Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

חופש המידע: מדוע החליט יובל דיסקין לדבר

. 1. קוד השתיקהתגובתם של בנימין נתניהו ואהוד ברק ל"מסמך דיסקין" שפורסם בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות" הייתה זהה: דיסקין מתוסכל כי לא קיבל את תפקיד ראש המוסד, ולכן הוא ...
בן כספית
. 1. קוד השתיקה

תגובתם של בנימין נתניהו ואהוד ברק ל”מסמך דיסקין” שפורסם בשבוע שעבר ב”ידיעות אחרונות” הייתה זהה: דיסקין מתוסכל כי לא קיבל את תפקיד ראש המוסד, ולכן הוא מלכלך. אין דבר רחוק יותר מהאמת.

מי שמכיר את השניים לא מופתע מעזות המצח ומהקלות הבלתי נסבלת של השקר שהם משחררים לעברו של מי שזה עתה סיים עשרות שנים בשירות המדינה. כמעט באותו יום הצטרפה לביבי ולברק המקהלה העליזה של אומרי ההן ומלחכי הפנכה, הטוקבקיסטים מטעם ועיתונאי החצר. אחד מהם צקצק בלשונו והתפלץ לנוכח חוצפתו של דיסקין, ש”הפר את קוד השתיקה ואת האמון הבסיסי שאמור להיות בין ראש ממשלה לראש שב”כ”.

דיסקין לא הפר שום קוד. אם היה ממשיך לשתוק, זו הייתה הפרה של חובה מוסרית להתריע, להגיד לציבור את האמת, לספר לעם ישראל מי הם האנשים שמופקדים על שלומו וחייו וכיצד הם מתנהלים. כשדיונים חשאיים וגורליים מתנהלים עם קייטרינג מפואר, סיגרים וכוסיות וויסקי, כשראש ממשלה ושר ביטחון מנסים להערים על ראשי זרועות הביטחון ו”לדרוך” מערכות רגישות ללא אסמכתאות חוקיות, כשראשי זרועות ביטחון (דיסקין לא היחיד, גם כל האחרים חושבים כמוהו אבל אמיצים הרבה פחות, למעט מאיר דגן) מתרשמים שראש הממשלה ושר הביטחון פועלים למען אינטרסים אישיים ולא למען המדינה – זוהי רעידת אדמה.

ואז צצה עוד טענה: “הוא היה צריך להתפטר בזמן אמת”. למה? דיסקין מונה בכלל על ידי אריאל שרון, שירת אצל אהוד אולמרט וזכה לעבוד גם תחת נתניהו בחלק האחרון של כהונתו. למזלנו הוא לא התפטר, למזלנו גם מאיר דגן, גבי אשכנזי ועמוס ידלין לא התפטרו. הם נותרו שם לשמור על החומות והחוק, ועוד אי אפשר לספר ממה הם עזרו לעם ישראל להיחלץ.

מילא את חובתו המוסרית, יובל דיסקין | צילום: מרק ישראל סלם

דיסקין מילא את חובתו עד הרגע האחרון, הצדיע, פרש, ועכשיו הוא מספר לציבור את מה שזכותו לדעת. איך מתקבלות כאן ההחלטות הכי רגישות על חייו. חובה על דיסקין להניף את הדגל השחור ולהזהיר. אין שום קוד, אין שום מיתוס ואין שום חובה על אנשים שנחשפים לסוג כזה של מידע, לא לעשות את המעשה הנדרש ולהביאו לידי הציבור. החובה המוטלת עליהם הפוכה.

“קוד שתיקה” אכן מוטל על תחום אחד בלבד: התחום האישי. אם דיסקין היה מספר מה שהוא יודע על אורחות חייו והתנהלותו האישית של נתניהו, אפשר היה להאשים אותו כי הפר קודים. המידע הזה כמוס, מוכמן ואישי, נותר בין המאבטחים למאובטחים ודיסקין לא נגע בו (למרות שהוא שולט בחומר).

אולם, גם מידע מהסוג הזה צריך להביא לידיעת הציבור. הסיפורים איומים כל כך, עד כי כל מי שעיניים בראשו יבין שהם משליכים באופן ישיר על רמת תפקודו של ראש הממשלה, ומכאן גם עלינו. במקרה כזה האינטרס לצנעת הפרט נסוג מפני האינטרס הלאומי. אישי ציבור מודעים לעובדה שפרטיותם נפגעת, זה מחיר שהם צריכים לשלם מפעם לפעם.

