ילדים זו צמיחה: הסיבה האמיתית לשקיעת אירופה היא לא הכלכלה

הפגנות העובדים הפכו כבר להתרחשות כמעט יומיומית במדריד ובערים הרוסות כלכלית אחרות בדרום אירופה. צנע גורף וקיצוצי תקציב נמנים כגורמים העיקריים למשברים הלאומיים הנוכחיים. אך בטווח הארוך, האיום הגדול ביותר לאיחוד האירופי נוגע פחות למדיניות ממשלתית מאשר למה שקורה – או מה שלא קורה – בפרטיות של חדר המיטות.

בפרט, האסון הכלכלי של דרום אירופה לא רק משתקף בנסיגה דמוגרפית שאם לא יתהפך כיוונה בקרוב – שקיעתה של היבשת מובטחת, אלא גם נגרם ע"י נסיגה זו. לאורך עשרות שנים, העשירות מבין ארצות הצפון – במיוחד גרמניה – קיזזו שיעורי ריבוי טבעי נמוכים וירידה בהיקפי ההיצע והביקוש ע"י משיכת מהגרים מארצות אחרות, בעיקר מזרח ודרום אירופה, ובניית כלכלות מוכוונות-ייצוא שיעילותן גבוהה.

בניגוד לאלו, ארצות הים התיכון – יוון, איטליה, ספרד ופורטוגל – לא פיתחו כלכלות חזקות לפצות על הדמוגרפיות השוקעות שלהן, מחוץ למובלעות משגשגות ודגמת מילאנו. ספרד בעברה הציגה ביצועים כלכליים מן המרשימים באירופה, שעודדו בידי ספקולציות נדל"ן ואינטגרציה הולכת וגוברת עם יתר האיחוד האירופי. לפני 6 שנים היקף הבנייה לגובה שם היה 50% מההיקף האמריקאי המקביל, על אוכלוסיה שגודלה 15% מזו של ארה"ב. בערך 6 מיליון מהגרים הגיעו לעבוד בבום הגדול, אפילו ש7-8% מהספרדים העדיפו, לפי הנתונים, אבטלה.

כשבועת הנדל"ן התפוצצה, פשוט לא הייתה מספיק תעשייה יצרנית בכדי למלא את הפער שנוצר. שיעור האבטלה בספרד הידרדר ל-23%, יותר מכפל ממוצע האיחוד. האבטלה מתחת לגיל 25 בספרד ויוון עולה על 50%; אחד עשורים של התרחבות, אפילו מדריד האופנתית גדושה בחנויות ריקות וגראפיטי כל-נוכח; צעירים רבים מציפים את הרחובות באמצע היום, באמצע השבוע, מתבטלים או מחפשים דרכים להרוויח כמה גרושים.

כלכלנים ייתלו את השינוי בפרמטרים של מחסור תקציבי ותחרותיות כושלת, אבל כעת הולך ומסתבר כי מקור הנסיגה הוא אחר – מקורה הוא שינוי ערכי. לפני שנות דור, ספרד אך יצאה מעידן פרנקו: ארץ קתולית מאוד עם אחד משיעורי הילודה הגבוהים באירופה, כשהאישה הספרדיה הממוצעת יולדת קרוב ל-4 ילדים ב-1960 וקרוב ל-3 באמצע שנות ה-70. גירושין ואמצעים למניעת הריון היו אסורים. עד שנות ה-80 הכל השתנה לטובה, וספרדים צעירים החלו לרכוש השכלה. הזדמנויות כלכליות נפתחו בפני הנשים, והחירות הפוליטית נשתרשה.

אבל המודרניזציה תבעה מחיר. מוסד המשפחה שהיה דומיננטי בספרד איבד ממעמדו. סדר העדיפויות מיקם לפניו קריירה, צבירת הון, רכישת דיור, בילויים וטיולים – ולאו דווקא עשיית ילדים. וכמו ארצות הצפון, אפילו הנישואים איבדו מערכם: מספר החתונות ירד מ-270 אלף בסוף עידן פרנקו ל-170 אלף כיום, אפילו שהאוכלוסיה גדלה בסה"כ.

