|
כמיליארד וחצי אנשים ברחבי העולם משחקים במשחקי וידאו מסוג כלשהו. זה יותר מ-20% מאוכלוסיית העולם. משחקי וידאו הפכו לחלק מחיינו ותפקידם כבר חורג מעבר לסתם הנאה ובידור – הם מדיה מיינסטרימית לכל דבר, דרך יומיומית לספר סיפור ולייצג. הם הפכו לרטוריקה הנפוצה של המאה ה-21.
לכן, אין זה מפתיע שמחנכים, מובילי מדיניות, משקיעים ומפתחים, מנסים לבנות משחקים עבור בתי ספר. יחד עם זאת, הסיבה בגינה למידה שמבוססת על משחקי וידאו היא כל כך פופולרית, היא לא מכיוון שמדובר בכלי דידקטי אפקטיבי במיוחד, אלא מכיוון שהמשחקים האלה הם זולים יחסית לפיתוח והפצה. במילים אחרות, ניתן לייצר אותם בקנה מידה נרחב, לשכפל אותם ולהרחיב אותם – כל המושגים שפילנתרופים ומשקיעים אוהבים לשמוע.
למשחקי וידאו יש הרבה מה להציע בעולם שאוהב טכנולוגיות דיגיטליות וסוגד לחדשנות.
משחקי וידאו – השתלבו בטבעיות בעולם החינוך | צילום: thinkstock
אך למרבה המזל, לא הכל כאן הוא סביב מילים יפות. שימוש במשחקי וידאו ככלי שעוזר למורים להעביר טוב יותר את החומר בכיתה, הוא גם בעל ערך פדגוגי. הם יכולים להיות כלי לימוד יוצא מגדר הרגיל. כדי להבין מדוע, לא צריך מונחים מפוצצים מעולם החינוך או הפסיכולוגיה – כל מה שצריך לעשות זה לחשוב על האווטאר, גיבור המשחק.
במשחקי וידאו, כמעט תמיד יש שני "אני". יש את ה"אני" ששולט בדמות, ויש את "האני" שהיא הדמות עצמה שנעה על המסך. לגיימרים יש מרחק מהאוואטר שלהם והם רגילים להסתכל על הפעולות שלהם מעמדה שהיא מחוץ למשחק.
הדרך היותר מקצועית לומר זאת היא זו: יש מרחק מטה-קוגניטיבי מובנה במשחק וידאו. זהו מושג מפתח בפסיכולוגיה חינוכית. הוא מתאר את היכולת לחשוב על החשיבה שלך. פונקציה מטה-קוגניטיבית חזקה מעניקה לתלמידים מודעות, או הבנה, לתהליכי החשיבה שלהם. היא נותנת לאדם אוטונומיה או שליטה על היכולות האינטלקטואליות שלו. זה חשוב בחינוך, כי תפקוד מטה-קוגניטיבי גבוהה, מוביל לפיתוח יכולות אקדמיות טובות. כך אנשים לומדים להכיר את החוזקות והחולשות שלהם, ולסגל או לשמר את הביצועים שלהם, בהתאם.
במילים אחרות, אפשר להסתכל על האקדמיה כמו על משחק וידאו: משהו שהסטודנטים משחקים בו שוב ושוב, מתאמנים ומשתפרים עם כל ניסיון חדש. אך מה על הפער הדיגיטלי? אם משחקי וידאו הם כל כך מוצלחים ללמידה, האם זה לא מגדיל את החשיבות של גישה לחינוך טכנולוגי עבור כולם? בהחלט. אך בעולם לא מושלם, חשוב גם לזכור שלא צריך לפטופ או טאבלט מיופייף כדי ליישם למידה מבוססת משחק. מה שחשוב באמת הוא יכולת משחק מלאת דמיון.
בספרו המצוין "המשחק מאמין בך: איך משחקים יכולים להפוך את ילדינו לחכמים יותר", שעומד לצאת בקרוב, כותב גרג טופו: "ילדים מכינים עוגות בוץ ומטוסי נייר הם מטפסים על עצים ומנגנים בפסנתר. כל הזמן הם חוקרים ומגלים דברים על העולם".
זו הסיבה שאנשים משתמשים כבר עשרות שנים בשיטות של טרפיה במשחק עם ילדים. המטפלים יודעים שמשחק עוזר לילדים לזהות את הקונטקסט בו הם פועלים – את המבנים והמערכות שהם משתתפים בהם.
"מה שנראה כמו כיף אסקפיסטי, הוא למעשה ריכוז עמוק", ממשיך טופו. "מה שנראה כמו שביעות רצון רגעית, הוא למעשה סיפוק מושהה, בתחפושת מחוכמת. מה שנראה כמו חיזיון פלאי, הוא למעשה מערכת שמאמנת את השחקן כיצד להתעלם מחזיונות ולהתמקד בעבודה האמתית שיש לעשות. מה שנראה כמו חופש מוחלט, הוא למעשה כניעה לחוקים קשיחים. מה שנראה כמו דרך נוצצת של המאה ה-21, לבדר ילדים, הוא למעשה כלי שמבטא דרך עתיקה של עיבוד, חקירה והבנה של העולם".
המשחק הוא לא רק דרך לפיתוח כישורים מטה-קוגניטיביים, הוא גם עוזר לקדם חדשנות, ויוצר בסיס להבנה טובה יותר האחד של השני, שמוביל לכבוד הדדי. אז בפעם הבאה שאתם מזלזלים במשחק – כדאי שתזכרו את כל זה.
|
