כספי הסיוע: האם באמת יש לנו על מי לסמוך בעת צרה?

הקושי של נזקקים רבים לפנות לרשויות המתאימות ולקבל את הסיוע הנדרש הוא אחד הגורמים להחמרת העוני: רבים, ובהם גם אנשים שאינם נמנים עם שכבות נזקקות, כלל אינם יודעים את זכויותיהם. וגם כאשר הנזקקים ערים לזכויותיהם, הם מתקשים לעתים לעבור את מסלול מילוי הטפסים הנדרשים להוכחת זכאותם.

השבוע ביקשתי מהמוסד לביטוח לאומי נתונים על שיעור המיצוי של זכויות המבוטחים – מדד חשוב לתפקודו של המוסד ויעילות שירותיו. מדידת המיצוי צריכה לשמש כלי להערכת הביצועים של שירותי הרווחה והתועלת במדיניות הקצבאות שעליה מחליטה המדינה: מה הטעם להציע שירות או קצבה כאשר חלק גדול מהזכאים אינם מודעים לשירות או אינם יכולים או רוצים להשתמש בו?

היה אפשר לצפות שהערכות וסקרים על שיעור המיצוי של זכויות המבוטחים יהיו חלק בלתי נפרד מהדוח המפורט שהמוסד מפרסם המוסד מדי שנה. למרבה הפליאה, אין בידיו כל הערכות כאלה. סמנכ"ל המחקר של המוסד, דניאל גוטליב, אומר שמסובך מאוד לערוך מחקרים כאלה, אם כי בכוונתו לבחון בתקופה הקרובה את שיעור המיצוי של חלק מקצבאות אלה.

בחלק מהקצבאות מגיעים לשיעור מיצוי גבוה, שכן הן אוטומטיות: קצבאות ילדים, קצבאות זקנה ומענקי לידה מוענקים בהתאם למרשם התושבים, ללא צורך בהגשת בקשה מיוחדת. המוסד מתנגד להצעות העולות לעתים להעניק קצבאות ילדים או קצבאות אחרות על פי מבחני הכנסה, שכן מבחנים כאלה עשויים להוריד את שיעור מקבלי הקצבה בקרב הזכאים.

מה באמת נקבל? המוסד לביטוח לאומי | צילום: מרק ישראל סלם

שיעורי מיצוי נמוכים יותר קיימים לגבי מענקי אבטלה והבטחת הכנסה. מענקי האבטלה בישראל נמוכים ומשולמים לתקופת זמן קצרה יחסית, בהתאם למדיניות ממשלתית שנועדה להמריץ מובטלים לחזור לשוק העבודה מהר ככל האפשר, אפילו בשכר נמוך.

מענקי הבטחת הכנסה הם אחד החורים השחורים במאגרי המידע של המוסד לביטוח לאומי: על פי הערכות המוסד, רק כ־ 70% מהזכאים להבטחת הכנסה נהנים מהקצבה, המסתכמת בכ־ 2,700 שקל ליחיד. בהעדר מחקרים, הסיבות לשיעור המיצוי הנמוך ותרומתו לעוני אינן ידועות. לדעת גוטליב, ייתכן בהחלט שסכום המענק הנמוך הוא אחד הגורמים לשיעור המיצוי הנמוך.

הקצבאות הבעייתיות ביותר למיצוי הן קצבאות נכות ופגיעה בכושר העבודה. שווי הקצבאות והפיצויים שמשלם המוסד לביטוח לאומי לתובעים עשוי להגיע למאות אלפי שקלים, ואף למיליונים. המוטיבציה של התובעים גבוהה, המוסד עושה ככל שביכולתו למנוע מרמה והונאות, והתוצאה היא שגם הזכאים והנפגעים נאלצים לעבור מדורי גיהינום. צבא של עורכי דין, רופאים ויועצים מגלגל מדי שנה מאות מיליוני שקלים כדי להתגבר על המכשולים בדרך לקצבה המיוחלת. גם כאן אין למוסד הערכה בשאלה כמה מהזכאים מוותרים על כל הטרטור מראש, או סתם אינם מודעים לזכאותם.

על פי נתוני המוסד רק 35% מהתובעים דמי מחלה מהמוסד לביטוח לאומי זוכים להכרה בתביעתם.

חברות ייעוץ פרטיות, המשקיעות הון עתק בפרסום ומגלגלות על פי ההערכות מאות מיליוני שקלים בשנה, נכנסות לרווח הלא ברור בין מספר הזכאים למספר התובעים שמצליחים לממש את זכויותיהם. אלון אהרונוב, מנכ"ל "זכותי", טוען ששיעור הזוכים לפיצוי מקרב הנעזרים בשירותיהם מגיע ל־ 90% , לעומת סיכויי זכייה ממוצעים של כ־ 35% בקרב כלל התובעים. גם אם החברות המסחריות מגזימות בתיאור הצלחותיהן, נראה שקיים פער גדול בין מספר הזכאים לקצבאות הנכות ופגיעה בכושר עבודה לבין מקבלי הקצבאות בפועל.

במקרים של תאונות עבודה ודמי נכות כתוצאה ממנה, נענה המוסד ב־ 77% מהמקרים לתשלום דמי פגיעה, ו־ 90% מהתביעות לנכות מאושרות, אם כי המוסד אינו בהכרח מעניק את אחוזי הנכות שנתבעו.

במוסד לביטוח לאומי לא רואים בעין יפה את הפעילות הנמרצת של הארגונים הפרטיים, אף שמדובר בפעילות חוקית ולגיטימית. המודל העסקי של הארגונים הפרטיים מבוסס על אחוזים מהקצבה שמקבל הזכאי בעזרתם, והם עשויים לנוע בין 20% – שיעור התשלום מסך הקצבה בשלוש השנים הראשונות – ל־ 5% , בחישוב ממוצע כולל של משך קבלת הקצבה. לביטוח לאומי יש אינטרס מובהק שכל סכום הקצבה יגיע לזכאי, מבלי שיצטרך לאבד נתח משמעותי מזכאותו לטובת מי שאינם אמורים ליהנות ממנה.

הביקורת על המערכת המאלצת זכאים להשקיע חלק ניכר מזמנם וכספם בהשגת קצבה המגיעה להם, גרמה לביטוח הלאומי לערוך ניסוי מעניין: לפני כשנה הוקמה בצפון הארץ יחידת "יד מכוונת" שנועדה להתחרות בגופים הפרטיים. תפעול היחידה נמסר לזכיין באמצעות מכרז בעלות של כמיליון שקל לשנה. בימים אלה מלאה שנה להפעלת "יד מכוונת" והממונה על היחידה מטעם ביטוח לאומי, ירונה שלום, אומרת שנתונים ראשוניים מלמדים על שביעות רצון גבוהה, ושבכוונת המוסד להרחיב את פעילות היחידה ולהקים מרכז שירות גם בדרום הארץ.

שלום מסתמכת על מכון ברוקדייל שהופקד על בקרת הניסוי והגיש למוסד דוח מסכם. דובר המוסד סירב למסור את פרטי הדוח בנימוק שמדובר בנתונים גולמיים שעיבודם טרם הושלם; אבל הנתון היחידי ששלום ניאותה לשחרר מעורר תמיהה: לדבריה סיפקה "יד מכוונת" שירות ל־ 1,300 פונים. זהו מספר זעום בהתחשב בעובדה שהוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי (ומס הכנסה, שגם הוא מעורב בטיפול ובזכויות לנפגעים) מטפלות בכ־ 300 אלף פונים בשנה. לדברי אהרונוב, "זכותי" שבניהולו מטפלת במספר רב יותר של פונים מדי שבוע. הפער מפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה ש"יד מכוונת" מספקת את שירותיה בחינם.

מקורבים לנושא טוענים שאחת הסיבות להיקף הפעילות המצומצם של "יד מכוונת", יחסית לגורמים פרטיים אחרים, היא העדר שיווק. "יד מכוונת" הוגדרה מראש כניסוי המכוון לאזור הצפון בלבד, אך מספר פונים קיבלו את עזרת החברה אף שלא הוגדרו כשייכים לאזור הניסוי.

החברה מפרסמת את שירותיה, אך היא עושה זאת בעיקר באמצעות כלי תקשורת אזוריים, לעומת הפרסום המסיבי של החברות המסחריות המובילות בענף באמצעי תקשורת ארציים רבי עוצמה, ובהם טלוויזיה, רדיו ואתרי אינטרנט מרכזיים.

במסגרת מאמצי השיווק של החברות הפרטיות הן פונות לקבוצות גדולות של תובעים פוטנציאליים, שחלקן הגדול אינו ער לאפשרותו לתבוע פיצוי. כך למשל פנתה לאחרונה לבנת פורן למורות ומורים והציעה להם לתבוע פיצוי על צרידות – פגיעה שכיחה מאוד בקרב העוסקים במקצוע. ספק אם "יד מכוונת" הממומנת על ידי המדינה תקבל גיבוי לפעילות מסוג זה, העלולה לעלות בפיצויים של מאות מיליונים.

הפרסום המוגבל של "יד מכוונת" נגזר מהתקצוב: למיזם, המוגדר עדיין כפיילוט, הוגדר תקציב שנתי של מיליון שקל בלבד. בעוד המוסדות הפרטיים יכולים להתרחב ולהתאים עצמם לביקוש, "יד מכוונת" חייבת לשמור על היקף הפעילות שהוגדר מראש.

נראה שגם הרחבה של פעילות "יד מכוונת", אם אומנם יוחלט עליה, לא תקל במידה משמעותית על אלפי המבוטחים, הנאלצים להפריש סכום משמעותי מהקצבאות ומהקלות המס שלהן הם זכאים, רק כדי לקבל את המגיע להם.

קשה לראות את האופק

2014 הייתה יכולה להיות השנה של "אופק" – הבנק הקואופרטיבי החדש, אך נראה שגם השנה ימשיכו יזמי הבנק לדשדש בין הרגולטורים. טיוטה ראשונית של כללי בנק ישראל להקמת בנק קואופרטיבי הייתה צפויה לצאת לדיון ציבורי בסוף 2013 , אך המועד נדחה. גם לאחר שישלים בנק ישראל את עבודתו תידרש עוד עבודת חקיקה שתימשך, במקרה הטוב, עד סוף השנה הנוכחית.

שורר. עוד ארוכה הדרך | צילום: יח"צ

שביב תקווה ניצת כאשר המיזם הצעיר קיבל מרשות ני"ע אישור להתחיל בגיוס הון מהציבור, באמצעות הנפקה במחיר 3,000 שקל למניה. בעלי המניות אמורים להיות גם לקוחות הבנק, וליהנות מרווחיו באמצעות הנחות על השירות. אבל אישור לגייס כסף עדיין אינו רישיון לפתיחת בנק, והכסף שמגייסים היזמים מופקד בינתיים בנאמנות. כדי לפתוח בפעילות צריך הבנק לקבל מבנק ישראל את "הרגולציה" – התנאים לפתיחת הבנק ולפעילותו, ואלה אינם מוכנים עדיין.

בינתיים נאלץ יוזם הבנק, דורון שורר, להתמודד עם פרסומים עכורים: העיתון "כלכליסט" גילה שלפני יותר מארבע שנים נחקר שורר באזהרה על ידי חוקרי רשות ניירות ערך. שורר שימש כמנכ"ל ודירקטור בחברה ציבורית קטנה בשם "שחר המילניום". בעל השליטה בחברה, פרדי רובינסון, נחשד על ידי החוקרים בגניבת כספים מקופת החברה. חשב החברה טען שהמנכ"ל שורר ידע על משיכות אלה. חוקרי הרשות בדקו את ההאשמות וככל הנראה לא מצאו בסיס להגשת כתב אישום נגד שורר. תיק החקירה כולו, אגב, מעלה אבק בפרקליטות ולא ברור אם יוגשו בו כתבי אישום.

דבר החקירה היה זוכה לכותרת בינונית אילו פורסם בזמן אמת: חשדות מסוג זה נגד מנכ"ל חברה ציבורית אינם דבר של מה בכך. אבל אזכור הנושא ארבע שנים לאחר חקירה שככל הנראה לא העלתה דבר, מעלה חשש שמישהו מנסה לרמוז משהו לשורר. "כלכליסט" – עיתון כלכלי איכותי ומשובח בימים כתיקונם – ניפח את ידיעת הרקק עד כדי כפולת עמודים מאירת עיניים, בתוספת הפניה בעמוד השער. ביום המחרת הגדילו העורכים לעשות: בכתבת המשך על פני עמוד שלם דרש העיתון מהפיקוח על הבנקים ורשות ני"ע לחקור בעניין, כאילו לא נכתב ביום הקודם על חקירת הרשות בפרשה.

אשר לפיקוח על הבנקים – הוא כאמור, לא קיבל פנייה של שורר להתמנות למנהל בנק, ונראה שגם אם היה מקבל, לא הייתה פרשת "שחר המילניום" משפיעה על שיקוליו. השאלה שנותרה פתוחה היא מי היא הנשמה הטובה שנזכרה להעלות את הפרשה באוב, ומדוע זכתה ידיעה כה שולית להבלטה רבה בעיתון אחד, בעוד יתר העיתונים מתעלמים ממנה.

מקורבים למיזם הבנק החברתי העלו חשש שמאחורי הפרסום עומדים הבנקים הגדולים, המנסים למנוע את התחרות הצפויה מצד הבנק החברתי. אולם בבנקים הגדולים גוברת ההערכה שסיכויי הבנק החברתי לקום קטנים מאוד, וגם אם יקום, הוא יציע אלטרנטיבה מעניינת למגזרי אוכלוסייה מסוימים, אך לא יגרום לתחרות של ממש בבנקים הגדולים.