“יש רק ירושלים אחת, וכרגע אנחנו לא שומרים עליה”

את משה ספדיה אני פוגשת ביום סוער מהרגיל במשרדו בירושלים, הצמוד לפרויקט ממילא שאותו תכנן. הוא מגיע לכאן פעם בחודש, והפעם – לאחר שבועיים של דילוגים בין ארבע ארצות וארבעה פרויקטים שונים בסדר גודל עצום. בקריירה הארוכה שלו הספיק לבנות פרויקטים רבים בארץ ובחו"ל: מהפרויקט הראשון בצעירותו, הביטאט 67' בקנדה, דרך מוזיאונים, כמו יד ושם וקריסטל ברידג'ס בארה"ב, מבנים שהפכו לאייקונים, כמו מרינה ביי סנדס בסינגפור ועד לשדה התעופה בן גוריון והעיר מודיעין. ב־2015 קיבל אות מיוחד על מפעל חיים מהאקדמיה האמריקאית לאדריכלות AIA, "האוסקר" של האדריכלים, ועבודותיו מופיעות בימים אלה בתערוכה יוקרתית הנודדת בין ערים שונות בארצות הברית.

Timothy Hursley :מרכז קאופמן לאומניות הבמה | צילום

בתערוכה הוא מוצג כ"אזרח העולם", כשרבים אינם יודעים כי לא פעם הוא מבצע פרויקטים במדינות שבהן ישראלים אינם תמיד רצויים. "עבדתי עם איראן דווקא כשכן היה לנו קשר ידידותי איתה, בשנות ה־70", הוא מציין. "תכננתי משהו בשביל בית המלוכה. אני קורא לזה תקופת הקוויאר, מפני שתמיד הייתי חוזר עם קופסת קוויאר משם", הוא מספר בחיוך. "הרגשתי לגמרי בן בית בתרבות שם. התרבות הארכיטקטונית היא מקור להרבה מהארכיטקטורה האזורית שלנו. איספהאן היא אחת הערים הנהדרות בעולם", הוא נזכר ואומר שהיה שמח לחזור לשם.

מלבד איראן, עבד ספדיה במדינות, כמו סנגל וטורקיה, שאיתה "אנחנו לפעמים חברים", ואף תכנן מסגד בדובאי (שלא נבנה בסופו של דבר, בשל המשבר הכלכלי של 2008). "מה שמפליא אותי ומשמח אותי", הוא מציין, "זה שמעריכים מאוד את הגישה המקצועית שלי דווקא במקומות שאין לנו במיוחד יחסים איתם, וזה לא עוצר מהם להזמין אותי לתכנן שם".

ארכיטקטורה אגרסיבית

כאשר מצד אחד תכנן פרויקטים שנועדו למגורים, ומצד שני מבנים ציבוריים שהפכו לחשובים בתחומם ולבולטים בנוף האדריכלי, ספדיה מספר שאדריכלות, בעיניו, היא "עיצוב הסביבה שאנחנו חיים בה", והוא אינו רואה אותה כמשימה אמנותית. "המשימה היא לעצב סביבה טובה, שמעודדת יצירה וחיים נוחים. אם האדריכל עושה את מה שהוא עושה טוב, אם הערכים שלו וההתייחסות שלו לטבע ולחומר הם יצירתיים, אז יוצאת מזה אמנות. אבל אם האדריכל יוצא לדרך עם הבנה שהוא אמן ומתחיל ליצור משהו אישי, בדרך כלל יוצאת מזה דיסטורציה, האגו מתגבר על הצרכים של האוכלוסייה שהוא תכנן לה דברים".

מה אתה חושב על תכנון ואדריכלות בארץ?

"האדריכלות בארץ עברה הרבה תקופות, וכמו בכל מקום, היא מראה של התרבות הכללית".

לדבריו, בתחילת המאה ה־20 עם תחילת העלייה היא היתה רומנטית, ובשלושת העשורים שלאחר מכן האידיאליזם והצדק החברתי בעולם נתנו ביטוי לארכיטקטורת העיר הלבנה, הבאוהאוס המודרני והאופטימי. "מה שנבנה בארץ באותה תקופה היה יותר טוב ממה שנבנה בהרבה מקומות אחרים, אפילו בספרות הבינלאומית מתמקדים בו, אך לאחר קום המדינה היתה תקופה שבה היינו בהיסטריה לקלוט את העלייה, בשיכונים. עשינו הרבה דברים לא טובים שעד היום מכתימים את פני הארץ".

בעשורים האחרונים, לדבריו, הארכיטקטורה מאוד אגרסיבית ולא שקטה. "פה ושם רואים גם ניצנים של מחשבה חדשה, ויש כמה מגמות, כמו בכל מקום. אנחנו הופכים לחלק מהקהילה הבינלאומית. המדיה והקומוניקציה הן כאלה היום, שכל תנועה אופנתית מיד נספגת פה, ואז רואים את כל החיקויים למיניהם בכל מקום. זה בלתי נמנע".

אדריכל העל משה ספדיה "אני בעד גבולות פתוחים" | צילום: יח"צ, שלמה פרץ

בוא נדבר על האדריכלים בארץ. הם מספיק טובים? האם נדרשת עזרה מבחוץ?

"אני בעד גבולות פתוחים. אני ישראלי, המשרדים שלי בארה"ב ו־90% מהעבודות שלי הן בכל העולם. בכל מקום אני זר, ובאים אליי כי מאמינים במה שאני עושה. טוב שגם אדריכלים זרים באים, זה קצת יעורר את האדריכלות המקומית וייתן לה להרגיש קצת מאוימת, שזה תמיד בריא. ואני רואה שהישראלים בונים בכל העולם, אז אין מה להתלונן".

