|
לא מכבר סיפרתי לידיד, מנהל בכיר בשירות הציבורי וחובב ידוע של קולינריה עממית
עם התמחות מיוחדת בתחום הסביח, על הפלאפל המעולה בדוכן הסמוך לביתי. "מכיר, מכיר", הפטיר בעייפות הבכיר, שכבר טעם את שבעת פלאי רמת גן והסביבה, "לא רק הפלאפל מעולה. האיש הוא גם איש עסקים מבריק".
"איש עסקים מבריק?", חזרתי. "מה שאתה שומע. אתה בטח יודע שבעסקי המזון המהיר יש הרבה כסף שחור: כסף מזומן עובר במהירות עצומה מיד ליד, הקופה הרושמת לא תמיד מספיקה לרשום הכל, ולך תדע אם האיש מכר ביום 500 מנות, 1,000 או רק 200. מה שעוזר לאנשי המס במעקב אחר הפעילות הוא קצב הזמנת הפיתות מהמאפייה. אבל כאשר הבחור שלך אופה את הפיתות בעצמו, ואתה לא תמיד יודע כמה בדיוק הוא סיפק למסעדות אחרות וכמה שמר לעצמו, החשבונות מסתבכים. פקידי המס בטוחים שהאיש לא מדייק בדיווחים, אבל קשה מאוד לבדוק את זה".
נזכרתי בסיפור הזה לפני החג, לאחר הודעת הממשלה על הקמת ועדה שתבדוק את האפשרות לצמצום התשלום במזומן כאמצעי למלחמה בהעלמות מס. אנשי מסים ופרשנים העריכו שהוועדה, בראשות מזכיר הממשלה הראל לוקר, עשויה להמליץ על ביטול האפשרות לתשלום במזומן ומעבר לשימוש מלא באמצעי תשלום אלקטרוניים, כגון כרטיסי אשראי וכרטיסי חיוב.
אולם הסיכוי שהמלצה כזו תוגש ותיושם נמוך מאוד. סביר יותר שהסכום המרבי לתשלום במזומן יוגבל בחקיקה או בתקנות לכמה אלפי שקלים, כמקובל במדינות רבות. השימוש במזומן נמצא ממילא בירידה תלולה, ולא רק בגלל הנוחות והשכלול באמצעי התשלום האלקטרוניים. דווקא מערכות הגבייה הממשלתיות נהגו לפגר במעבר לאמצעי תשלום מתקדמים, ומי שניסה לשלם קנסות או אגרות התקשה לבצע את התשלום שלא במזומן.
במגזר הפרטי, לעומת זאת, כבר אי אפשר לפגוש בסוכנות רכב צעירים נמרצים השולפים מזומנים ממזוודות, אבל במגזרי השירותים ממשיכים בעלי מקצוע מסוימים להעדיף תשלום במזומן, בתמורה ל"הנחה" שאינה אלא חלוקה של המוכר עם הקונה בחסכון המס שהועלם
מהרשויות.
נתונים שפורסמו לרגל מינוי הוועדה מלמדים על גידול בנטייה לעסקות מזומן בחודשים האחרונים. את התופעה ניתן אולי להסביר בלחץ הכלכלי הגובר על בעלי עסקים קטנים, ובהתרופפות כוח ההרתעה של רשות המסים, הסובלת מהרפיון הכללי הפוקד את השירות הציבורי.
העלמות המס של בעלי מקצועות חופשיים ועסקים בתחום המזון המהיר הן תופעה מעצבנת למדי, וגם בולטת מאוד לעין. כמעט כל אחד נתקל בה, בעיקר כלקוח. אבל אם מדברים על תופעת "הכלכלה השחורה", המוערכת בעשרות מיליארדי שקלים, הרי שהעסקים שבהם מדובר הם חלק קטן ושולי בתופעה.
האמת היא שמעולם לא הבנתי כיצד יודעים מומחי מסים להעריך את היקף ההון השחור בישראל. הרי מדובר בכספים שעל פי הגדרתם הועלמו ממנגנוני הגבייה. אבל גם אם נתעלם מהכשל הלוגי הפעוט הזה, הרי שהתועלת לכלכלת המדינה בביטול השימוש בכסף מזומן תהיה שולית במקרה הטוב.
צילום: Shutterstock
# # #
למרות הבולטות הרבה של העסקים הקטנים ותחום השירותים ללקוח הפרטי, עיקר הלבנת ההון נעשית הרחק מעינו של הצרכן הרגיל. מדובר בעסקים גדולים מאוד, ובפעילות בינלאומית מתוחכמת שהטיפול בה גדול בכמה מספרים ממידותיה הצנועות של הוועדה הממשלתית.
מלביני ההון נעזרים בבנקים לא רשמיים המשנעים עשרות מיליארדי דולרים בין מכבסות מס
על פני הגלובוס. הם נעזרים במדינות רבות הנוקטות חוקי מטבע ליברליים כדי למשוך תנועות הון, תוך העלמת עין מהפעילות הפלילית. חלק מהעברות הכספים מתבצע באמצעות מערכות ממוחשבות, אך התחכום בהעברות מקשה על רשויות המס לעקוב אחריהן.
המאבק ברשתות הבינלאומיות להלבנת הון, המשמשות גם ארגוני פשע ישראליים וארגוני טרור בינלאומיים, יקר מאוד, ומטבע הדברים מנוהל בעיקר על ידי רשויות גדולות בסדר גודל של ארה"ב והאיחוד האירופי. למעשה, במשך שנים רבות נחשבה ישראל למדינה המתמהמהת בטיפול בהלבנת כספים, ומעמדה בתחום זה עדיין מפוקפק.
התקדמות מסוימת בתחום נעשתה בשנים האחרונות בזכות שיתוף הפעולה הבינלאומי במאבק בהעברות כספים לארגוני טרור ומדינות התומכות בטרור. המלחמה במימון הטרור הכניסה לתמונה ארגוני מודיעין המשתפים פעולה עם רשויות המסים, וכן גרמה להתרחבות החקיקה בתחום המלחמה בהון השחור. פעילות כזו חשפה לפני מספר שנים את פעילותו של בנק סיני גדול בתחום מימון לארגון חמאס בעזה.
ביטול השימוש במזומן יקשה על עסקים קטנים להעלים הכנסות, אך מכיוון שמדובר רק בחלק קטן מהעלמות המס (יש לזכור שגם מעלימי המס אינם מעלימים את כל הכנסותיהם), ניתן להעריך שהתרומה להכנסות המדינה ממסים תהיה בלתי מורגשת. לעומת זאת, עשויים אזרחים רבים להרגיש פגיעה ברמת הנוחות האישית, בעלויות ההעברות הכספיות ובזכויות הפרט.
יש מקרים שבהם אנשים מעדיפים תשלום במזומן, ולאו דווקא מסיבות של העלמות מס. לא מעטים רואים במזומן אמצעי להימנע מהוצאה מיותרת: החזקת הכסף במזומן, בבית או בארנק, נותנת להם תחושה טובה יותר של שליטה בהוצאות. לא בכדי סילוק כרטיס האשראי מהארנק הוא לפעמים חלק מטיפול בבזבזנים כפייתיים. כסף מזומן הוא גם דרך נפוצה לחלוקת מתנות בקרב בני משפחה, או פירעון חוב קטן לידיד ששילם עבורך פעם במסעדה. ויש גם, איך לומר בעדינות, תשלומים שהצנעה יפה להם, ולאו דווקא מחמת עינא בישא של שלטונות המס. ספק אם התועלת הזניחה לשלטונות המס מצדיקה את העברת שטרות הכסף למוזיאון המטבעות של בנק ישראל.
בקרוב נקנה רק באשראי? | צילום: רויטרס
מאחורי הסטטיסטיקה
על פי המדדים הנפוצים המשמשים להשוואה בין מדינות העולם, אין סיבה לנהי הנפוץ על הכלכלה הישראלית: על פי נתוני ה־OECD אנחנו חברים מכובדים בעשירון העליון של מדינות הארגון במונחים של שיעור אבטלה, יחס חוב־תוצר, האינפלציה אפסית, ושיעורי הצמיחה נאים בכל השוואה בינלאומית.
אבל למרבית אזרחי המדינה, כפויי טובה שכמותנו, זה לא מספיק. כדרכם הם ממשיכים להתלונן על כך שהצמיחה אינה מגיעה לתלוש המשכורת שלהם, שהכנסתם ממשיכה להישחק, גם במונחים מוחלטים וגם יחסית לעליית המחירים. איך זה, שואלים המקטרים המקצועיים, שמשפחה צעירה שבה שני בני הזוג עובדים במשרות האמורות לכלכל אותם, עדיין נזקקת לעזרת ההורים להשלמת הכנסה, ואינה יכולה לחלום אפילו על דירה משלה? וכיצד קורה שבמדינה מפותחת שבה נטל המס דומה לממוצע העולמי ואף גבוה ממנו על פי מדדים שונים, קורסת מערכת הבריאות הציבורית, מערכת החינוך נשחקת, המשטרה מובסת ללא תנאי על ידי בריוני רחוב ועברייני רקק, ומערכות התמיכה הסוציאליות מתפקדות באופן חלקי?
