זמן קצר לפני הבחירות לרשויות המקומיות נודע לי שעופר ברקוביץ', המועמד לראשות עיריית ירושלים, מתגורר בדירה שכורה. המחשבה שהאיש שאולי ינהל את העיר הכי גדולה והכי מסובכת בישראל צריך להתקשר לבעל הבית כשנסתם הכיור, מצאה חן בעיניי.
היא לא מעידה על יכולת הניהול שלו או על ההתאמה לתפקיד, אבל היא מסירה את החשש שהאיש מנותק מאתגרי היומיום של רוב הישראלים. ואם יש משהו שישראל צריכה, אלה מנהיגים ופוליטיקאים שבינם ובין החיים עצמם לא מפרידה בועה של הון, קשרים ופמליה שמסדרת להם הכל וחוסכת מהם את הטרדות השוטפות של הקיום.הכתבה מופיעה בגיליון
הכתבה מופיעה בגיליון פברואר 2019 של פורבס ישראל
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם
מותר להיות עשיר. לא כל בעל הון הוא מושחת. כסף הוא לא פשע, אבל הוא הלך רוח. אדם קרוב אצל עצמו, אצל משפחתו, אצל חבריו. מי שרואה את החיים מבעד למשקפיים של האלפיון, יתקשה להבין מה עובר על מובטל.
רמת השירותים הציבוריים שמדינת ישראל מספקת לאזרחיה היא הנמוכה במערב, אבל רוב הפוליטיקאים והשרים שאחראים לכך לא מרגישים את זה על בשרם. על הצפיפות הבלתי נסבלת ברכבת ועל שרשרת המחדלים בתחבורה הציבורית הם שומעים בתקשורת – בעצמם הם לא השתמשו בה כבר שנים; כשיגיעו, חלילה, לבית החולים, הם לא יישלחו לשכב לצד הזקנה במסדרון. הצפיפות בכיתות וחולשתה של מערכת החינוך הציבורית לא פוגעת בהם: מי שידו משגת, ממילא משלים פערים באמצעות שיעורים פרטיים.
ברקוביץ. האם נבחר ציבור אמיד יכול לשרת כאלו שאין להם? | צילום: שרון גבאי
התחושה שיש נתק תודעתי וכלכלי בין הקומץ שמנהל את המדינה למיליונים שחיים בה, קיבלה המחשה בוטה בתוצאות הפריימריז של הליכוד: הנבחרת שמפלגת השלטון מעמידה לבחירות היא כנראה העשירה (והגברית והלבנה) שהתקבצה כאן אי פעם תחת תקרה פוליטית אחת. זה לא יפריע לאנשי הליכוד להמשיך לטפח את המיתוס כאילו הם מייצגים את הדפוקים והמוחלשים בחברה הישראלית.
בפועל, הבעיות של השקופים פשוט משעממות אותם, כפי שציין ראש הממשלה באחד הרגעים האותנטיים ביותר שזכורים בפוליטיקה הישראלית. השאלה היא מתי יגיע הרגע שבו השקופים יתנערו ויחליטו שמגיעה להם מנהיגות שהם באמת מעניינים אותה. פעם ממשלה נפלה כאן בחסות הסיסמה "מושחתים נמאסתם"; האם 2019 תהיה השנה של 'מנותקים נמאסתם'?
עיר מקלט
המושבים בישראל מתחלקים לשתי סוגות עיקריות: כאלה שאיבדו את שאריות הצביון החקלאי ונראים כמו פרבר עירוני בורגני לכל דבר ועניין; וכאלה שהחזות שלהם – ולפעמים לא רק החזות – עדיין משמרת משהו מארץ ישראל הישנה, הטובה והכפרית של פעם. עולש, בפאה הדרומית של עמק חפר, שייך לסוג השני. כשנוסעים על הכביש הראשי, בין פס האטה למשנהו, אפשר לדמיין את דרך הכורכר שאריק סיני שר עליה, עם ריח המלונים ודבק האורנים.
בקצה המושב מגיעים לשער עץ גדול ועליו השלט "חוות החופש". זהו שער לעולם אחר, מנותק, עם חוקים משלו. בחוץ מגדלים בעלי חיים אל תוך פסי הייצור של תעשיית הביצים, החלב והבשר; בפנים, בתוך החווה, מצילים אותם.
חוות החופש היא התגשמות החזון של שתי נשים אמיצות, שנסיבות החיים גלגלו אותן ממקומות אחרים. עדית רומנו, אם לשלושה, הגיעה מעולם העסקים והיזמות; מיטל בן ארי מההייטק. שתיהן נחשפו בשנים האחרונות למציאות המזעזעת של תעשיית הבשר, אימצו אורח חיים טבעוני והחליטו שהן חייבות לעשות מעשה, להקים משהו בעולם הממשי שהוא יותר מעוד הפגנה מול מקדונלדס. את המודל של חוות החופש הן אימצו מחוות דומות שפועלות בארצות הברית ובאירופה, אבל כשיצאו לדרך, הן לא לקחו בחשבון שבישראל יש הרבה פחות אדמה והרבה יותר ביורוקרטיה.
עצם העובדה שהן הצליחו לצלוח את כל המכשולים – הרי רק השילוב בין רשות מקרקעי ישראל, משרד החקלאות והמועצה הדתית יכול לגרום סחרחורת לאדם הסביר – ולקבל את כל האישורים להקים את החווה על שטח של כ־25 דונם בלב המדינה, היא הישג כביר. אלא שאז רק התחילה העבודה האמיתית.
חוות החופש. עיר מקלט | צילום: דניאל מאירי
חוות החופש היא בעצם עיר מקלט: קולטים בה ניצולים מתעשיית הבשר והמזון מהחי, שבמקום שחיטה זוכים לחיים שלווים, עתירי חום ואהבה. עגלים שמחלה או נכות הצילה אותם מלהפוך לסטייק, תרנגולות פצועות, ארנבים שסיימו את תפקידם במעבדות האוניברסיטה ואפילו צמד חזירים ענקיים, ורדרדים וידידותיים להפליא. כשבעלי החיים מגיעים לכאן, מספרת רומנו, הם מבוהלים, פוסט טראומטיים, אי אפשר להתקרב אליהם. הצפיפות, התנאים המחפירים שבהם הם כלואים והיחס האלים של העובדים גורמים להם לחשוב שמבני אנוש עדיף לשמור מרחק. חוץ מלרפא אותם פיזית, בחווה משקיעים מאמץ אדיר גם בשיקומם הנפשי ובשיקום האמון שלהם באדם. העובדה שבכל מהלך ביקורנו בחווה היינו מוקפים בעגלים, חמורים ואפילו תרנגולי הודו שקוששו תשומת לב וליטופים – מעידה שנעשית שם עבודה מצוינת.
המטרה של החווה היא חינוכית: לכל בעל חיים יש שם ולכל אחד סיפור, שמייצג פן אכזרי אחר של ניצול בעלי החיים על ידי האדם למטרות של הנאה או רווח כספי. כ־230 בעלי חיים מתגוררים כיום בחווה, ותפקידם לספר את סיפורם של המיליונים שנטבחים מחוץ לשעריה.
את הסיפור, אגב, מספרים גם החושים: התרגלנו לחשוב שכמות גדולה של בעלי חיים – למשל בלולים ורפתות תעשייתיים – מייצרת בהכרח רעש וצחנה. בחוות החיות שורר שקט מופתי ואין בה צל צילו של ניחוח רע. בפעם הבאה שתחלפו ליד לול שבו רבבות תרנגולות מצטופפות בתאי ברזל, דעו שהרעש והסירחון מעידים על כך שעבור הדיירות מדובר בגיהנום. רק בודדות מהן יזכו להגיע לגן עדן – כלומר לחוות החופש.
הכתבה מופיעה בגיליון פברואר 2019 של פורבס ישראל
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם
|