הוא מבהיר שמה שמדאיג אותו בארץ היום זו הבנייה הצפופה של מגדלים, בייחוד בתל אביב, ש"נעשית בלי הרבה מחשבה". המודל שלפיו משמרים מבנים בתמורה לאחוזי בנייה, מקובל גם בניו יורק, לדבריו. הוא בעצמו עובד כעת על מגדל מגורים בן 65 קומות, על קרקע של כנסייה שמיועדת לשימור יחד עם שלושה בניינים נוספים. "זה לא פותר את הבעיה", הוא מציין, "כי המגדל יושב בסביבה של מבנים יותר נמוכים, והוא מטיל עליהם צללים, ואנחנו הולכים בעיר שבה המרקם הוא אחיד ופתאום קופצים מגדלים שאין להם בכלל קשר לסביבה שקדמה להם".

גם על הבנייה לגובה בירושלים הוא מותח ביקורת: "הייתי מנמיך את הבנייה ל־12 קומות בלי יוצא מהכלל. לא מסכימים איתי ונותנים 20־30 קומות. אני חושב שזו טעות היסטורית ועצובה, ויבוא היום שנתחרט על זה, כי יש רק ירושלים אחת, וכרגע היא באחריותנו, ואנחנו לא שומרים עליה כמו שהיה ראוי לעיר הבירה שלנו".

מה לגבי משבר הדיור?

"מקפיצה אותי המחשבה שיש אנשים שחושבים שזו בעיה תכנונית. התכנון יסייע אבל לא יפתור את בעיית הדיור, אם למשפחה אין מספיק הכנסה כדי לממן את הבנייה, או משכנתאות עם ריבית סבירה. שיזכרו שהבעיות הן פוליטיות כלכליות, ובארץ יש בעיה נוספת – שמיטב הקרקעות נקנות על ידי עשירים זרים, שבכלל לא חיים פה, אבל זה משפיע על מחירי הקרקעות, תראי את ירושלים".

זה נכון גם לגבי ממילא.

"הביקורת נכונה, אבל כאשר משקמים איזור היסטורי והוא איזור מבוקש, זה בלתי נמנע, אלא אם מחליטים לעשות סובסידיות, שזה לא במודה היום. אבל מה שעצוב בממילא, ועצוב בכל מרכז העיר, זה שאם היו חיים בדירות היוקרה ישראלים, זה היה בסדר כי הם לפחות חלק מהקהילה. אבל כשאלו דירות יוקרה של תושבים זרים, הן יושבות ריקות כל הזמן ולא תורמות לחיים הקהילתיים. יש מדינות שאוסרות על זה. מדינות אחרות לא מוכנות לוותר על התוצר הכלכלי של ההשקעות האלה. אנחנו לגמרי פתוחים מהבחינה הזו".

ללמוד ממודיעין

הרזומה המרשים של ספדיה הוביל אותו לקבל הצעה מעניינת במיוחד – בהקמת רוואבי, העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה. "הם היו מאוד מעוניינים בלקחים מהתכנון והביצוע של מודיעין, שעליה עבדתי 25 שנה", הוא מספר, "אבל יש להם בעיה קשה יותר מאשר מודיעין – הם בונים בצפיפות כמעט כפולה, כי עתודות הקרקע שלהם מאוד מוגבלות. מצד שני, קשה להגיע לאיכות חיים בצפיפות כזו באיזור הררי. עכשיו כבר מתחילים לאכלס את זה ולראות איך זה מתפתח", הוא מסביר ומדגיש מדוע בפרויקט הזה מתאים לו יותר לייעץ מאשר לתכנן. "אני חושב שבפרויקט פלסטיני אורבני ראשון צריך לתת הזדמנות בשביל אדריכלים פלסטינים. אומה בהתהוותה צריכה לגבש את האנשים שלה".

בימים אלו הוא עובד על פרויקט ענק בסין, המשלב מגורים, מסחר, מלונות, תחנת רכבת תחתית, טרמינל אוטובוסים עירוני ראשי ומסוף ספינות. מדובר בשטח של מיליון מטר מרובע, כאשר הבנייה אמורה להסתיים בעוד שלוש שנים. הפרויקט מוקם בעיר צ'ונגקינג (Chongqing), המונה 33 מיליון נפש.

Fotolia :מרינה ביי סנדס, סינגפור | צילום

יש הבדלים בין הפרויקטים באסיה לעומת הבנייה בארץ?

"באסיה יש צמיחה אדירה, והיא בקנה מידה שלנו קשה בכלל להבין. יש הבדל בין מדינה של כמה מיליונים למדינה של מיליארד איש, עם עשרות ערים של חמישה מיליון איש ומעלה, בצפיפויות אדירות. וזה נכון לא רק לגבי סין, זה נכון בקוריאה, בווייטנאם, בסינגפור – כולן צומחות, האוכלוסייה עוברת מהכפר לערים, וזה אומר קצב בנייה ופיתוח שקשה בכלל להבין פה".

עשית כבר כמעט הכל. על איזה פרויקט אתה עוד חולם?

"עדיין לא עשיתי אצטדיון", הוא מציין בחיוך. "אבל האמת, מה שאני רוצה עכשיו בגיל 77 זה קליינטים שאני נהנה לעבוד איתם, שיש להם אמביציה חיובית. יש קליינטים שרוצים בניין שיצעק, שיפרסם אותם, ויש קליינטים, כמו אליס וורטון, שבניתי בשבילה את קריסטל ברידג'ס, שיש להם נשמה, שרוצים לעשות משהו בשביל הקהילה, שהערכים שלהם מכוונים אותך בצורה חיובית. אז גם הבניינים יוצאים יותר טוב בגלל שהדו־שיח יותר עשיר. ואז כבר ממש לא משנה מה אתה עושה", הוא מסכם.