|
בספרו "התנור והחמאה" חשף אהרון פוגל, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, כיצד הצליח לטרפד את פרויקט הלביא היומרני לפיתוח מטוס קרב כחול־לבן. עזר ויצמן בכהונתו
כשר הביטחון החליט לקדם את הפרויקט ב־1980, אך שבע שנים וחצי מאוחר יותר, ב־30 באוגוסט 1987, התכנסה ממשלת יצחק שמיר והחליטה לבטלו ברוב של 12 קולות נגד 11.
פוגל, שכיהן אז כממונה על התקציבים, סיפר כיצד נטרל את השרה שושנה ארבלי־אלמוזלינו שתמכה בפרויקט. "אלמוזלינו נכנסה לשירותים. ניצלתי את זה וביקשתי ממשה נסים (שר האוצר בזמנו) להכניס את השרים להצבעה מיידית", אמר. כך הצליח פקיד אוצר לבטל פרויקט בהיקף עשרות מיליארדי שקלים תוך תמרון המערכת הפוליטית. לו אלמוזלינו הייתה משתתפת בהצבעה, ייתכן שהלביא היה מוביל את אחת מגיחות ההפצצה על עזה ב"צוק איתן".
נזכרתי בסיפור בעקבות ההצלחה של מערכת "כיפת ברזל". גם בנוגע ל"כיפת ברזל" הסתייג הדרג הפקידותי (בעיקר של אנשי מערכת הביטחון) מהפרויקט. מתנגד בולט אחר היה הרמטכ"ל גבי אשכנזי שלעמדתו היה משקל רב. אשכנזי התנגד אף על פי ששר הביטחון עמיר פרץ לחץ בכל הכוח. לעזרת אשכנזי התגייס מבקר המדינה לשעבר מיכה לינדנשטראוס. בדוח ביקורת קטלני ממרץ 2009 קבע המבקר: "הליקויים שנמצאו (ב'כיפת ברזל') עלולים להביא לפיתוח והצטיידות במערכות מיותרות שאינן עונות על הצורך המבצעי".
אלא שלעמדת פרץ הצטרף פנחס בוכריס, מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר. למרבה המזל,
מחליפו של פרץ כשר ביטחון היה אהוד ברק שתמך, אולי בזכות העובדה שאוטומטית הוא
מציג עמדות הפוכות מאלה של אשכנזי. אלמלא שר ביטחון נחוש ועקשן, גורלה של
הכיפה היה כגורל פרויקט הלביא.
מערכת "כיפת ברזל" בפעולה" | צילום: רויטרס
סיפור הלביא ו"כיפת ברזל" מוכיח שהמערכת הפוליטית אינה מונעת תמיד משיקולי פופוליזם או קריצה לבוחר. מאידך, הדרג הפקידותי המקצועי לא תמיד צודק, גם אם כוונותיו טובות. שיקולי אנשי אגף התקציבים לדורותיהם מתמקדים במצב הקופה התקציבית. הם מסתכלים על כלכלה נטו ואינם מעוניינים לקחת סיכונים ולהמריא מעבר לכך. הם ייטו לגנוז פרויקטים יומרניים ארוכי טווח בתואנה לאי כדאיות כלכלית. הפוליטיקאי המצוי לא יעז לבטל או להתעלם מעמדת הדרג המקצועי. ביצועיו נמדדים בדרך כלל על פי אורך הקדנציה. פרץ, ברק ויאיר לפיד אינם כאלה.
הלביא ו"כיפת ברזל" אינם הדוגמאות היחידות לקוצר הראות שהדרג המקצועי לוקה בו. גם פרויקט נתיבי איילון, שעל הקמתו הוחלט בסוף שנות ה־80, נתקל בהתנגדות אגף התקציבים. אני לא רוצה לחשוב כיצד התנועה בגוש דן הייתה נראית לו עמדתם הייתה מתקבלת, כפי שקרה בפרויקט אחר מלפני ארבע שנים. החשב הכללי באוצר לשעבר, שוקי אורן, החליט לבטל את זכיית קבוצת MTS (שכללה בין השאר את אפריקה־ישראל ואגד) בפרויקט הרכבת הקלה בתל אביב.
עמדת אורן נשענה על כך שהזוכים לא עמדו בלוח הזמנים ולא סיפקו את הערבויות המתאימות. ההתגוששות עברה לבית המשפט והאחריות להשלמת הפרויקט הועברה לחברת נת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים). על פי לוח הזמנים המקורי, הרכבת הקלה אמורה הייתה להתחיל לנוע בגוש דן השנה. לוח הזמנים החדש להשלמה הוא 2020. נחיה ונראה.
שר האוצר לפיד קבע כללים חדשים ביחסיו מול הדרג הפקידותי. בהופעה במרכז הבינתחומי ב־17 במרץ, בטקס חנוכת מכון אהרון דוברת, אמר לפיד: "עם כל הכבוד לוועדת טרכטנברג, תפקידה של הממשלה הוא לקבוע סדרי עדיפויות. אם נקצץ בתקציב הביטחון, אני אהיה אחד מהאנשים שיובאו בפני ועדת חקירה ממלכתית שתוקם, וראשינו יעופו בכיכר. כבר שנים שעוברים תהליך שבו אומרים לנו שפוליטיקאים זה נחמד אבל הם לא אנשים רציניים, ואסור לסמוך עליהם בעניינים רציניים".
לפיד לא הסתפק בתיאוריה. בניגוד לעמדת הדרג המקצועי הוא הלך בכל הכוח על אפס
אחוז מע"מ לקוני דירות חדשות. הכלכלן הראשי באוצר, ד"ר מיכאל שראל, התפטר והפך למתנגד הפומבי העיקרי לתוכנית.
סיפורו של יזם דרומי
את הקריירה העסקית שלו התחיל יהודה יפרח כמוכר בקיוסק במרחצאות חמי יואב. הוא התקדם ותוך זמן קצר מונה לאחראי לקיוסק. זה לא הספיק לו וכשביקש לעזוב, הפציר בו אביו לחשוב פעם נוספת אם כדאי לעזוב פרנסה טובה. הבן נתן תשובה מהסרטים: "יום אחד אחזור ואקנה את המקום כולו". ואכן יפרח הקים את קבוצת הנופש והקולינריה "שבט אחים", ששוויה נאמד במאה מיליון שקל. הקבוצה מרכזת את פעילותה סביב מרחצאות חמי יואב, ובאחרונה הוקם מתחם האירועים נסיה בצומת ראם בהשקעה של 45 מיליון שקל.
בנוסף נפתחה מסעדת הערמונים בצמח ובקרוב תיפתח התאומה מחמי יואב. המהלך
העסקי המשמעותי היה הקמת אמפיתיאטרון באתר, כולל מלון בוטיק, בהשקעה של 65 מיליון שקלים.
מתחם חמי יואב נמצא בכביש 35 בין קריית גת לאשקלון. אזור הנמצא בטווח 40 ק"מ מהרצועה וסופג טילים מספר פעמים ביום. "מה שקורה זה מטורף. מדובר על ירידה של
100% בהיקף העסקים. חמי יואב סגורים מיום רביעי שעבר. מתוך 450 הזמנות מגיעים 8 איש וגם הם מבטלים ברגע האחרון", אומר יפרח. "בינתיים אף אחד לא מפצה. את הפיצוי בגין מבצע 'עמוד ענן' קיבלתי חלקית".
אז מה עושים כדי לשרוד? "אני חי על הרזרבות. חברה שאינה חזקה כמוני עלולה ליפול. בכל יום שאני לא עובד בו יש פגיעה של 450 אלף שקל בתזרים. אם העסק לא חזק, הבנק יחזיר צ'קים והעסק יקרוס. גם הספקים עצמם לחוצים ודורשים תשלומים. אפילו אני יכול להחזיק מעמד רק חודש. אני צריך לשלם משכורות ל־400 עובדים שבגלל המצב המיוחד חלקם לא מגיעים לעבודה. מי יפצה אותי על אובדן ההכנסות?".
מה התשובות שאתם מקבלים? "מחכים שהמבצע ייגמר, ואז יהיו ועדות, ימלאו טפסים ויספיקו לשכוח אותנו. מדברים הרבה ברדיו ובטלוויזיה, ודקה אחרי שהמבצע ייגמר הסולידריות תסתיים ויתנהגו אלינו בדיוק כמו בענף הביטוח. ירצו לחסוך כמה שיותר".
אז מה אתה מציע? "שעוד היום, בזמן המבצע, אנשי הכלכלה יעברו בין העסקים, יבדקו בצורה מדויקת את המצב ויקבעו נקודתית את גובה הפיצוי. אי אפשר להקים מנגנון שיתאים לכולם. אם פתחתי עסקים לפני חודש אין אפשרות להשוות את המחזור למה שהיה לפני שנה. העסקים פועלים לפי הוראת פיקוד העורף האוסרת לקיים אירועים שבהם מעל 300
איש באזור. האחיינית שלי מתחתנת ביום ראשון ומתעקשת לקיים את האירוע. אני מסביר לה שאני רוצה אבל אסור לי".
"האוצר חייב להעמיד כבר היום לרשותנו מקדמות או הלוואות חירום כדי שניתן יהיה
לצוף מעל המים. אני מבקש לפצות על היעדרות העובדים ואם לא, אז שהאוצר ישלם להם במישרין את המשכורות".
מי ישמור על האימפריה
בשבוע שעבר נפרדנו משני אנשי עסקים יוצאי דופן. מלך הקניונים דוד עזריאלי שנפטר בשיבה טובה בגיל 92, וממציא שיטת הליסינג שלמה שמלצר שנפטר בפתאומיות בגיל 67. המכנה המשותף לשניהם הוא היותם יזמים שהקימו בעשר אצבעות אימפריות עסקיות.
דוד עזריאלי ז"ל. ביתו תיכנס לנעליו? | צילום: ישראל הדרי
שמלצר התחיל כמוסכניק. עזריאלי כארכיטקט. פעילות השניים אופיינה בתעוזה רבה, ניהול
מדיניות סיכונים מושכלת וניהול העסק בצורה ריכוזית להפחיד. שתי הקבוצות העסקיות שהקימו משופעות במנהלים מצוינים, אבל את ההחלטות הקרדינליות קיבלו שני בעלי הבית.
עזריאלי ושמלצר הם מופת ליזמות עסקית אותנטית שהולכת ונעלמת. בעלי בית שניהול
עסקיהם הונח על כתפיהם 24/7.
האם ממשיכי הדרך ישכילו לשמור על האימפריה או שיהפכו אותה לזגורי אימפריה? הגנטיקה היא בדרך כלל סלקטיבית. רק מעט מאוד מהגנים העסקיים עוברים בירושה. ספק אם דנה עזריאלי, ממשיכת דרכו של האב, תשכיל, למרות ההכנה המוקדמת, לספק את הערך המוסף המקצועי להחלטות מהותיות. האם תדע איפה להקים קניון, מתי למכור חברה או האם להשיג מימון בבנק או בהנפקה בבורסה.
אסי שמלצר ייכנס לנעלי אביו המנוח. באופן סמלי החלטתו הראשונה הייתה לבטל את עסקת הרכישה של סונול (אגב, מקבוצת עזריאלי). שמלצר הבן התמקד עד היום בעיקר בתחום הליסינג, ולא ברור אם יהיה מסוגל להוביל קדימה את האימפריה. נטל ההוכחה עליו.
במערכת העסקית הישראלית פועלים עדיין כעשרה בעלי בית שהקימו את האימפריות העסקיות מאפס. הם סופר־ריכוזיים, ולא ברור מה יקרה אחרי לכתם. בחרתי במספר דוגמאות: שלמה אליהו הוא הרוח החיה בקבוצת מגדל (שאת קנייתה הוא הוביל), עם כל הכבוד לילדיו ישראל ועופר. אליעזר פישמן המתפקד כיו"ר, כמנכ"ל, כמנהל הכספים וכיו"ר ועד העובדים בקבוצת החברות שהוא מנהל, הוא דוגמה נוספת. עם כל ההערכה לבתו ענת ולבנו אייל (רונית פחות מעורבת בעסקים השוטפים), ברור שרק על פיו יישק דבר. הוא מעורב לפרטי פרטים בכל מה שזז בתחום הפיננסים, הקמעונאות, האנרגיה והנדל"ן. אם תשאלו את פישמן לזהותו של אחד השוכרים בבניין משרדים נידח, הוא יידע לומר את שמו.
גם טייקון הגז יצחק תשובה הוא הרוח החיה בעסקיו. בנו אלעד מעדיף להשתלב בעסקים
פרטיים, ולא ברור מי ירים את נטל המשא בעוד 10־20 שנים. יאיר המבורגר מוביל ב־25 השנים האחרונות את קבוצת הראל. הוא נכנס לנעליה הגדולות של האם מרגוט. אחיו גדעון הפך לשר החוץ של הקבוצה. יאיר ריכוזי, אסרטיבי, מכיר כל פוליסת ביטוח והצליח בעסקים באופן מעורר השתאות. גם המבורגר חשב מספר צעדים קדימה. הוא ניסה להכשיר את האחיין בן (הבן של גדעון) לנהל את הקבוצה, משום שילדיו הלכו לכיוונים שונים לגמרי. בן ניסה, הציץ, נפגע ונטש את "קורס ההכשרה". לפני שלוש שנים הוא יצא ללונדון לחפש את עצמו בעסקים אחרים.
גם לגיל בינו, בנו של איש העסקים צדיק בינו, המעורבות בעסקים לא עושה חשק. בינו האב
הוא אחד מאנשי העסקים המדהימים שהצמיחה הכלכלה הישראלית, והוא ריכוזי יותר מכל בעל בית אחר. בבנק הבינלאומי מספרים בצחוק שבינו מסוגל לנקוב בשם הספק שמוכר לבנק את המהדקים והמחוררים המשרדיים. אבל מה לעשות, שזה לא מעניין את גיל. הבן מעדיף להשקיע את הכסף ביום שאחרי ברכישת עד %5 ממניות בנק הפועלים ובנק לאומי, מאשר לשבור את הראש בניהול המערך המורכב של פז ובוודאי של הבנק הבינלאומי.
האב, המודע כמובן לעמדת בנו, חדל מהניסיונות לשנות אותה. לפני חמש שנים הוא העביר בצורה מסודרת את המניות לילדיו, אבל שמר על זכות המילה האחרונה. המהלך האחרון שישלים בקרוב יהיה מכירת השליטה בפז ובשלב הבא בבנק הבינלאומי.
|