אבל דיסקין לא דיבר על הנושא הזה מעולם. הוא התמקד בדברים אחרים, שקרו בפורומים אחרים, בהם נכחו אנשים רבים.

2. שנת ההכרעות

רוב הדברים שאמר כבר פורסמו, אבל בשבוע שעבר הם נאמרו בעוצמה, בפירוט, ובציטוט ישיר על ידי מי שנחשב לאחד מראשי השב”כ הטובים שהיו כאן, ובוודאי אחד הישרים וההגונים שבהם. את האיש הזה הם מנסים עכשיו ללכלך. את אותם הדברים הם אמרו בזמנו על מאיר דגן, והיו כמה רגעים בהם נאמרו דברים דומים על משה כחלון, ועל גבי אשכנזי מופעלת מערכה מתוזמרת כבר שנתיים, רק כי הם חוששים שיעז לקרוא תיגר על ההנהגה.

ברוב המקרים זה מצליח. האנשים מ-פ-ח-ד-י-ם. עשרות יודעים מה קורה שם באמת, איך זה מתנהל, מהי איכות קבלת ההחלטות, ושותקים. שרים, ח”כים, יועצים, מקורבים, בעלי תפקידים, כולם נחשפים ויודעים ושותקים, כי “ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה”. דיסקין החליט לדבר. אז צריך להודות לו.

בואו נתעסק עם השקר עצמו, לפיו דיסקין מתוסכל כי לא קיבל את תפקיד ראש המוסד. הנה הסיפור האמיתי, שיופיע בספר (“חמקן”, הוצאת כנרת זמורה ביתן) שייצא לאור בקרוב: על פי חוק השב”כ, ראש השב”כ משמש בתפקידו חמש שנים. נקודה. דיסקין נתן הצגה כראש שב”כ. מקצוען, ישר, דיסקרטי, מתרחק מתקשורת, חף מפוזה. הוא הביא תוצאות, הדביר את הטרור והצעיד את הארגון קדימה.

היו לו גם כישלונות. בניגוד לאחרים, הוא התייצב והודה בהם בפה מלא: “כשלנו בכך שלא הצלחנו להביא מודיעין על מקום הימצאו של גלעד שליט”, אמר דיסקין כשסיים את תפקידו. תחשבו מה היו אומרים האדונים ברק ונתניהו בנסיבות דומות. ברק היה בוודאי מטיל את האחריות על מישהו אחר. נתניהו היה טוען שזה בכלל כישלון מתקופת אוסלו.

בחזרה לדיסקין. כמה חודשים לפני סיום תפקידו, החל הבוס הישיר שלו, נתניהו, לשגר אליו שליחים עם מסרים ורמזים: האם אתה מוכן להישאר לשנה שישית? דיסקין שונא רמזים ומתעב שליחים. “אם הוא רוצה לשאול אותי, שיקרא לי”, אמר למי שאמר.

בסוף, גם לנתניהו לא הייתה ברירה. הוא הבין שעם דיסקין צריך ללכת בדרך הישר. אז הוא קרא לו. אני רוצה אותך עוד שנה בשירות, אמר. תן לי לחשוב, ביקש דיסקין, יש לי תוכניות, גם אישיות וגם משפחתיות. חמש שנים הספיקו לי, אחזור אליך עם תשובה.

חודש ימים נמשכה התלבטותו של דיסקין. נתניהו הפעיל עליו לחץ כבד. הוא זימן אותו לשיחות נפש בשעות הזויות, שכנע ולחץ. שנת 2011, אמר לדיסקין ב-2010, תהיה “שנת ההכרעות”. יהיו הכרעות בנושא הפלסטיני, תהיה הכרעה בנושא האיראני, נצטרך להגיע להכרעה בנושא שליט. חשוב לי שתישאר. אני רוצה אותך לידי.

נו, טוב. הכרעות לא היו ב-2011, אחריה הוכרזה גם 2012 כ”שנת ההכרעה”, ועדיין אין הכרעה. אני לא הייתי עוצר את נשימתי גם לקראת 2013. ובכל מקרה, אם נחזור ל-2010, דיסקין נטה לסרב לבקשה. דעתו על נתניהו הייתה מגובשת. הוא עבד עם שרון, אותו העריך מאוד, הוא עבד עם אולמרט, איתו נוצרה לו מערכת יחסי אמון הדוקה. נתניהו היה משהו אחר לגמרי. דיסקין רצה ללכת, אבל האנשים שאיתם התייעץ אמרו לו שהוא לא יכול לסרב לראש ממשלה במצב כזה. דיסקין הסכים.

הפרת הסכמים בוטה, בנימין נתניהו | צילום: רויטרס

אבל לפני שהסכים, הציב בפני נתניהו תנאי צנוע אחד: בשנה האחרונה, אמר דיסקין, אני מעכב את כל המינויים בשב”כ כדי לא להציב עובדות בפני המחליף שלי. מכיוון שאני נשאר לעוד שנה, אני מבקש להשלים את הסבב, כולל מינוי סגן ראש שב”כ חדש.

נתניהו נעתר ברצון. בניגוד למינויים בצה”ל, בהם מתערב שר הביטחון על בסיס קבוע (ברק הפך את זה לאומנות), ראש הממשלה בדרך כלל מאשר את כל הרשימות שמציג בפניו ראש השב”כ כמעט ללא הערה. האנשים לא מוכרים לו בדרך כלל, הארגון חשאי וממודר, אין לו מה לחפש בתהליך הזה.

3. להיות אהוד ברק

כעבור כמה שבועות הגיע דיסקין לאחת מפגישותיו עם ראש הממשלה ואיתו רשימת המינויים לאישור. הוא הציג אותה לנתניהו. ראש הממשלה אישר את כל המינויים, למעט אחד. המינוי של יצחק אילן לתפקיד סגן ראש השב”כ. מה זה? שאל דיסקין, הרי סיכמנו משהו. עזוב, אמר לו נתניהו, זה לא חשוב, הרי זה בשוליים, אני אחשוב על זה ואחזור אליך עוד כמה שבועות. הדברים החשובים באמת הם שליט והעניין האיראני. אני צריך לדעת אם אתה איתי בנושאים האלה.

דיסקין נדהם. הסיכום היה ברור ופשוט וראש הממשלה מפר אותו עכשיו באופן בוטה. באותם ימים היו דיסקין, דגן, אשכנזי וידלין אלה שהעמידו את הדרג המדיני על מקומו והבהירו שלא יעזור מסע הלחצים: הם ימשיכו להגיד את דעתם, השוללת תקיפה ישראלית עצמאית באיראן. דיסקין היה גם בין המתנגדים הבולטים לעסקת שליט. והנה, אחרי שנתניהו מפציר בו להמשיך לשנה נוספת בשב”כ, הוא מנסה עכשיו לחלץ ממנו דעות חדשות בעניינים גורליים כדי שיאשר מינויים. נתניהו, מתברר, למד משהו מברק.

אדוני ראש הממשלה, אמר ראש השב”כ, אני מצטער מאוד, סיכמנו משהו. עכשיו אתה חוזר בך. אם ככה, גם אני חוזר בי. אמתין 24 שעות, ואם לא תאושר רשימת המינויים במלואה, אני שם את המפתחות והולך הביתה בלי טענות. דיסקין קם ויצא מהחדר. בדרכו החוצה, עבר אצל המזכיר הצבאי, האלוף מאיר כליפי, ואמר לו “מחר באותה שעה תתקשר אלי עם תשובה. אם התשובה שלילית, באותו יום אני לא כאן”.

הפך את ההתערבות במינויים בצה”ל לאמנות, אהוד ברק | צילום: מרק ישראל סלם

למחרת באותה שעה כליפי לא התקשר. ככה זה אצל נתניהו. כשנוצרת בעיה מהסוג הזה מקווים שהיא תחלוף מאליה, או שולחים את נתן אשל. מכיוון שטיפוס כמו אשל לא יעבור את סף דלתו של דיסקין, אז פשוט לא עושים כלום. אז דיסקין התקשר לכליפי. אני ממתין, אמר למזכיר הצבאי. הוא לא אמר לי כלום, אמר כליפי, אני אחזור אליך. כעבור כחצי שעה כליפי חזר: הכל בסדר, הוא מאשר את כל הרשימה.

זה היה ניסיון פאתטי של נתניהו להיות אהוד ברק. הוא ניסה להפוך את דיסקין לגרסה חדשה של גבי אשכנזי. הרי ברק הפך באותם ימים את אשכנזי לשק החבטות האישי שלו, ובין היתר עיכב מאות מינויים בצה”ל חודשים ארוכים. אבל דיסקין הוא לא אשכנזי ונתניהו מצמץ במהירות.