כעת ספרד, כמו חלקים גדולים מהאיחוד, מתמודדת עם ההשלכות הדמוגרפיות. התוצאות מהפכניות. תוך חצי מאה ירד שיעור הפוריות הספרדי ביותר מחצי ל-1.4 ילדים לאישה, אחד הנמוכים לא רק באירופה אלא בעולם כולו, והרבה מתחת לשיעור ה-1.2 הדרוש בכדי לחדש את האוכלוסייה הקיימת. והשיעור הזה עדיין הולך ויורד.

ביסודו של עניין, ספרד ומדינות ים תיכוניות אחרות הטמיעו את הערכים הליברליים של צפון אירופה, כולל שיעורי הילודה הנמוכים – אך עשו זאת ללא האמצעים הכלכליים לגבות זאת. אפשר להרשות לעצמך שיעורי בטוח לאומי נורדיים אם החברות והעובדים הינם מיומנים ויצרניים במיוחד. אך מדינות דרום אירופה חסרות סוג זה של תעשייה יצרנית; חלק גדול מצמיחתן נשען על נדל"ן ותיירות. פיתוח תשתיות מומן ע"י האיחוד האירופי, והארצות הפכו תלויות יותר ויותר במשקיעים זרים.

בניגוד לגרמניה או שבדיה, ספרד לא יכולה כעת לסמוך על הגירה שתנער את הנסיגה הדמוגרפית ותחולל אנרגיה כלכלית חדשה. למרות שכ-450 אלף איש, בעיקר מארצות האיסלאם, עדיין נכנסים אליה מדי שנה – למעלה מ-580 אלף ספרדים נוטשים אותה מדי שנה גם, הן לטובת ארצות צפון אירופה העשירות והן ליעדי הגירה מסורתיים דוגמת אמריקה הלטינית. וגרמניה, שזקוקה ל-200 אלף מהגרים בשנה כדי להשאיר את בתי החרושת שלה בפעילות מלאה, הפכה ליעד מועדף. 

התוצאות הסופיות עלולות להציב את ספרד כאחת המדינות הראשונות באירופה שתראה קיטון אבסולוטי בהיקף אוכלוסייתה. קיטון זה, בשילוב ההגירה היוצאת, פירושם הוא כי ספרד תחווה שיעורי שיא היסטוריים של שיעורי תלות – כלומר, יחס בין אוכלוסייה יצרנית לתלותית: עד 2021, ע"פ הלמ"ס הספרדי, יהיו 6 אנשים בגמלאות או במערכת החינוך על כל בן אדם עובד בספרד.

אם ספרד והמדינות האחרות באיזור לא יכולות לשלם את חשבונותיהן כעת, המגמות האלה מביאות לכך שבעתיד הן יהפכו בלתי-כשירות, או אפילו סרבניות, של התשלומים. העדפות הציבור והפוליטיקאים יקשו על שינויים פנסיוניים, שינויי מיסוי וכיו"ב; כבר כעת שיעור המצביעים מעל גיל 60 קרוב לשליש, וב-2050 הם יהוו קרוב למחציתם.

ללא שינוי גורף במדיניות לטובת משפחות – בדיור או במדיניות מס, וחתירה נרחבת לכיוון נישואין והתרבות – האומות האלו עומדות בפני שקיעה לא פחות חמורה מזו שחוו במאה ה-17 וה-18, כשאיבדו את כוחן כמעצמות עולמיות והפכו ליעדי נופש עבור רומנטיקנים וחובבי היסטוריה. והזמן לא פועל לטובתן: החידלון העכשווי שלהן מוביל את אירופה, ואולי את העולם כולו, אל תוך מיתון הרה-אסון נוסף.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן