חומה ומגזר: כיצד הפכו הפינות הירוקות בארץ למצרך נדיר הסגור בפני הציבור?

כמו ישראלים רבים, גם יגאל ובני משפחתו טיילו בחגים בצפון. הם חיפשו מקום שניתן לשכשך בו רגליים במים, רצוי פחות צפוף וחם מהכינרת. יגאל נזכר בסכר הירדינון – בריכה שלווה, טובלת בירוק, סמוכה לגדת נהר הירדן. מי אמר שלא נשאר טבע בארץ?

טבע עדיין יש, אבל להגיע אליו אי אפשר. הדרך לירדינון עוברת בקיבוץ שמיר, ושער הקיבוץ היה סגור. השומר הבהיר שאין מעבר למטיילים. הסכר אמנם שייך לציבור, לא לקיבוץ, אבל הדרך אליו עוברת בשטחו, והקיבוצניקים לא מעוניינים שיגאל יעבור שם.

כמה עשרות קילומטרים משם, בכרמיאל, שירלי הגיעה בחג לבקר את בני משפחתה שמתגוררים בעיר. הילדים רצו להוציא מרץ, והמשפחה שמה את פעמיה לפארק העירוני הנושא את השם המבטיח "פארק המשפחה". הילדים הבחינו מרחוק בנדנדות ובמגלשות, אבל כשהתקרבו התברר שייאלצו להסתפק בצפייה: מתחם השעשועים בפארק מוקף בגדר, ובכניסה ניצב שומר שגובה תשלום – 25 שקל לכל אדם מעל גיל שלוש. מדובר בגבייה סלקטיבית: תושבי העיר נכנסים חינם, אלה שמגיעים מבחוץ – למשל שירלי שגרה ברחובות – משלמים. או מסתובבים מאוכזבים וחוזרים הביתה.

שתי הדוגמאות הללו הן חלק מתהליך שקט, עקבי ומדאיג שמתרחש בשנים האחרונות: ישראל הולכת ומתמלאת גדרות וחומות הפרדה. קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים מסרבים לאפשר לציבור לעבור בשטחם כדי לבקר באוצרות הטבע השייכים לו. לפני כשנתיים נחסמתי בשער של קיבוץ מעגן מיכאל, לאחר שביקשתי לבקר בחוף הים המרהיב הצמוד אליו.

מי שמתעקש להגיע לחוף שלא דרך הקיבוץ, צריך להתכונן למסע ארוך: יש להגיע לחוף של ג'סר א־זרקא )מעניין, שם איש לא עצר בעדנו( ולצעוד רגלית על קו המים למרחק של כשני קילומטרים. בפועל, אם שער הקיבוץ סגור, חוף הים ששייך לכולנו הופך לחוף פרטי של חברי הקיבוץ.

2.
אבל אלה לא רק היישובים הקטנים: במתחם העשירים בגבעת אנדרומדה ביפו ניסו למנוע את המעבר החופשי של הציבור לים; ברעננה ביקשה העירייה לגבות תשלום עבור כניסה לפארק העירוני ממי שאינם תושבי העיר, כך ניסו לעשות גם בפארק ענבה במודיעין; בגבעת שמואל מתקוממים על כך שהשכנים מבני ברק "משתלטים" על הפארק ש"שילמנו עבורו את מיטב כספי הארנונה שלנו", ואלה רק כמה מהדוגמאות.

המכנה המשותף לכל המקרים הללו: לא מדובר כאן בקרקע פרטית שבעליה מבקשים להקיף אותה בחומות ולהתבודד מההמון, אלא בשטחים ציבוריים שקבוצות באוכלוסיה – או הרשות המקומית שמייצגת אותן – מבקשות לנכס לעצמן, ולהדיר מהם קבוצות אחרות.