בינתיים נכנס דיסקין לשנה השישית שלו והאירוע נשכח. כמה חודשים לפני סיום תפקידו, פנה אליו נתניהו פעם נוספת. גם הפעם, באמצעות שליחים. לא ישירות, חס וחלילה. על הפרק: תפקיד ראש המוסד.

ושוב, כמו בפעם הקודמת, דיסקין ביקש לשמוע את הדברים באופן ישיר, אז נתניהו קרא לו ואמר לו שהכהונה של דגן הסתיימה מזמן והוארכה כבר פעמים רבות, שהוא צריך להתחלף ואין מועמדים. אני רוצה אותך שם, אמר. דיסקין ביקש זמן לשקול. אחרי כמה שבועות חזר לנתניהו ואמר שאם אין שום מועמד אחר הוא יסכים, בתנאי שלא יהיו עוד מועמדים. אין לי עניין להתמודד על התפקיד, אמר לנתניהו, אני מסכים כי ביקשת. נתניהו הסכים.

בשבועות שחלפו מאז התנהג נתניהו כאילו הוא מקיים את הסיכום ושלח לדיסקין מסרים לפיהם הוא המועמד היחיד. ואז, איך לא, כמה ימים לפני ההחלטה, התקשר נתניהו לדיסקין ואמר לו ששני המועמדים הסופיים לתפקיד הם הוא ותמיר פרדו. דיסקין נדהם פעם נוספת, אבל שתק. הוא ידע שזה כבר מאוחר, שההחלטה עומדת ליפול ואין טעם לפרוש עכשיו. כעבור יומיים, ביום ההודעה על המינוי, התקשר נתניהו ואמר לדיסקין שהחליט לבסוף למנות את פרדו. מבחינתי, ענה דיסקין, המינוי ראוי ואני מאחל לו ולך בהצלחה.

מי שמכיר את דיסקין יודע שהוא לא התאכזב ולא התעצב, אלא להיפך. הספיקו לו 37 שנה במערכת הביטחון, מהן שש שנים בראש הפירמידה. הוא רצה לנוח, רצה לעשות משהו למען עצמו ומשפחתו (מה שהוא מנסה לעשות עכשיו), ויותר מהכל -הוא רצה להוציא את נתניהו והתנהלותו מחייו.

עכשיו בואו ניקח את הגרסה של דיסקין, שמוכרת גם לכל מי שבקי בפרטים ובאירועים, ונשווה אותה לגרסה של שני הגיבורים ממול. אחד הוא נתניהו, שלפני שבוע חזר שוב על העובדה המדהימה שהצביע נגד ההתנתקות (בעוד במציאות הצביע בעדה), והשני הוא ברק, שכינה את אשכנזי עבריין ושקרן סדרתי בעוד שהוא עצמו לא אמר אמת למבקר המדינה בפרשת הרפז פעמים רבות. אגב, עדות שקר בפני מבקר המדינה על ידי עובד ציבור היא עבירה פלילית.

מה שמדהים זה שהשניים האלה באמת מאמינים שהם יכולים להטיל את הרפש הזה בדיסקין ולהפוך אותו לפוליטרוק מליגה ג’. את כל זה הם עושים כששובל ארוך ומפואר של דיסקינים נגרר אחרי כל אחד מהם. את מי לא הבריח נתניהו? בקדנציה הראשונה שלו ברחו ממנו אנשים כמו רוני מילוא, דן מרידור, בני בגין, אביגדור ליברמן, דוד לוי, איציק מרדכי, רשימה חלקית. בקדנציה השנייה הוא מבריח אנשים כמו משה כחלון (אל תטעו: כחלון פרש בגלל נתניהו), הוא מאבד אנשים כמו בגין, מרידור ומיכאל איתן, והוא יוצר מצב בו כל ראשי זרועות הביטחון, אלה שסיימו ואלה שמכהנים, חושבים עליו ועל שר הביטחון שלו בדיוק את אותם הדברים. חלק מהם גם אומרים את זה בפומבי. אז שכל אחד יאמין למי שהוא רוצה.

4. איפה השקר?

נעבור לברק: “עבריין סדרתי ושקרן סדרתי”, כך אמר על אשכנזי אצל מבקר המדינה. אחרי שקראתי את הדוח, נדמה לי שבשום מקום המבקר לא מאשים את אשכנזי בשקר. הוא כשל בטיפול במסמך, הוא כשל במערכת היחסים עם בועז הרפז, הוא התמהמה בהעברת המסמך למשטרה (למרות שבדיקה של לוח הזמנים מראה שפעל באופן סביר לגמרי). שקר לא מצאתי שם.

שקרים מצאתי במקומות אחרים. הנה, לדוגמה, כמה מהם: כשבצה”ל נוסחה פקודת ההפעלה החדשה למפקדה הכללית, חתם עליה ברק ואישר אותה. אחר כך, כשיוני קורן נכנס לתפקיד ראש המטה שלו, הוא התחרט ופרצה מהומה שנמשכה שנתיים. השר דרש לבטל את פקודת ההפעלה החדשה הזו (הפ”ע: הוראות פיקוד עליון) וקורן טען שאשכנזי מנסה לגנוב לשר הביטחון את צה”ל. רק אחרי שנים, כשאשכנזי כבר איננו, ההפ”ע סוף סוף אושרה. אגב, אותו נוסח שאושר היה זהה לנוסח עליו הסכימו בצה”ל כבר בשלב הראשוני, אבל אז זה היה אשכנזי ואסור היה לאשר שום דבר.

איפה השקר? הנה הוא: בעדותו בפני המבקר נשאל ברק אם ההפ”ע הייתה כל כך בעייתית, למה חתם עליה בעצמו. הגרסה הראשונה הייתה שלא חתם. אחר כך הציגו אנשי הרמטכ”ל את חתימתו, ואז השתנתה הגרסה: חתמתי בהיסח הדעת, אמר ברק, כי מי שהכניס את המסמך לחתימה היה מי שכמעט היה ראש המטה שלו, שלום קיטל, שלא מתמצא בתחום הזה. ולכן קיטל בעצם הוא האשם בכך שברק המסכן התפתה לחתום על המסמך הנוראי.

ובכן, אחלה סיפור, אבל כל קשר בינו לבין המציאות מקרי לגמרי. גרסת קיטל הפוכה. את המסמך הכניס לברק מישהו אחר. קיטל לא קשור לפרשה הזו והניסיון להפיל עליו את האחריות הוא שקר גס.

יש עוד הרבה: זוכרים את ההודעה ההיא בפברואר 2010 נגד דובר צה”ל אבי בניהו? הודעה שבאה מלשכת שר הביטחון ובמשרד המבקר ניסו לברר מי עומד מאחוריה ולא לגמרי הצליחו? ובכן, מזל שיש את משה יעלון, המשנה לראש הממשלה, שסיפר לאנשי המבקר שבמהלך ישיבת השמינייה יצא רגע לשירותים, ובעודו מסדיר את ענייניו שמע את שר הביטחון מסתובב במסדרון ומכתיב, בקולו, במכשיר הטלפון הנייד שלו (ולא של קיטל) את הביפר המוטרף ההוא נגד בניהו, שהואשם בהדלפת הידיעה על שנה חמישית לאשכנזי וב”זילות מעמד הרמטכ”ל”.

משה יעלון | צילום: רויטרס

ברק הודה אחר כך ש”זיכרונו של יעלון טוב מזיכרוני”. ואם כבר חזרנו לסיפור הזה, בדיעבד הודה גם ברק שלא הייתה שנה חמישית, לא היה מאמץ לשנה חמישית, כל הסיפור הזה בדיוני לגמרי ונשלף ממוחו הקודח של ברק או מי מאנשיו, רק כדי שאפשר יהיה להסתער על בניהו, שהוגדר אצל ברק כ”בינה הארגונית” של אשכנזי. כל זה קרה יותר משנה לפני שהרפז הופיע בזירה. ומדהים שאחרי כל זה עוד סבורים אנשי המבקר שלא הייתה מזימה שיטתית מתוכננת נגד אשכנזי. אלה, אם נשלח אותם לים, לא ימצאו מים.

אני יכול להמשיך עם זה עוד הרבה. ברק סגר עם יאיר נווה שהוא סגן הרמטכ”ל של אשכנזי בלי לעדכן את אשכנזי, וכשנשאל על ידי אשכנזי אם זה נכון, הכחיש. אבל זה היה נכון לגמרי (וגם הוכח מעל כל ספק). ברק אמר שעצר את המינויים בצה”ל אחרי שגלנט מונה כדי להציב אותו בפני עובדה מוגמרת, אבל גלנט מונה באוגוסט והמינויים נעצרו במאי. וכן הלאה. הפרשה העבירה את ברק על דעתו וגרמה לו לאובדן שליטה. בניגוד לתדמיתו, ברק דווקא נוטה לאבד שליטה במצבי לחץ. ראו אסון צאלים, כשניסה כרמטכ”ל לאסור על פרסום העובדה שהיה וצפה בתרגיל ונטש את השטח בלי לסייע בטיפול בפצועים, ראו תקרית המיקרופונים על הבמה עם משה שחל בוועידת העבודה, ראו הלילות האחרונים לפני ביטול המינוי של יואב גלנט, כשהבין את גודל הברוך והכישלון והשתולל בין ההריסות. צריך להתפלל שנתניהו לא ימצא סיבה להשאיר אותו בתפקיד.

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: “כל האמת על מעללי לשכת הרמטכ”ל כתובים בדוח מבקר המדינה שפורסם השבוע. מעבר לכך, אין לנו עניין להתייחס לדברים”.

5. חזק בסיסמאות

קצת פוליטיקה: המשחק במרכז-שמאל על גוש חוסם לנתניהו היה מכור מראש. הכל כאילו. לפיד ויחימוביץ’ באו לפגישה עם לבני מתואמים, והסתערו עליה אחר כך בתיאום מתוזמר היטב. אם תקשיבו ללפיד וללבני, תגלו שהם אומרים בדיוק את אותו הדבר. אחרי הבחירות, שניהם יגיעו לנתניהו ביחד, בחזית אחת, וינהלו איתו מו”מ קואליציוני עם 20 מנדטים, במקום 10 כל אחד.

אבל עכשיו צריך להתקוטט על כל מנדט, אז הם רבים. יחימוביץ’ שכנעה את לפיד שאפשר לשתות את המנדטים של לבני, ולפיד מנסה לעשות את זה עכשיו בקשית. יחימוביץ’ עצמה נבדלת משניהם, כי היא כבר הצהירה שלא תשב בממשלת נתניהו, נקודה. צריך לקרות משהו דרמטי מאוד כדי שההצהרה הזו תשתנה. ולכן הקואליציה הבאה יכולה להיות ביבי וליברמן, ציפי ויאיר, יהדות התורה. כמה זה נותן? קצת יותר מ-60.

נבדלת מלפיד ולבני, שלי יחימוביץ’ | צילום: ארטיום דגל

איך אפשר יהיה ליישב בין הדרישה של לפיד לגייס חרדים לבין יהדות התורה? לא יודע. את ש”ס ינסו נתניהו וליברמן להשאיר בחוץ. לא בטוח שיצליחו. האם בנט יהיה בפנים? רק אם אפשר יהיה ליישב אותו עם הדרישה של לבני למו”מ מדיני אמיתי. בקיצור, לנתניהו צפוי אחרי הבחירות כאב ראש ארוך, וקדנציה קצרה.

בואו ניגע רגע בסיסמאות שלו. ביום ראשון, כשדובר על איחוד במרכז-שמאל, דיברו בליכוד על “ליכוד אחד גדול מול כל השמאל”. זו הייתה הסיסמה ב-92′. היא הביאה מפלה של יצחק שמיר ליצחק רבין. זה היה ליכוד עם שמיר, שרון, לוי, ארנס, בני בגין, מרידור ומילוא ועדיין, הוא לא היה מספיק גדול. זה איפשר לנתניהו להשתלט על הליכוד. ב-99′ הוא התאהב במונח “חזק”. הסיסמה אז הייתה “מנהיג חזק לעם חזק”. בדיוק כמו עכשיו (ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה). ביבי מנהל רומן ארוך עם שורש חז”ק, כנראה בגלל שהוא כל כך חלש.

נתניהו ינסה להשאיר אותם בחוץ, מנהיגי ש”ס | צילום: יח”צ

בכל אופן, ב-99′ הוא היה חזק בסיסמה וחלש מאוד בשטח, והובס. ב-2006, זוכרים את הסיסמה? חזק מול החמאס. היא נגמרה ב-12 מנדטים. אז למה הוא מאוהב כל כך בחוזק הזה, בעוצמה הזו, למרות שזה לא מביא אותו למקומות טובים? ראשית, בגלל שנתניהו הוא איש חלש. הוא יודע את זה, האנשים שלו יודעים את זה. החלשים אוהבים להיראות חזקים. שרון לא היה צריך לקרוא לעצמו חזק, וגם לא רבין, וגם לא בגין. ושנית, כי ארתור פינקלשטיין אומר לו לעשות את זה. ומרוב שנתניהו חזק, הוא עושה כל מה שארתור אומר.