוויח. וולטר | מתוך shutterstock
בספרה "החברים של וולטר", כתבה הול: "[…] וולטר סלח לו על כל פגיעותיו, המכוונות והבלתי מכוונות […]. כמה מחפיר לרדוף אחר אדם בשל דעותיו, חשב. גישתו באותם רגעים הייתה כי הוא אינו מסכים כלל עם דבריו – אך עליו להילחם עד מוות על זכותו להשמיעם". ואכן, הול היא שאמרה את המשפט אשר זכה לפרסום כה רב, ולמעשה שמה את המילים בפיו של וולטר, שנים רבות לאחר מותו.
המשפט זכה לפרסום אדיר תוך שנים בודדות מצאתו של הספר, והול ניסתה לתקן את העיוות. בראיון לעיתון אמריקאי בשנת 1934, היא ניסתה להסביר את המצב: "לא התכוונתי לרמוז שוולטר ממש אמר את המילים האלו. התכוונתי לנסות ולתאר את משנתו כפי שתיאר ב'מאמר על הסובלנות' אשר כתב". באותו מאמר, אגב, כתב וולטר את המשפט הבא: "חשוב עבור עצמך, ותן לאחרים ליהנות מפריבילגיה זו גם כן". המשפט המקורי של וולטר לא זכה לפרסום ולהערכה כמו זה אשר כתבה הול.
אז מדוע זה בעצם משנה? ראשית, מפני שמיליוני בני אדם ברחבי העולם מצוטטים מדי יום את המשפטים האלו מבלי לדעת כי אינם מצוטטים את האדם הנכון כלל. בנוסף, למרות שמדובר במשפטים בלבד ולא ביצירות ספרותיות שלמות, זכויות היוצרים עליהם עשויים להיות שווים לא מעט כסף. וכמובן, צירוף המקרים הלא-מאוד-מפתיע, אשר הביא לכך שהמשפטים האלו נאמרו על ידי שתי נשים בראשית המאה ה-20 בארה"ב – ושניהם הופקעו מהן ושויכו לגברים אשר קיבלו את הקרדיט במקומן. ההיסטוריה, כנראה, לא מצטיינת בחלוקת הקרדיט לראויים לו.
|
|