ברכה שלווה, טובלת בירוק. רק חבל שהגישה אליה חסומה למטיילים שאינם תושבי הריבוץ הסמוך. סכר הירדנון | צילום: ערן ודוד גל-אור, מסלולים – להתאהב בארץ מחדש

למסתגרים ולתומכיהם יש טיעונים שלפחות בחלקם אינם מבוטלים: הקיבוצניקים חוששים לפרטיותם וטוענים שהמוני מטיילים שעוברים בשטח הקיבוץ משאירים אחריהם זוהמה והרס. "בזמן האחרון יש מכת גניבות בקיבוצים באזור", אומר חבר אחד הקיבוצים באצבע הגליל. "אבל הבעיה היא שהגנבים לא מגיעים דרך השער. בשער נעצרים המטיילים התמימים, מי שבא לגנוב את הכספת של הקיבוץ חותך את הגדר".

סגירת השערים, הוא מספר, שנויה במחלוקת בין החברים: "אני מנסה להסביר לחברים שלי שהקיבוץ הוא לא אדמה פרטית שלנו, ואנחנו לא יכולים לסגור אותו, בדיוק כמו שכשאני מגיע לקריית שמונה לעשות סידורים, אין מחסום שמונע ממני להיכנס".

באשר לפארקים העירוניים, שם בראש רשימת הטיעונים מככבת הארנונה: "הפארק הזה הוקם בהשקעה של מיליוני שקלים מכספי הארנונה של תושבי כרמיאל", אומר עדי אלדר, ראש העירייה. "מותר להם ליהנות ממנו בלי שאלפי ילדים מבחוץ יתפסו להם את המקום".

3.
אלדר שוכח שכשתושבי כרמיאל מגיעים לפארק הירקון בתל אביב, לפארקים היפים של חולון או לחופי הים של חיפה, איש לא גובה מהם תשלום במטרה למנוע מהם 'לתפוס את המקום' של המקומיים.

מאחורי הדיון הנדל"ני מסתתרים במקרים רבים הלכי רוח גזעניים, או לפחות, אם לנקוט לשון עדינה, חוסר חיבה כלפי קבוצות שונות באוכלוסיה. בכרמיאל מדובר בתושבי היישובים הערביים הרבים המקיפים את העיר ומגיעים לבלות במדשאותיה; ברעננה לא התלהבו בזמנו מהפופולריות של הפארק בקרב תושבי המשולש; במודיעין ובגבעת שמואל לא רואים בעין יפה את הנהירה של השכנים החרדים (ממודיעין עילית ובני ברק, בהתאמה) אל המרחבים הציבוריים והירוקים של העיר.

גביית התשלום מהאורחים הלא רצויים מעצימה את המצוקה של הערבים והחרדים: היישובים במגזרים הללו (כל סקטור וסיבותיו השונות) מתאפיינים במיעוט שטחים ציבוריים ופארקים, וכשהתושבים מחפשים מפלט אצל השכנים, מתברר שקצת אוויר וצמחייה ירוקה – מצרכים יותר חיוניים ממילקי – עולים כאן ביוקר.

חשוב לציין שסגירת שטחים ציבוריים בפני קבוצות באוכלוסיה, או אפילו גביית תשלום עבור השימוש בהם, אינן חוקיות. בית המשפט כפה בזמנו על תושבי גבעת אנדרומדה לפתוח את המעבר לים לכלל הציבור. כבר ב־2006 עבר חוק שיזמו הח"כים דב חנין, משה גפני ודוד אזולאי, שאוסר על גביית דמי כניסה לגנים ציבוריים.

בכרמיאל, למשל, מדובר בניסיון של העירייה להתחכם: בתחילה כל הפארק נסגר לתשלום, אבל מבקר המדינה הבהיר לעירייה שהיא עוברת על החוק. אז ביטלו את התשלום עבור הכניסה לפארק, ותחת זאת תחמו אזור של מתקני שעשועים וגובים את התשלום רק שם. ב"אדם טבע ודין" מתכוונים לפנות לערכאות, והמילה האחרונה תיאמר בבית המשפט. יש לקוות שהשופטים יגנו על זכותם של ילדי ישראל להתגלש ולהתנדנד חינם אין כסף, גם אם לא זכו להיוולד בעיר הנכונה.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן