דין סולון. צילום: Jamel Toppin for Forbes
דין סולון. צילום: Jamel Toppin for Forbes

מייד אין אמריקה: כך ניצח מיליארדר אמריקאי בקרב על הייצור מול סין

דין סולון צבר הון עצום בכך שלא ייצר את מוצריו בסין, למרות שזה מה שעושים כמעט כל האחרים בתחום - והוא מוכן לחלוק את האסטרטגיה המנצחת שלו
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

במפעל של שולס טכנולוגיות (Shoals Technologies) ששטחו 100 מטרים רבועים וממוקם בפורטלנד, טנסי, החיפוש של דין סולון לפשטות מתחיל בחולצות המקודדות בצבע, בהשראת תוכנית הטלוויזיה רחוב סומסום, שעובדיו לובשים. “הלוגו של SunPower היה צהוב, אז זה Big Bird. ה”שמש הראשונה” הייתה באדום, עבור אלמו”, הוא אומר. אלה שעובדים על הזמנה עבור בלאטנר אנרג’י, קבלן שמש גדול, נושאים על חולצתם מפלצת עוגיות כחולה. “ואז יש לנו את Count, בסגול. הוא תמיד סופר. אלה אנשי בקרת האיכות”.

העובדים של שולס שאינם עובדים באחד מארבעת המפעלים בטנסי ובאלבמה, אחראים על התקנתם של פאנלים סולאריים גדולים – בעצם כל מה שצריך מלבד אותם לוחות פוטו-וולטאיים מבריקים והממירים הדרושים להזנת חשמל לרשת. הם יוצרים מכלולי כבלים, ארגזי קומבינר, נתיכים חיצוניים. זה בדיוק סוג הייצור הלא-סקסי שכמעט כולם חושבים שעבר לסין לפני שנים.

ואכן, רוב המתחרות של סולון הן חברות סיניות כמו GCL System Integration ו-Wuxi Sun King. הרכיבים מתוצרת סינית זולים יותר משל שולס, אבל לסולון יש יתרון: המוצרים שלו נתפסים כבטוחים יותר, אמינים יותר וקלים יותר להתקנה. פירוש הדבר שחברות מוכנות לשלם על כך בין 5% ל-10% יותר, מתוך אמונה שיפצו על כך בעלויות עבודה ותחזוקה נמוכות יותר. בשנה שעברה פרמיה זו הוסיפה 34 מיליון דולר במכירות – לרווח של 176 מיליון דולר. לאחר ההנפקה בינואר שווה סולון בן ה-57 כ-2.2 מיליארד דולר, הודות לאחזקתו ב-40% ממניות החברה והכנסות לאחר מס ממכירת מניות קודמות.

העובדים מתקנים את הטעויות של עצמם

כדי לשמור על הייצור באמריקה, שנחשב פרימיום, בעלות נמוכה ככל שניתן, סולון הפך את תהליך הייצור לבטוח ככל האפשר. מסכים המותקנים בקדמת כל מכונה מראים לעובדים כיצד לבצע כל משימה – החל מפשיטת חוטים ולחיצתם ועד התקנת נתיכים וגימור מכלולי כבלים – כאשר זמני המחזור נמדדים לא בשעות עבודה אלא בשניות-אדם. זהו עולם של “הכלב של פבלוב”, אומר סולון, בו עובדים מאומנים לתקן את עצמם כאשר אור על גבי התחנה שלהם מתחיל להבהב, מה שמעיד שהם עבדו לפי לוח הזמנים ויש להם בערך 15 דקות לסדר את זה לפני שההבהוב יואץ ויהיה צורך בזימון “תחזוקה”. אומרים להם לעולם לא לדאוג לפשל. “אם התהליך עובד באופן שאינו תקין – תכננו את זה לא נכון”, הוא אומר.

במשך עשרות שנים לקח סולון את משפחתו לדיסני וורלד כל שנה ותמיד שאב השראה מהשלמות המתוזמרת של הפארק: “על פני השטח הכל רגוע ושמח ושלו, אבל מתחת יש מאות אנשים שמוודאים שהקסם יעבוד”. בטיול האחרון באורלנדו, לעומת זאת, הוא לא נסע לדיסני אלא לשדה סולארי סמוך בבעלות אוריגיס אנרגיה. בימים שטופי שמש, המתקן, שמשתרע על שטח בן 270 דונם, מייצר 60 מגה וואט – מספיק בכדי לספק כרבע מצרכי החשמל של פארק מג’יק קינגדום של דיסני. מייקל אימן, מנכ”ל חברת אוריגיס אנרגיה, אומר כי מוצרי שולס הם “לא תמיד הזולים ביותר, אבל תמיד הטובים ביותר”. אוריגיס ניסתה להתקין ציוד של מתחרים, “וללא יוצא מן הכלל כולם נכשלו בתקופת האחריות שלהם”.

החומרה מסוג “Plug-and-Play” של שולס מבטלת את הצורך בצוות חשמלאים יקרים בשטח שמפשיט חוטים ומכווץ מיליוני חיבורים ביד. “אנחנו לא הופכים את השדות של הלקוחות שלנו לשטח העבודה שלנו”, אומר סולון ומציג קיר של חמישה תאי בדיקה, קופסאות בגודל מקרר, שם הוא יכול להכניס אבות טיפוס ל-40 ימים ולילות של חום, קור ו-100% לחות.

“לעולם לא נקריב איכות”

סולון הוא הממציא הנקוב ב-30 פטנטים שנרשמו או עדיין ממתינים להרשם. הוא מחזיק לפחות באותה כמות זוגות מכנסי ג’ינס קצרים, המדים המועדפים עליו, יחד עם חולצת טריקו שחורה עם צווארון. לפני 15 חודשים הוא העביר את המושכות לתפקיד המנכ”ל לג’ייסון ויטאקר הוותיק. סולון נותר בדירקטוריון ומתמקד במוצרים חדשים. יו”ר שולס, בראד פורט, הוא גם יועץ בכיר של Oaktree Capital, שרכשה יותר ממחצית החברה מסולון בשנת 2017 – הוא פדה 2 מיליארד דולר בהנפקה האחרונה. עכשיו, כשהיא ציבורית, האם יש תנופה לסחוט עוד כמה מרווחי מזומנים על ידי שחרור חלק מהאובססיות של סולון? “אנחנו לעולם לא נקריב איכות או אמינות עבור שום דבר”, אומר ויטאקר, 41, “כי זה מובנה בתהליך עצמו”.

סולון התחיל את דרכו בגיל 8 כשהוא נושא ארגז כלים לאביו, שעבד כטכנאי מיזוג אוויר וקירור ולימד בבית הספר המקצועי בגארי, אינדיאנה. דין הצעיר פירק הכל כדי לראות איך זה עובד והרכיב מחדש, ממכסחות דשא ועד מנועי V8, לפעמים עם כמה חלקים שנותרו. עד גיל 16 היו לו לקוחות משלו ומשאית משלו. הוא למד הנדסה בפורדו אך נשר והפסיק התמחות בחברת “אינלנד פלדה” כשסירבו לתת לו קרדיט על חידושים שפיתח. בסוף שנות השמונים הוא הינדס ומכר חלקי רכב למיזם משותף בין ג’נרל אלקטריק לבוש. הוא הקפיד לקצץ את העמלה שלו כדי לשמור על הלקוחות שיחזרו אליו – ואז הפסיק כאשר הבוסים שלו התרעמו שהוא עדיין מרוויח יותר כסף מהם.

בשנת 2003 הוא קיבל טלפון מ-First Solar, שהיתה זקוקה לכמה תיבות חיווט שיתחברו לפאנלים סולאריים. עד מהרה יצרן מקפריסין רצה את אותו הציוד עבור הפאנלים שלו (SunPower). “הייתי כל חיי מכוון חלקי חילוף – חשבתי שאפרוש לייצור חלקי רכב”. במקום זאת, הוא הציג פרפקציוניזם בייצור למומחים שעוסקים בפאנלים סולאריים שלא היה להם מושג כיצד להגדיל ביעילות את התפוקה שלהם.

מסור לאלמנט האנושי

המהפכה הסולארית עדיין בימיה הראשונים. בשנת 2020, ייצור אנרגיה סולארית בארה”ב צמח ב-25% ל-130 מגה וואט, אך אנרגיה מתחדשת, למעט הידרואלקטריק, מהווה עדיין רק 12.5% מכלל אספקת האנרגיה המקומית. מעבר לאיכות גבוהה יותר, יש חלון הזדמנויות נוסף שדרכו שחקנים מקומיים יכולים לזרוח: בסוף 2019, Huawei הסינית סגרה את עסקיה הסולאריים בארה”ב לאחר שהקונגרס פרסם את חששותיה מכך שהציוד שלה יכול לשמש וקטורים למתקפת סייבר.

עבור מישהו כל כך מונחה תהליכים, זה מרענן שסולון נשאר מסור לאלמנט האנושי של העסק שלו. אנימטרוניקה אולי מהנה בפארק השעשועים, אבל לא במפעלים של שולס. “זה מגניב שרובוט יכול לעבוד 24/7, אבל הרובוט לא הולך הביתה למשפחה שהוא צריך להאכיל בסוף הערב”, אומר סולון. “יכולתי להתקין אוטומציה ולעשות זאת באופן רובוטי לחלוטין, כל המפעל הזה. אבל אז אני פשוט מטומטם”.

צילומים: Jamel Toppin for Forbes

שיתוף
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

הרשמה לניוזלטר

כתבות נוספות