|
סקרי הבחירות שמתפרסמים כמעט מדי יום מראים תמונה יציבה פחות או יותר בחלוקת המנדטים בין המפלגות. שבוע אחד הליכוד נחלש מעט על חשבון הבית היהודי ובשני המחנה הציוני מתחזק על חשבון מרץ, אך כפי שכל הפרשנים הפוליטיים חוזרים ומצהירים בפתיחת כל ניתוח מלומד, "אין תזוזה בין הגושים". במילים אחרות אין מעבר של בוחרים בין מפלגות השמאל למפלגות הימין – רוב המעברים מתרחשים בתוך כל גוש או בינו ובין מפלגות המרכז (יש עתיד וכולנו).
חוסר התזוזה הזה בין הגושים הפך כמעט לאקסיומה, לא רק בבחירות האלה, אלא בכל מערכות הבחירות בשנים האחרונות (וכידוע היו לא מעט כאלה). מעט מאוד תשומת לב מופנית אל מקורות התופעה הזו. כאשר כן נותנים עליה את הדעת, נשמעים טיעונים על כך שריבוי המפלגות והתרחבות הקיטוב בחברה מובילים לכך. יש מי שיתלו את האשמה דווקא בהעדר מנהיג שנתפס כחזק וכריזמטי בראשות גוש השמאל, אך בעיני יש לחפש את מקורות התופעה במקום אחר לחלוטין – באופן בו פועל מודל הפרסום האינטרנטי.
על מהפכת הפרסום המותאם אישית כבר נכתב לא מעט. אם להציג את הדברים באופן זריז ושטחי, גוגל, פייסבוק ושאר ענקיות האינטרנט יודעות עלינו מיום ליום יותר ויותר. הן משתמשות בדפוסי הגלישה שלנו על מנת לבנות פרופילים מדויקים אודות העדפותינו ותחומי העניין שלנו. המידע יקר הערך הזה משמש אותן מאוחר יותר על מנת להציג לנו את המודעות והפרסומות המתאימות ביותר עבורנו.
אם נניח בצד את אובדן הפרטיות שכרוך בתופעה, והדיון הנפרד עליו, נשאר עם מצב נוח למדי הן עבור המפרסמים שמצליחים להגיע באופן ממוקד אל קהל היעד הרלוונטי, והן עבור הציבור הרחב שנחשף אל אותם שירותים ומוצרים שמעניינים אותו – כל עוד מדובר בשירותים ומוצרים. אך מה קורה כאשר בעיצומה של מערכת בחירות, חלק נכבד מהתעמולה המוצגת לנו באינטרנט היא כזו שמקורה בפרסום מכוון אישית?
זה לא מה שתושב בני ברק רואה כשהוא פותח ynet | מקור: צילום מסך
נסו לחשוב לרגע מתי נתקלתם באינטרנט בפעם האחרונה בפרסומת של מפלגה "מחוץ לגוש" שאליו אתם משתייכים. אם אתם מחוברים לחשבון הג'ימייל שלכם, או לחשבון היוטיוב שלכם, או לחשבון הפייסבוק שלכם, סביר שלא תזכו לראות תעמולה "של הצד השני". אם אתם מגדירים את עצמכם כשמאל מרכז למשל, סביר שכל שתראו הוא את פניהם של לבני והרצוג מביטות בכם במבט מלא אחריות מתוך המסך, או את יאיר לפיד מחייך אליהם חיוך מפה לפה. אם יתמזל מזלכם, גם משה כחלון יצוץ מפה לשם. אף זכר לראש הממשלה, שום סימן לבנט.
למה לטרוח לחשוב בעצמי?
אחרי שמבינים את המציאות הפשוטה הזאת (ולא תמיד קל להבין שמה שאנחנו רואים הוא לא באמת תמונת מציאות אובייקטיבית שרואה גם השכן שלנו), לא קשה להבין מדוע יש כל כך מעט מעברים של בוחרים בין הגושים. אך לאחר שההבנה הזו מחלחלת, מתחילות לעלות תחושות נוספות – בעיקר כעס ותחושת השפלה. מדוע נמנעת מאתנו הזכות לשמוע ולהכיר את כל הסקאלה הפוליטית? על סמך מה החליטו גוגל או פייסבוק שראוי לנו להתלבט דווקא בין שתיים או שלוש מפלגות מסוימות?
בשנת 1874 פרסם הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט מאמר תחת הכותרת "תשובה לשאלה: מהי נאורות?" במאמרו שנכתב בעיצומו של שינוי חברתי רדיקלי, שבמידה רבה היווה את סיומו של האבסולוטיזם וראשיתו של העידן המדינתי המודרני, יצא קאנט כנגד "חוסר הבגרות" האנושית שמונעת מחשבה עצמאית, גיבוש דעה והתפתחות דיון ציבורי. "חוסר בגרות הוא אי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת", כתב. "אם יש לי ספר שיש לו שכל בשבילי, מדריך רוחני שיש לו מצפון בשבילי, רופא הקובע בשבילי את הרכב המזון וכו' , למה לי אזי לטרוח בעצמי. אין לי צורך לחשוב. די בכך שאשלם; אחרים כבר יקבלו על עצמם את העסק המרגיז הזה במקומי".
נראה ש-140 שנה אחרי, לאחר שהעולם המערבי כבר השתחרר מעולה של עריצות, גילה את הדמוקרטיה, זכויות האדם, והדיון הציבורי החופשי, התחלנו שוב להתעייף. אז למה באמת שנתמודד בעצמינו עם "העסק המרגיז הזה" של חשיבה, או בחירה? גוגל יעשה את זה בשבילנו.
|
