אחרי מלחמת ששת הימים אמר ראש אגף המודיעין בצה"ל אלוף אהרון יריב לכמה מאנשי מחלקת המחקר שלו: "המלחמה נגמרה, אבל אני מוטרד. עם הערבים נוכל להסתדר, אבל יש לנו בעיה עם אויב חדש: הרוסים". כך באה לעולם "מסרגה", שם הצופן של אחת היחידות הסודיות ביותר בצה"ל. השם היה אקראי, ללא משמעות מיוחדת, והוא נבחר מתוך בנק מילות הקוד של מחלקת ביטחון מידע. יחידה ייעודית שתפקידה היה להאזין, להבין, לנתח ולספק מודיעין על הנוכחות הסובייטית במזרח התיכון.
בעוד ארבעה חודשים יציינו ותיקי היחידה 50 שנים להקמתה. השבוע התקיים במרכז למורשת המודיעין (מל"מ) בגלילות כינוס מיוחד שעסק במעורבות של ברה"מ באזור ובתרומתה של מסרגה להבנתה. המל"מ, בהנהגת היו"ר ד"ר צבי שטאובר, המנכ"ל דוד צור ומנהל המכון לחקר המודיעין רון כתרי (כל השלושה הם תת־אלופים בדימוס), הגביר בשנים האחרונות את פעילותו והנגיש עצמו לציבור הרחב, בניגוד לשנים עברו שבהן היה מעין מועדון סגור לאנשי הקהילה.
יוזמת יריב להקים "יחידה רוסית" באה לענות על צורך מודיעיני וכלקח מהאירועים שהובילו למלחמה ביוני 67'. בשנים שקדמו לה, ובמיוחד בחודש שלפני המלחמה, לקה המודיעין בעיוורון והתקשה להבין את המהלכים הסובייטיים, שבין שהתכוונו לכך ובין שלאו, דרדרו את ישראל, מצרים וסוריה למלחמה שבה לא רצו.
את המשימה להקמת היחידה הטיל יריב על רס"ן טוביה פיינמן, ראש מדור נשק קל בענף הטכני (7) של אמ"ן. הוא נולד בשם תאודור פיינמן בקישינב (הנודעת לשמצה בגלל הפרעות – הפוגרום שנעשה ביהודים ב־1903), אז ברומניה וכיום במולדובה. במלחמת העולם השנייה מצאה המשפחה מקלט בברה"מ ובינואר 1948 עלתה לישראל. כנער הצטרף לקבוצת שילר ליד רחובות וב־1955 התגייס לגדוד הנח"ל המוצנח (50). במהלך שירותו הצבאי נפצע באחת הצניחות ועבר למודיעין, שם פגש את יריב.
"היה עליו להקים את היחידה מאפס", סיפר בכינוס סגן אלוף (בדימוס) ר', אחד מראשוני החיילים שצורפו אליה. "היה עליו להקים גוף שיעסוק במודיעין בתחום שלא היה מוכר לישראל. במקום לעסוק בשכנים צריך להתמודד מול מעצמה, שאין לנו עליה ידע מתאים והבנה לגבי מהלכיה".
דגל אדום
בישראל של שנות ה־60, לפני העליות הגדולות מברה"מ ואחר כך מרוסיה, היו מעט מאוד דוברי רוסית. בוודאי לא צעירים בשנות ה־20 וה־30 לחייהם. פיינמן איתר אותם בצה"ל, מן היקב ומן הגורן. בספטמבר 1967 התכנסו בשלישות הראשית ברמת גן 20 מועמדים ליחידה. אחד המבחנים שאליהם נדרשו היה לקרוא את "פרבדה", ביטאון המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. חמישה התקבלו.
באופן טבעי הוקם הגוף החדש במסגרת "חמש ורבע" (515), שאחר כך שונה כינויה ל־848 והמוכרת כיום כ־8200 – יחידת ההאזנה ופענוח הצפנים המרכזית של צה"ל ושל קהילת המודיעין כולה. בימים ההם רוב עיסוקה היה האזנה לרשתות הקשר והטלפוניה של המדינות הערביות, פענוח, ניתוח, תרגום והפצה. רוב המשרתים ביחידה היו דוברי ערבית.
"בשנים הראשונות הם היו קבוצה סגורה של 'מיעוט אתני' בתוך יחידה ערביסטית", אומר תת־אלוף (במיל') ד"ר אפרים לפיד, "בהמשך הלכו רבים מהם לקצונה, התקדמו ביחידה ובחיל לתפקידי פיקוד ומטה נרחבים. אין ספק שמשרתי מסרגה היו תוספת איכותית חשובה מאוד ליחידה ולחיל המודיעין בכלל". לפיד נמנה עם צוות ההקמה, כמומחה לסיגינט (מודיעין אותות), אף שלא דיבר רוסית. יחד עם פיינמן הוא נשלח ב־1968 להשתלמות מודיעינית באחת ממדינות נאט"ו, כדי ללמוד ולהבין טוב יותר את ברה"מ ואת יכולותיה הצבאיות.
המעורבות הסובייטית בים התיכון ובמזרח התיכון החלה בשנות ה־50 של המאה ה־20. היא הונעה מהחתירה ההיסטורית ל"מוצא לים" ול"חלון לאירופה" של האימפריה הרוסית עוד מסוף המאה ה־17, בתקופת הצאר פטר הגדול. שאיפה זו נבעה גם מהרצון הסובייטי להגביר את השפעתה בתקופת המלחמה הקרה ולאתגר את ארה"ב והמערב. אלה הן גם הסיבות המניעות את המעורבות הרוסית בסוריה כיום.
בשנות ה־60 המוקדמות ביקשה ברה"מ מיוגוסלביה ומאלבניה להעניק זכויות עגינה ובסיסים לספינותיה בנמליהן. שליט יוגוסלביה, המרשל טיטו, שניהל מדיניות חוץ עצמאית למחצה, סירב. האלבנים ניאותו, אך אחר כך, על רקע הזדהותם עם סין בסכסוך עם ברה"מ, סגרו את הנמלים בפני הצי הסובייטי.
ברה"מ פנתה בבקשה לסיוע ולשיתוף פעולה למצרים של גמאל עבד אל־נאצר. עד מלחמת ששת הימים הסכים נאצר לארח בנמל אלכסנדריה ספינות סובייטיות על בסיס מזדמן. אך לאחר המלחמה התחולל השינוי. זה בא גם בגלל מינויו של המרשל אנדריי גרצ'קו לשר ההגנה של ברה"מ. המשרתים במסרגה זכו לכינוי "הגרצ'קואים".
בתקופת כהונתו של גרצ'קו – בשנים 1967־1976, שחפפו את מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים – הועמקה המעורבות הסובייטית במצרים ובסוריה. "הכוח הימי הסובייטי", ציין בכינוס אלוף משנה (בדימוס) חיים מלובני, "הפך לגורם משפיע בים התיכון מול הצי השישי האמריקאי". מלובני, ששירת באמ"ן, מסיים בימים אלה כתיבת ספר מחקר חדש בשם "דגל אדום מעל המזרח התיכון", על המעורבות הסובייטית באזור. לדבריו, תוך שנים אחדות גדלה הנוכחות של הצי הסובייטי בים התיכון ב־300%, ומספר כלי השיט שלו הגיע ל־50. הם כללו גם ספינות ריגול, ששייטו לא הרחק מחופי ישראל והאזינו לתקשורת בישראל, אליה ומחוצה לה. על הספינות, שנקראו "קרים", "קייב" ו"פרימוריה", שירתו מאזינים ומפענחים מהמודיעין הצבאי (ג.ר.או.) שידעו היטב עברית.
במקביל לנוכחות הימית, החלו להגיע למצרים ולסוריה מטוסי תובלה וקרב רוסיים ומאוחר יותר גם מערכות הגנה אוויריות, טילי קרקע־אוויר, טילי קרקע־קרקע מדגם סקאד, ציוד ללוחמה אלקטרונית ומומחים ויועצים צבאיים ששובצו כמעט לכל יחידות היבשה של שני הצבאות. התגבור הסובייטי בא בתגובה להפצצות העומק של חיל האוויר הישראלי במצרים בתקופת מלחמת ההתשה בשנים 1969־1970.
בשלב מסוים מנה הכוח הצבאי הסובייטי במצרים 15 אלף איש. לפי מחקרו של מלובני, שמתבסס גם על עדויות, מחקרים וזיכרונות שכתבו אנשי צבא סובייטים, המומחים הסובייטים לא רק יעצו לצבאות מצרים וסוריה – אלא גם השתתפו בפועל בקרבות. הם אפילו ישבו בטנקים סוריים שתקפו ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, וכמה מהם נהרגו בקרבות.
אל מול הכוח הסובייטי – מדויק יהיה לומר מעצמת־על שלחמה בפועל נגד ישראל – היה צריך פיינמן לבנות את מסרגה "יש מאין". "הציוד של כל יחידה 515 היה מיושן, ממלחמת העולם השנייה", נזכר ר', שעלה עם משפחתו מברה"מ ב־1961 במסגרת איחוד משפחות. "הטייפים שעליהם הקלטנו לא תמיד עבדו. לא הייתה לנו תורת לחימה ודיסציפלינה כמו ביחידה שבה פעלו צוותים משולבים של אלחוטן, מתורגמן וקב"ר (קצין בינה רשתית – י"מ)". אך הנחישות, ההתלהבות והכישרון חיפו אט־אט על החסרונות ועל החולשות.
מיגים צוללים
ההישג הראשון של אנשי מסרגה נרשם כבר ב־1968, זמן קצר לאחר הקמת היחידה. בפברואר אותה שנה נחתה טייסת מטוסי טופולב סובייטיים בנמל התעופה "קהיר מערב". הם הגיעו לכאורה לביקור ידידותי, אך תוך זמן קצר "נעלמו". אמ"ן לא ידע לאן ומדוע. כעבור כחודשיים קלטו המאזינים של מסרגה שיחות של טייסים סובייטים, שהיו כבר מוכרים להם כטייסי הטופולבים. התברר כי הם המריאו משדה התעופה בקהיר לכאורה כדי לשוב לבסיסיהם בברה"מ, אך בפועל נחתו במרסא מטרוח שליד הגבול הלובי. הציוד הטכנולוגי המיושן – טווח הקליטה של אנטנות הקליטה של אמ"ן ב"בבל", כינויו של הבסיס באום חשיבה בסיני – לא הגיע עד לשם.
ר' סיפר עוד כי אנשי מסרגה היו הראשונים שקלטו והבינו כי טייסים סובייטים משתתפים בגיחות מבצעיות לצד הטייסים המצרים. הם חדרו לסיני למטרות צילום ומודיעין, אך גם השתתפו בתקיפות לאורך התעלה בתקופת מלחמת ההתשה.
לפי ר', כשנקלטה בפעם הראשונה ב"בבל" שיחה של טייסים סובייטים בגיחה מבצעית, הוא דיווח על כך מיד לפיינמן. "'האם אתה שיכור?', הוא שאל אותי. כי אין לכך אישוש משום מקור אחר. אני זוכר איך זרקתי רימון עשן כדי לסמן למסוק מיוחד שנחת בבבל. מסרתי לטייס את ההקלטה והוא טס לשדה דב. שם המתינו לו טוביה ויריב, שידע רוסית. הם האזינו להקלטה והשתכנעו". המידע הועבר מיד לדרג המדיני וממנו לארה"ב.
היכולות של מסרגה סייעו גם לשפר ולהעמיק את שיתוף הפעולה המודיעיני בין ישראל לארה"ב ומדינות בנאט"ו. שיתוף פעולה כזה מבוסס על אינטרסים משותפים ועל יחסי קח ותן. עד אז רוב המידע שקהילת המודיעין הישראלית יכולה הייתה לספק לעמיתיה במערב היה על מדינות ערב. בעזרת מסרגה היא יכלה להביא לסחר החליפין "נדוניה" נוספת – מידע עדכני על הסובייטים בים התיכון ובמזרח התיכון.
אלוף יריב: "עם הערבים נוכל להסתדר, אבל יש לנו בעיה עם אויב חדש: הרוסים" | צילום: Fotolia
ותיקי מסרגה ו־8200 מתגאים בכמה הישגים חשובים נוספים שהיוו ציון דרך בתולדותיה. אחד מהם הוא מידע על כך שטייסת של מטוסי מיג 25, שנחשבו אז למתקדמים בעולם, וטייסיהם הסובייטים, הגיעו למצרים. ביולי 1970 נערך הקרב הראשון והיחיד מאז ועד היום בין טייסים סובייטים לטייסים ישראלים. ב־25 ביולי של אותה שנה תקפו מטוסי חיל האוויר בדרום תעלת סואץ. רביעיית מטוסי מיג סובייטיים ניסתה ליירטם. זה כבר קרה קודם לכן. אך הפעם ירה אחד מטייסי המיג טיל אוויר־אוויר שפגע בזנבו של מטוס סקייהוק של חיל האוויר, שנאלץ לבצע נחיתת חירום. השתתפותם של הטייסים הסובייטים במלחמת ההתשה העניקה להם ניסיון מבצעי חשוב מול מטוסים אמריקאיים – פנטומים וסקייהוקים – שהיו בידי חיל האוויר הישראלי. ככל הידוע זה היה גם הניסיון הקרבי הראשון שהם צברו מאז מלחמת העולם השנייה.
בצה"ל החליטו שלא לעבור בשתיקה על ה"חוצפה" הסובייטית. היה חשש כי עקב המעורבות הישירה של טייסים סובייטים בגיחות מבצעיות ייפגע חופש הפעולה האווירי של ישראל בגזרת התעלה ומפרץ סואץ. הוכנה תוכנית מיוחדת שאושרה על ידי שר הביטחון משה דיין ושנועדה לגרות טייסים סובייטים להיכנס למלכודת.
כך החל ב־30 ביולי מבצע "רמון 20". מטוס ביון ישראלי מדגם סטרטקרוזר חג בשמיים ובו צוות של מאזיני מסרגה. מטוסים של חיל האוויר המריאו לגיחת הפצצה של תחנת מכ"ם, ומטוסי צילום חדרו למשימות ריגול במצרים. הסובייטים הזניקו את מטוסיהם. רביעייה של מטוסי מיראז' ורביעייה של פנטומים ארבה לשלוש רביעיות של מטוסי מיג 21 סובייטיים. נפתח קרב אוויר גדול שבסופו הופלו חמישה מטוסים סובייטיים. הקרב האווירי, שהגביר את החשש לעימות ישיר וגלוי ישראלי־סובייטי, האיץ את המגעים להפסקת אש, שנכנסה לתוקף כעבור ימים אחדים וסיימה את 500 ימי הלחימה של מלחמת ההתשה.
בשל התוצאות המבישות של הקרב, הסובייטים שמרו על שקט מוחלט ולא פרסמו עליו דבר וחצי דבר. ישראל מצדה דיווחה על כך מיד לארה"ב. כדי להשפיל את ברה"מ הדליף כעבור כחודשיים ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון את הידיעה על קרב האוויר לתקשורת. השמחה על ההישג וההשפלה הסובייטית לא הייתה רק נחלת ישראל. גם במצרים שמחו בחשאי לאידם של הסובייטים. מי שחשף זאת היה לא פחות ולא יותר נשיא מצרים חוסני מובארק, טייס בעברו, שלימים, לאחר הסכם השלום בין שתי המדינות, סיפר על כך לידידו שר הביטחון עזר ויצמן.
הישג גדול נוסף של מסרגה היה ב־4 באוקטובר 1973, אז קלטו מאזיניה את המידע על ההוראה למשפחות היועצים הסובייטים לעזוב מיד את סוריה ומצרים ועל הנחתת "רכבת אווירית" בקהיר ובדמשק. זו הייתה צריכה להיות "ידיעת הזהב", יותר מיממה לפני המידע שמסר סוכן המוסד אשרף מרואן, כי המלחמה בפתח. אך ראש אמ"ן אלי זעירא, שהאמין ב"סבירות נמוכה" למלחמה, התעלם ממנה.
מסרגה המשיכה לפעול כיחידה עצמאית במסגרת אמ"ן על פי עוצמת האיום הסובייטי. לאחר פירוק ברה"מ ב־1991 היא צומצמה ואנשיה השתלבו במרכזים וביחידות השונות של 8200. רוסיה חדלה להיות אויב ומדינה עוינת. הקשרים בין ישראל לרוסיה הולכים ומשתפרים כל הזמן וקיים אף שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני. אך הצורך לדעת על מעורבותה של רוסיה במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, כמו גם על קשריה עם איראן, עדיין קיים.
לאתר מעריב
|