זהב שחור או חור שחור? מלחמת הנפט עומדת בפתח

מחירי הנפט שמתרסקים תוך כדי התגוששות מותירים אחריהם אדמה חרוכה ונזק משני רב. זאת מאחר שרובן המוחלט של יצרניות הנפט הגדולות תלויות באופן נואש בהכנסות ממכירתו, והשחיקה הקטלנית במחירו מרוקנת במהירות את קופותיהן וסוחפת אותן לסחרור מסוכן. הדו"ח השנתי שפרסם לאחרונה ארגון OPEC, מציג תמונה עגומה וקודרת במיוחד על המדינות וחושף עד כמה עמוקה התהום שאליה נפלו: בשנת 2015 לבדה נחתכו ההכנסות מייצוא נפט של החברות בארגון כמעט בחצי ונפלו לרמתן הנמוכה ביותר ב־10 השנים האחרונות. סוכנות האנרגיה האמריקאית צופה שעד סוף השנה הנוכחית יספגו מדינות OPEC ירידה נוספת של כ־15% בהיקף ההכנסות ובכך יקבעו שפל חדש נוסף.

המיליארדים הרבים שאבדו כתוצאה מהירידה בהכנסות, דוחקים ביצואניות הנפט להשתמש ברזרבות המט"ח ולכלות את מאגרי החירום כדי לממן את ההוצאות הציבוריות. לאור שורת ההכנסות הדלילה במאזן הממשלתי, מתדלדלות הרזרבות במהירות, המאזן התקציבי עובר לצד האדום, הגירעונות הממשלתיים גדלים, והחובות תופחים באופן דרמטי.

מאז סוף שנות ה־90 החזיקו חברות OPEC תמיד במאזן תשלומים חיובי, שעד לאחרונה הצביע על עודף של כחצי טריליון דולר. השנה הוא עבר לראשונה לצד השלילי והצטבר לכדי גירעון כולל של כ־100 מיליארד דולר. ההידרדרות המהירה במצב הפיסקלי הביאה לנפילה חדה בערכם של המטבעות המקומיים, והאינפלציה בחלק מהמדינות זינקה בשיעורים אסטרונומיים.

בסעודיה, למשל, שבמשך עשורים רבים לא ידעה גירעון תקציבי מהו, נאלצים להתמודד עם המציאות החדשה על ידי קיצוצים נרחבים בתקציב, ביטול סובסידיות, העלאות מיסים וקיצוצי שכר. מהצד השני, בניסיון להגביר את הנזילות ולסתום חור תקציבי אדיר של 100 מיליארד דולר, מתרגלים הסעודים לשימוש במונחים שהיו כמעט זרים להם עד לאחרונה, כמו "גיוסי חוב", "הנפקות ציבוריות" ו"הפרטות". החודש השלימה הממשלה גיוס חוב בהיקף חסר תקדים של 17.5 מיליארד דולר, והמשיכה בתוכניתה לפיצול ומכירת מניות של חברות ממשלתיות נוספות, כשבראשן היהלום שבכתר – חברת הנפט הממשלתית Saudi Aramco. זו צפויה להיות ההנפקה הגדולה בהיסטוריה (לפי שווי שוק המוערך בכ־2.5 טריליון דולר – פי ארבעה משוויה הנוכחי של אפל, למי שמעוניין…).

מיליוני חביות עומדות ללא ביקוש | צילום: fotolia

בדרך לאסון

צעדים דומים ננקטו במקביל על ידי יתר שכנותיה של סעודיה במפרץ הפרסי, וסבבי גיוסי חוב בהיקפים של מיליארדים כבר נערכים בקטאר, בעומאן ובאמירויות. אולם בשעה שמדינות נפט עשירות אלו נהנות מגב כלכלי איתן, עתודות מט"ח גדולות ויכולות גיוס ומימון הון נרחבות, עומדות מדינות הנפט העניות (כן, יש גם כאלה) כמעט חסרות אונים אל מול צונאמי כלכלי קטלני, שכבר מכה בהן ללא רחמים.

כך למשל ניגריה, הכלכלה הגדולה באפריקה, נפלה למיתון בעקבות קריסת המחירים בתעשיית הנפט, ולראשונה זה שלושה עשורים צפויה לרשום השנה צמיחה שלילית. העובדה כי 92% מהכנסות הייצוא וכ־70% מכלל הכנסות המדינה נשענות על מכירת מוצרי נפט, יוצרת מצב עגום עבור הממשלה, שלא נותרו לה כלים רבים כדי לעצור את המפולת, בעודה גומעת במהירות את חסכונותיה.

בחודש שעבר פרסם הבנק המרכזי כי עתודות המט"ח נשחקו לכ־25 מיליארד דולר בלבד, הרמה הנמוכה ביותר שנרשמה מאז 2005. הנאירה, המטבע הניגרי, התרסק ב־40% מול הדולר ביוני האחרון לאחר שהממשל באבוג'ה הסיר את הקיבוע על המטבע המקומי, והאינפלציה כבר עומדת על 18% נכון לחודש ספטמבר. בחודשים האחרונים הוכפלו מחיריהם של האורז, הקמח והסוכר פי שניים, ושר החקלאות הניגרי מיהר להתריע כי בקצב הנוכחי המחירים צפויים להאמיר ב־100% נוספים עד סוף השנה. מחיר הלחם, למשל, נסק באוגוסט ב־20% תוך יום אחד והגיע ל־300 נאירה – יותר מהשכר היומי הממוצע של 100 מיליון ניגרים. כ־70% מהאוכלוסייה חיים כיום מתחת לקו העוני, והאינפלציה הדוהרת הופכת את החיים (הקשים ממילא) למאבק הישרדות יומיומי. על פי הערכת סוכנות הדירוג הבינלאומית Moody's, האינפלציה הגבוהה לא צפויה לרדת בקרוב – מה שיכניס בטווח המיידי ובוודאות גבוהה מיליונים נוספים למעגל העוני הגדל.

הכלכלה הגרועה בעולם

כמו בניגריה, כך גם באלג'יריה, אנגולה או קזחסטאן, זורעת מלחמת הנפט הנוכחית הרס כלכלי רב, אולם אין מדינה שקרובה כל כך לקריסה טוטאלית – כלכלית, חברתית ומדינית – כמו ונצואלה.

"הכלכלה הגרועה בעולם", כפי שהיא מכונה כיום על ידי פרשנים כלכליים רבים, מציגה את שיעורי האינפלציה הגבוהים בעולם (תואר שבו היא מחזיקה, אגב, כבר שלוש שנים) ומגדירה מחדש את המושג משבר כלכלי. באופן כמעט פבלובי הביאה הנפילה במחיר הנפט העולמי לקריסה טוטאלית של המערכת הכלכלית בוונצואלה. הכנסות הייצוא ממכירת נפט – המהוות כ־96% מסך הייצוא ויותר ממחצית מהתוצר כולו – נחתכו ב־50% תוך שנה אחת ומחקו כ־36 מיליארד דולר בהכנסות, סכום השווה כמעט לעשירית מגודלה של הכלכלה כולה. באותה השנה איבדה הכלכלה כ־6% מגודלה ועל פי ההערכות הקיימות, היא צפויה להתכווץ בשיעור של בין 10% ל־15% נוספים השנה.

בניסיונות נואשים למנוע התמוטטות כלכלית, שתשלח כ־30 מיליון אזרחים אל סף חרפת רעב, כילתה הממשלה כמעט את כל המקורות שעמדו לרשותה, הוציאה עשרות מיליארדי דולרים (שאין לה) והעמיקה את הגירעונות, שטיפסו כבר להיקף של כ־20% מהתוצר הכולל. קופת המדינה התרוקנה נוכח ההכנסות הדלילות מנפט, רזרבות המט"ח – האמצעי הכמעט יחיד העומד לרשותה נוכח הפיחות המטאורי במטבע המקומי – צללו לשפל של 13 שנה, וריח חריף של חדלות פירעון כבר מרחף מעל הררי החובות, הנערמים לגובה של כ־120 מיליארד דולר.

הוגו צ'אבז. שכלל את התלות ההרסנית של ונצואלה בנפט | צילום: Walter Vargas, flickr

הנתון האחרון שהממשל בקראקס העז לפרסם לגבי האינפלציה היה בדצמבר האחרון, כמעט לפני שנה, וכשמביטים במספרים מבינים מדוע: 180% אינפלציה בדצמבר 2015. 480%(!) אינפלציה עד סוף השנה הנוכחית – זהו השיעור המפלצתי שאליו צפויה האינפלציה לזנק, על פי ההערכות של קרן המטבע הבינלאומית, שצופה ב-2017 אינפלציה של 1,640%(!). נתון בלתי נתפס, המדגים עד כמה קרובה המדינה לפשיטת רגל מוחלטת.

ובעוד שמחירו הרשמי של המטבע המקומי, הבוליבר, מקובע בשיטה מתוסבכת לשלוש מערכות חליפין שונות ומוחזק בקיבעון זה על ידי המשטר הסוציאליסטי מסיבות ברורות – ערכו בשוק השחור החופשי נמחק כמעט לחלוטין ובאופן מעשי, לא שווה את הנייר שעליו הוא מודפס. אם לפני שנים בודדות עוד נסחר המטבע סביב רמה של כ־9 בוליבר לדולר, כיום עבור דולר אחד תקבלו בתמורה לא פחות מ־1,100 בוליבר – מחיקה חסרת תקדים של 99.2% מערכו. למעשה, איבד המטבע הוונצואלי כמעט כל ערך, ואנקדוטות לגבי השימוש האפשרי בשטרות נוכח המחסור החמור בנייר טואלט במדינה הפכו לבדיחה עצובה.

שני נוטלה לחודש

המשמעות המיידית עבור האזרח הוונצואלי הממוצע (וגם עבור אלו היותר אמידים) היא שחיקה אבסולוטית בשכר ואובדן מוחלט של העצמאות הכלכלית. סל הצריכה הממוצע בוונצואלה גבוה כיום פי 24 משכר המינימום, או במילים אחרות, עבור רכישת מספר מוצרים בסייסים למחייה חודשית נדרשות כיום שנתיים של עבודה. בצעד פופוליסטי הודיעה מפלגת השלטון הסוציאליסטית (PSUV) כי תעלה את שכר המינימום ב־50%, אך נוכח הקצב הרצחני שבו דוהרת האינפלציה, מדובר בסך הכל בזרזיף של מים המוטל על גבי שריפת ענק. לשם הדגמה, מבדיקה שערך ה־BBC, ברמת המחירים הנוכחית גם השכר החודשי המשודרג יספיק בקושי לרכישת שתי צנצנות של נוטלה בלבד, אז בפעם הבאה שתהיו בסופר, נסו לדמיין תג מחיר של 2,500 שקל מודבק על גבי צנצנת של שוקולד למריחה.

במציאות המטורפת הזו, שהפכה לשגרת חייהם של מיליוני תושבים בוונצואלה, הדרך היחידה לשרוד ולהשיג מזון ומוצרי יסוד בסיסיים במחירים שפויים היא על ידי שימוש בקופונים ומכסות המוקצות על ידי הרשויות. לשם כך נאלצים התושבים לעמוד בתורי ענק במשך שעות בכל יום, מה שהפך לספורט הלאומי במדינה ולמראה בלתי נפרד מהנוף. גם לאחר שכילו שעות ארוכות בתור, ברוב הגדול של המקרים ימצאו התושבים המסכנים מדפים ריקים והרבה תסכול – ומחזות של ילדים קטנים המחטטים באשפה בניסיונות נואשים למצוא אוכל עבור משפחתם הפכו באופן טרגי למראות נפוצים.

כמובן, כמו בכל חברה הנמצאת בתהליך מואץ של התפרקות, המחסור החמור במוצרים הבסיסיים ביותר, כמו לחם, תחליפי חלב או תרופות, מוביל לגלי פשיעה נרחבים, התגברות תופעות של ביזה המונית ונסיקה במקרי האלימות והרצח. בניסיון נואש להשתלט על הכאוס, החליט הממשל המודאג להגביר את נוכחות הצבא ברחובות, מה שהצית עוד יותר את תחושת זעם ההמונים ותרם להתחזקות אווירת האנרכיה המתפשטת במדינה.

צלצול השכמה כואב למציאת מנועי צמיחה חדשים | צילום: fotolia

ואם עבור רבים, החיים במדינה השוקעת הם קרב הישרדות קשה וארוך, עבור חלקים נרחבים של האוכלוסייה הסיעודית הנזקקת, המאבק כבר הוכרע. מחסור חמור בתרופות, ציוד רפואי וכוח אדם הוביל להתדרדרות קריטית בשירותי הרפואה ולקריסת מערכת הבריאות. כתבת תחקיר שערכה רשת CNN באחד מבתי החולים המרכזיים בקראקס מצאה ילדים וקשישים הגוססים בחדרי הטיפולים, לצדם עומדים חסרי אונים בני משפחה ואנשי צוות, ללא יכולת לסייע. בחודשים האחרונים חלה ירידה של 80%־70% במשלוחי התרופות. עקב המחסור הקריטי באנטיביוטיקה ובתרופות כימותרפיות, פסקו לחלוטין הטיפולים האונקולוגיים, וחולי סרטן גוועים במיטותיהם. בתי חולים שעובדים ב־40% תפוקה, חדרי ניתוח מזוהמים עקב מחסור בחומרי חיטוי או מים זורמים וגופות הנערמות במסדרונות מעידים על גודל המשבר ההומניטרי המתפתח במהירות במדינה המוכה.

אין תעשייה, אין כסף

אז מה קרה כאן בעצם? תהליכי שחיקה של עשרות שנים, שבמהלכן הופקרה התעשייה המקומית על ידי השלטון, תוך פיתוח תלות הרסנית ברווחי הנפט ובייבוא, אמנם החלו עוד לפני תקופת הסוציאליזם של צ'אווס, אך ללא ספק "שוכללו" על ידו ועל ידי יורשו וממשיך דרכו, הנשיא המכהן ניקולס מדורו. נהרות המזומנים שזרמו לקופת האוצר במשך שנות הגאות הארוכות, נותבו למען הגשמת חזונו הסוציאליסטי של צ'אווס. בכסף הרב שהצטבר בקופה מרווחי העתק, השתמשו לממן ולסבסד עבור האזרחים מוצרי מזון, חשמל, דלק ומים, שירותי בריאות ושירותים חברתיים שונים. במקום לפתח את התעשייה המקומית ולייצר מקומות עבודה חדשים בחרו ראשי המפלגה הסוציאליסטית לממן משכורות ולקנות מוצרים מחו"ל. התעשייה התנוונה ואיבדה משנה לשנה כמעט כל יכולת ייצור עצמאי מקומי, כשאת החלל שנוצר מילאה המדינה בייבוא.

החלטה זו התגלתה כהרסנית כמה שנים מאוחר יותר, שעה שהמדינה עמדה ועודנה עומדת בפני משבר מזון חמור, ללא יכולות ייצור (עקב הזנחת התעשייה) או ייבוא (עקב הנפילה בהכנסות הייצוא והפיחות החד של הבוליבר). ההזנחה הפושעת של תעשיית הייצור במדינה, יחד עם מדיניות ההלאמה האלימה של צ'אווס, שהשתלט על תעשיית הנפט, הבנקאות, התקשורת והמזון במדינה – הבריחו משקיעים זרים וייצרו עם השנים כלכלה ריכוזית, חולה ומנוונת, המכורה ותלויה כמעט לחלוטין במשאב אחד בלבד – נפט.

לא צריך להיות אנליסט או פרשן כלכלי מבריק כדי להסיק מהן ההשלכות הבלתי נמנעות של תלות הרסנית שכזאת. אזרחי ונצואלה חווים אותן באופן כואב על בשרם. אך ונצואלה בהחלט אינה המדינה היחידה שפיתחה התמכרות משכרת כזו לסם השחור. מהשלכותיה ההרסניות סובלים כיום עוד מאות מיליונים ברחבי עולם.
קריסת מחירי הנפט, שטלטלה מדינות שלמות, כמוה כסטירת לחי מצלצלת. כואבת, אך מעוררת. זהו הזמן של מדינות הנפט להתעורר מתרדמה ממושכת, להתנער מכבלי העבר ולבנות מנועי צמיחה חדשים. השקעה מחודשת בחינוך, במדע ובטכנולוגיה, תוך פיתוח מקורות אנרגיה חלופיים נקיים וגיוון אפיקי הצמיחה – הם הברירה היחידה העומדת בפניהן, ובפני כולנו.