חלק מהתשובה לשאלות אלה טמון בעובדה שמדינת ישראל קורסת תחת נטל ההוצאות
הביטחוניות: אין זה סוד גדול שהחששות מהתחמשות גרעינית באיראן והצורך בהגנה מפני טילים ניפחו את הוצאות הביטחון במיליארדים רבים, מבלי שהצבא נערך לחיסכון שצריך היה לנבוע מהשינוי הכולל במצב הביטחוני. רק בחודשים האחרונים, תחת הלחץ הציבורי הכבד וההכרה שהוצאות הביטחון הפכו מתקציב הגנה לאיום האסטרטגי הממשי ביותר על המדינה, החל הצבא להציג תוכניות התייעלות, אך ההתפכחות נראית איטית מדי, והחיסכון שמציג הצבא קטן בהרבה מהנדרש.
אבל החור השחור של הוצאות הביטחון אינו הסיבה היחידה להידרדרות רמת החיים ומניעת
פירות הצמיחה מהאזרח הממוצע. מאמר שפרסם בשבוע שעבר מזכיר ה־OECD, אנחל גוריה, בעיתון הבריטי "גרדיאן", מסביר בדיוק היכן נתקעה הכלכלה העולמית, ועמה ישראל: הצמיחה שבה אנחנו כל כך גאים לא הגיעה לכולם. למעשה, רוב האוכלוסייה אינה נהנית ממנה. הבעיה קשה במיוחד במדינות הסובלות מרמה גבוהה של אי שוויון בחלוקת ההכנסות במשק, ודווקא בתחום זה מככבת ישראל.
המאמר מתאר כיצד נהנו המדינות המתפתחות ועתירות אי השוויון מצמיחה מהירה יחסית, אבל כעת, טוען גוריה, מאיימים הפערים שהתרחבו גם על הצמיחה עצמה. גוריה יודע שאין די בלקרוא לביצוע רפורמות, במיוחד כאשר קובעי המדיניות נצמדים בכל כוחם לנתונים סטטיסטיים המציגים תמונה חלקית של מצב הכלכלה והחברה במקרה הטוב, ושקרית במקרה הנפוץ יותר.
"כדי ליישם מדיניות חדשה המתמודדת עם הפערים בחברה", טוען גוריה, "יש לעדכן את התפיסות לגבי מושגים כמו עוני, צמיחה וקידמה, במקום למדוד את רמת החיים רק במונחים של הכנסה ותוצר גולמי. הגישה החדשה צריכה להציע מבט מאוזן יותר על רווחת החברה, ולכלול מדידה של סיפוק מהחיים, ביטחון אישי ואיזון בין עבודה והחיים האישיים. לכידות חברתית וצמיחה של כלל התושבים הן היבטים נוספים וחיוניים שיש להכליל במדיניות ציבורית המבקשת להתמודד עם בעיות אי השוויון".
שר האוצר יאיר לפיד. האזרחים לא מרגישים את הצמיחה | צילום: מרק ישראל סלם
חדשות אפל
אפל אחראית לפחות לארבע מהפכות בשלושת העשורים האחרונים: היא הייתה בין מובילות עידן המחשב האישי בשנות ה־80; היא הצילה את תעשיית המוזיקה עם המודל המושלם של חנות מוזיקה מקוונת בעזרת נגן מתקדם של מוזיקה ווידיאו; היא הפכה את הטלפון הסלולרי למחשב נייד זעיר באמצעות ממשק מהפכני; והיא האיצה את מהפכת מחשבי הטאבלט.
מעל לחידושים המדהימים ריחפה דמותו של כוכב הרוק הבלתי מעורער סטיב ג'ובס, המייסד ומקור ההשראה של החברה החדשנית. בסוף השבוע הבא ימלאו שנתיים למותו של ג'ובס. עם או בלי קשר להסתלקותו, אפל לא הציגה מאז כל חידוש מהפכני. היא הציגה דגמים מעודכנים של המוצרים הקיימים, ובהם שכלולים מעניינים יותר או פחות, אך היא הולכת
ומאבדת את נתח השוק שבו זכתה בעידן החדשנות, ולמעט התדמית המגניבה והמורשת המפוארת, אינה מציגה מהפכנות מיוחדת.
לא צריך לבוא בטענות להנהלה החדשה. אפל עדיין חברה מצליחה ורווחית השווה 425 מיליארד דולר. אבל אפשר לתמוה על שיקול הדעת של עורכי מהדורות החדשות, המשבצים כל ידיעה על מוצרים חדשים של אפל בראש המהדורות ובעמודים הראשונים, כאילו מדובר ב"חדשות" של ממש ולא בקידום מכירות של חברה שרוצה למכור עוד כמה חתיכות פלסטיק ש־98% מהצופים לא צריכים ואינם מתכוונים לקנות. עורכים מקצועיים הופכים במחי יד
לפרסומאים בהתנדבות, וכתבי גאדג'טים מריירים על המכשירים החדשים שרובם לא ראו בעיניהם. האייפון 5S בידינו? תתחדשו. מה עם מעבד המזון החדש של מג'ימיקס?
האייפונים החדשים. למה אנחנו צריכים לפרסם אותם? | צילום: רויטרס
|
