חגיגת אוכל: פורבס מכיר בישראל כיעד המסעדות הטוב בעולם

אני עדיין אוהבת לבלות שעות לצד שולחן מכוסה במפה לבנה, לזכות לקידות ולצפות במנות שמוצגות באופן אמנותי. אבל אי אפשר לעשות זאת לעיתים קרובות. וכאשר כוכבי מישלן נבלעים לתוך גלקסיה מעורפלת, הסופרנובות שבולטות הן עצמים לא רשמיים שמגישים מזון נהדר במערכת מתוחכמת, אבל לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות.

גם אם אנחנו לא משתוקקים לאוכל נחמה כבד, אנחנו כן משתוקקים לחדרים מנחמים – כאלה שנרגיש בהם בנוח בקרב חברים (ואולי אפילו נהיה אורחים שלהם) ונשכח את כל העולם המבולגן שמסביב. כמה מהמסעדות הטובות ביותר בעולם הן כאלו שתשבו בהן מרפק לצד מרפק עם אחרים, יגישו מנות שמפוזרות לכל עבר בסגנון משפחתי, ייכנסו אליהן קרני שמש מבחוץ וייכללו ריקודים בין לבין (או מעל השולחנות). וכל זה בארוחת הצהריים.

אם הקריטריונים הם אלו, קשה לחשוב על סצנת מסעדות מושכת יותר מאשר זו של ישראל.

עבור המתחילים שביניכם, ישנו המזון – תערובת של השפעות מצפון אפריקה, המזרח התיכון והים התיכון שכולל ירקות טריים מבריקים מלימון ושמן זית, עדינים בטעמים וחזקים בממרחים טעימים שאפשר למשוח על לחם. יש שפע של דגים באזורי חוף כמו תל אביב ובשר על הגריל בכל מקום (אולי לא כאשר המסעדה כשרה). פשטות מבורכת הופכת את המזון לעשיר בטעם. ראוי לציין שבישראל יש את האחוז הגבוה ביותר של טבעונים בעולם, כמעט פי שתיים מארה"ב, ובעקבות כך מנות שמותאמות להם מתרבות מהר מאוד.

אבל מעל הכל, האווירה היתה זו שגרמה לי להתאהב במזון ישראלי. המסעדות הטובות ביותר הן לא מקדשי קולינריה אלא מקומות חגיגיים מלאים באנשים שנהנים. כך זה במקרה של מסעדת יפו-תל-אביב של חיים כהן, שם מצאתי את עצמי עם סועדים אחרים במצעד של חומוס קרמי, סלט טבולה, ניוקי עם תרד, קלמארי על הגריל ופלטות של דגים צלויים עם עגבניות שנחתו על השולחן. זה קרה שוב בזקן והים, מקום מפגש לתיירים לכל הדעות, שם 20 מזטים הגיעו כאשר התיישבנו ומלצר התעקש לצלם איתי סלפי כאשר נעמדתי לצלם את המסעדה.

אוכל טוב ואווירה של מסיבה | צילום: fotolia

ואז הייתה אוזריה, המסעדה בסגנון טברנה של אביבית פריאל אביחי. היא והצוות שלה מגישים מזטים ים תיכוניים כמו סרדינים על הגריל, ירקות שורשים צלויים על לאבנה, וחצאי סהרונים שמימיים של רביולי סלק שהיו בין המנות הטובות ביותר שאכלתי בישראל. בין לבין הם התיזו שוטים של אוזו וודקה לתוך כוסות קטנות, והובילו את מסיבת הריקודים בין כל המטעמים.

אני חייבת להודות שהשותפים הבינלאומיים שלי לסעודות היו חגיגיים באופן יוצא מן הכלל: הייתי יחד עם מבקרי אוכל, שפים כוכבים ומארגני Round Tables שאירח אותי, פסטיבל קולינריה שנתי שמחבר בין השפים הטובים ביותר של ישראל עם שמות בינלאומיים – 13 השנה, כולל דיוויד תומפסון מנאם בבנגקוק, מאט למברט מהמוסקט רום בניו יורק והכוכב הפרואני דייגו מונוז. יש להם סיבה טובה לחייך. ב-2015, יותר מעשרת אלפים ישראלים ותיירים הגיעו ל-Round Tables, וגם ב-2015 וגם ב-2016, רוב ארוחות הערב נמכרו מראש בתוך ימים ספורים.

שתי הארוחות שהגעתי אליהן בפסטיבל – שיתוף הפעולה בין השף עטור מישלן מז'נבה פרנססקו גאסברו (לה בוטגה) בנורמן, והאירוח של הוונצואלי שחי בקופנהאגן קרלוס פונטה (טאלר) בפופינה – היו ערבים מהנים מאוד, במיוחד לאור הידיעה שמדובר באירועים חד פעמיים.

אבל היה זה אחד מטיולי האוכל הרגליים שנצרב לי בזיכרון. סיבוב בשוק הכרמל הפך לטיול גדול: פיתות דרוזיות, מאכל לבנוני עם תפוח אדמה וביצה בשם בוריקה (שנעשה על ידי בחור שלובש כובע כמו של קדאפי), ממולאים טורקיים ומנות עירקיות שונות במסעדת השומר, שם חשבנו ששמות בתפריט כמו "כרובית על האש" היו תרגומים לא נכונים עד שטעמנו אותם. למחרת, קומבוצ'ה טעימה שהוכנה במקום בקפה לוינסקי 41 בשוק לוינסקי, היתה פיצוי להגזמות שלנו.

תרבות האוכל התוססת של ישראל היא לא רק בתל אביב. סצנת החגיגה והריקודים על השולחנות במחנה יהודה בירושלים מפריכה את התדמית המתונה של העיר – בארוחת צהריים קבוצתית, השפים סובבו סלטים יוונים, פולנטות בצנצנות, קבבים, ריזוטו פטריות ולברק עם טפנד. אבל האוכל לא היה העניין כמו אווירת המסיבה.

בצפון ישראל, בית הקפה אבו אשרף הוא מקום אווירתי לתדלוק מחדש מגיחות רוחניות לכנסיות היסטוריות בנצרת, בו הבעלים מטגן בלינצ'ס וזולף מעליהם סירופ סוכר. הם טעימים אבל רבים מהם הרסו את מה שהפך לחוויית האכילה הישראלית האהובה עליי.

זה היה בפיקניק בו ישבנו על שטיחים טורקיים עם כריות מתחתינו, בחווה אורגנית שנבנתה ביד לפני 25 שנה על ידי זוג ישראלי שעדיין מנהל אותה, יחד עם צוות מתנדבים בינלאומי (מ-WWOOF). חוות חלב עם הרוח מייצרת גבינות בסגנון צרפתי ואיטלקי. הן הפתיח לארוחת צהריים כפרית מספקת מאוד של לחם ולאבנה, שמלווה בסלטים על בסיס עגבניות, חצילים וסלק, כולם מגיעים לצד יין ביתי. זה רחוק משולחן מכוסה במפה לבנה, ובדיוק מה שהופך את האכילה בישראל לכל כך מספקת.