ירוק, אבל לא מספיק לבן: מדוע המהפכה הירוקה לא הגיעה לנייר?

הנייר החדש הוא פריצת דרך. הבשורה האמיתית טמונה במה שאין בו: אין בו תאית שמיובאת מהצד השני של העולם – צ'ילה – לאחר שהופקה מעצים שגודלו במטעים תעשייתיים המשתרעים על שטחים עצומים. במילים אחרות, בתהליך הייצור שלו לא מעורבים עצים. בכלל. הוא מרוקן מתוכן את ההנחה הנושנה ששימוש בנייר מעודד כריתת עצים. לא צריך להיות מחבק עצים כדי להבין את המשמעות.

הכתבה מופיעה בגיליון יוני של פורבס ישראל

לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

זה הרגע להסביר את ההבדל בין נייר שעשוי מ־100% נייר ממוחזר, לנייר ממוחזר רגיל. תהליך הייצור של נייר ממוחזר רגיל אמנם חסכוני יותר לסביבה מייצור של נייר חדש, בתולי, אבל עדיין כרוך בשורה של צעדים מזהמים וגוזלי משאבים: כדי לייצר נייר ממוחזר לבן צריך להוציא את הדיו מהניירות שמגיעים למפעל המיחזור (De-inking) ולהלבין אותם (bleaching). ההלבנה כרוכה בהזרקת כמות גדולה של כימיקלים רעילים שהם אסון לסביבה ולבריאות. כדי להוציא את הדיו צריך לשטוף את הנייר כמה פעמים, תהליך שצורך כמויות אדירות של מים ואנרגיה, ובסופו זורקים בלית ברירה כמחצית הנייר, שספוגה ביותר מדי דיו ולכן בלתי שמישה.

בתהליך הייצור של הנייר החדש, המכונה Repaper, כל זה לא קיים: לא מוציאים את הדיו, לא מלבינים, וכאמור גם לא כורתים עצים. על פי הדו"חות של נייר חדרה, הייצור שלו דורש 93% פחות מים לעומת נייר ממוחזר רגיל ו־96% פחות מים לעומת נייר בתולי; חוסך 70% מהאנרגיה לעומת נייר ממוחזר רגיל ו־80% מהאנרגיה לעומת נייר חדש; פולט 65% פחות גזי חממה לעומת נייר ממוחזר רגיל ו־78% פחות גזי חממה לעומת נייר חדש; ומייצר 69% פחות פסולת מוצקה לעומת ממוחזר רגיל ו־81% פחות פסולת לעומת נייר חדש. וכאמור, אינו צורך כלל תאית וחומרים מלבינים. ליגה אחרת כבר אמרנו?

"ההדפסה לא יוצאת טוב" או שפשוט אין כוח לשינויים? | צילום: fotolia

סרבני שינויים

אז מה הסיפור? הנייר הממוחזר החדש אשם בחטא אחד, שכנראה אין עליו מחילה: הוא לא לבן. בתחילה הוא נשא גוון חום-סגלגל כהה למדי, מכובד משהו, כמו נייר מכתבים מהודר. בנייר חדרה הבינו שהגוון הזה כהה מדי עבור נפשו חובבת הלבן של הציבור הישראלי, שינו את התמהיל בייצור ועכשיו הוא בהיר יותר, בגוון חולי-אפרפר עדין. וגם את זה קשה לישראלים לעכל.

זה סיפור על הקושי שלנו, כפרטים, כקהילה וכמדינה, להתרגל לשינויים. מתברר שגם כשאין שום סיבה אובייקטיבית להעדיף את המוצר הוותיק, המזהם, אנחנו ממציאים מכשולים. החסם מתחיל בתוכי. זה אנושי וטבעי כשמדובר באזרחים פרטיים. אבל מגופים ציבוריים, קל וחומר משרדי ממשלה, ניתן לצפות להתנהלות שכלתנית ואחראית יותר. אם מוצר א' פוגע פחות בסביבה ממוצר ב', חובתם המוסרית והציבורית להעדיף אותו.

גדי קוניא, מנכ"ל נייר חדרה, שולח מבט עגמומי בחבילות התאית שממלאות את חצר המפעל וממתינות לתורן להיכנס לפס הייצור. הוא היה שמח להיפטר מיבוא התאית היקר והמזהם, להיפרד מחומרי ההלבנה. זה לא שהוא קדוש סביבתי – מבחינתו ל־Repaper יש יתרונות עסקיים ברורים. ככל שזה תלוי בו, הוא היה מוכן שכל פסי הייצור הענקיים של המפעל יעברו להכין נייר 100% ממוחזר. ברחבי המדינה נאספת מספיק פסולת נייר כדי לאפשר את זה. אבל כדי לייצר צריך שיהיה גם מי שיקנה, ובינתיים נתח השוק של ה־Repaper עומד על פחות מ־2% מכלל דפי ה־A4 שמשווקים בישראל.

הג'ינג'י עם המפתחות

קוניא יושב עם משרדי ממשלה, עם חברות גדולות. לפעמים זה נעצר אצל המנכ"ל, לפעמים דווקא אצל הפקידה או המזכיר, הפקיד או המזכירה, שטוענים ש"ההדפסה לא יוצאת טוב" ותוקעים את העסק, על אף שלטענות אין בסיס. זה מזכיר לי סיפור ששמעתי פעם מבכירה במשרד ממשלתי. אחרי שהוסיפה למשקלה שמונה קילוגרם, ניסתה בכל כוחה לשנות את אופי התקרובת שמוגשת בישיבות, כך שפירות וירקות יחליפו את מקום המאפים המתוקים. כולם הסכימו שזה חשוב, אפילו השר אישר, אבל הג'ינג'י עם המפתחות שעושה את הקניות התעקש להמשיך לרכוש עוגיות תעשיות ירודות.

פה ושם יש ניצנים של שינוי: הוט מתחילה לשלוח חשבוניות ודברי דואר עם הנייר הממוחזר, ארומה משתמשת בו, כתב העת המדעי גליליאו הדפיס את הגליונות שלו על גבי הנייר החדש, והוא אפילו נכנס למכרז של צה"ל, והיחידות שמעוניינות בכך רשאיות לרכוש אותו. התהליך קורה, אבל מאוד לאט. בינתיים, אגב, אפילו המשרד להגנת הסביבה עוד לא עבר להשתמש בו. במשרד אומרים שהתקבלה החלטה ש-50% מהנייר במשרד יהיה ממוחזר, אבל ככל הנראה מדובר בנייר ממוחזר רגיל.

הכתבה מופיעה בגיליון יוני של פורבס ישראל