|
אוי אוי אוי, שלי הצליחה לעצבן את החברים. על פי פרסומים בעיתון "הארץ" הצהירה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' שהיא תומכת בפתרון של שתי מדינות באמצעות פשרה טריטוריאלית, בחידוש המשא ומתן ללא תנאים מוקדמים, ואפילו – אבוי לאוזניים השומעות – בדרישה הימנית-רדיקלית להכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
החברים בשמאל לא יודעים את נפשם. "שלי פנתה ימינה", נחרדה יו"ר מרצ בדף הפייסבוק שלה, וצירפה גם טבלה המשווה בין עמדותיה אלה של יחימוביץ לעמדות זהות של נתניהו. ללמדנו, תמיכה בשמירה על בטחון המדינה והכרה בה כמדינת לאום יהודית כמוה כתמיכה בבוגי-מן נתניהו. ברור.
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
בינתיים תדלקו מחדש הצהרותיה של יחימוביץ' את השיח הבכייני הקבוע – לאן נעלם השמאל הישראלי? איפה כל החברים? איך זה יכול להיות שאנחנו מוקפים בבבונים צמאי דם שעוסקים בחרחור מלחמה ומצביעים שוב ושוב לאותם מטורפים מהליכוד, העבודה וקדימה?
זה בטח לא יעניין את בני האור הקדושים והנאורים – ובכל זאת, הרשו לנו להציע תשובה. תשובה דרך דוגמה על איש אחד, שלפני 20 שנה היה פעיל מרצ, והיום הוא מה שהם יכנו איש ימין.
יחימוביץ'. הרגיזה את העדר | צילום: מרק ישראל סלם
לפני 20 שנה בדיוק, במהלך אותה מערכת בחירות שבסופה יעלה רבין לשלטון וישנה את המציאות, היה אותו בחור פעיל – זוטר, מתנדב, חסר חשיבות לחלוטין, אך פעיל – במרצ. הוא בחר לשייך את עצמו למפלגה בגלל שהזדהה עם עקרונותיה: הוא היה ציוני שדרש להכיר בעם הפלסטיני, חשב שבמסגרת הסכם יש לסגת מהשטחים שנכבשו ב-1967 ולהקים בהם מדינה פלסטינית, לפרק את רוב ההתנחלויות ולבצע חילופי שטחים היכן שלא ניתן לפרק. הוא תמך בשוויון זכויות מלא לאזרחי ישראל הערבים, וכמובן גם בחופש הביטוי. הוא האמין בשלטון החוק. הוא האמין בשמירה על זכויות האדם ועל כבודו, וחשב שבכל אספקט של התנהלותה חייבת המדינה לנהוג חמלה. הבחירה הטבעית בבחירות של 1992 היתה – אם כן – מרצ.
אז מה קרה לו ב-20 השנים האחרונות שגרם לו להפוך לאיש חשוך?
ובכן, הוא עדיין מאמין בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולמדינת לאום. אבל כמו אז, הוא גם מאמין בזכותו של העם היהודי למדינת לאום. אופס, בעיה. הוא עדיין תומך בחופש הביטוי, אבל כמו אז, הוא מתנגד לחופש ההסתה – ואפילו אם זו הסתה משמאל. עוד בעיה.
מדינת לאום יהודית זה ימין. גלאון | צילום: דור גרבש
הוא עדיין מאמין בכל ליבו בשוויון זכויות לכלל אזרחי המדינה – אך בדיוק כמו אז חושב שגם בקרב המיעוטים יש לאכוף את החוק. הוא עדיין מאמין בשלטון החוק – אך בדיוק כמו אז, לא בשלטון המשפטנים. בדיוק כמו אז, הוא מאמין שהמדינה צריכה לנהוג חמלה גם כלפי מי שאינם אזרחיה, ושניתן לקלוט בקרבנו זרים במצוקה ופליטים – אך אין זה אומר לפתוח את השערים למאות אלפי מהגרי עבודה.
כמו אז, הוא אינו מניח אוטומטית שישראל היא הנבל בשכונה, וחושב שלא תמיד היא האשמה. וכשנופלים 50 טילים בלילה משטח פלסטיני משוחרר, הוא אינו מאשים את ראש הממשלה ושר הביטחון בהסלמה לצרכים פוליטיים.
אבל משהו בכל זאת השתנה ב-20 השנים האחרונות: בניגוד לאז, הוא כבר לא מקשיב רק לעצמו ולעדר, ומרשה לעצמו התבטאויות החורגות מהבון טון שמכתיב אותו עדר. הוא רואה את המציאות, אפילו את החלקים שלה שאינם מתיישבים עם תפיסת עולמו ועם תקוותיו.
טורים קודמים של הכותב:
הפרובוקציה של יזהר אשדות: שיר מחאה אלטרנטיבי
הלקחים החיוביים מכישלונה של בטר פלייס
למה נתניהו לא יתקוף באיראן
|
