“לא אומרת למטופלות שלי כמה זמן נותר להן”

"בשבוע שעבר נפטרה חולה שלי, שנלחמה בסרטן שד מפושט, אגרסיבי ואלים. היא היתה בת 31 במותה. כשאובחנה, נתנו לה שלושה חודשים לחיות. היא הגיעה אליי וישבה אצלי במשרד כשהיא ממררת בבכי. החזקתי לה את היד ואמרתי לה שאנחנו נילחם בסטטיסטיקה הקשה. ואכן, כנגד כל התחזיות, החודשים הפכו לשלוש שנים". במילים אלו פתחה פרופ' תמר ספרא, מנהלת השירות האונקו־גניקולוגי במרכז הרפואי איכילוב, פוסט מרגש שפרסמה בפייסבוק באמצע החודש שעבר. המילים שכתבה, שעוסקות בחשיבות הרבה שיש למרכיב הנפשי בתהליך הריפוי ממחלה, גרפו יותר מ־12 אלף לייקים וזכו לכ־3,200 שיתופים. מאות אנשים כתבו בתגובות עד כמה נגעו ללבם דבריה, ורבים כינוה "מלאך בחלוק לבן".

הכתבה מופיעה בגיליון הרופאים הטובים בישראל של פורבס

לרכישת גיליון הרופאים הטובים בישראל – לחצו כאן

"אני לא אומרת למטופלות שלי כמה זמן נותר להן, אני פשוט לא רואה בזה צורך", מסבירה ספרא בראיון לפורבס. "המטרה שלי היא לייצר בהן אופטימיות ותקווה, לא להפיל אותן. מאחר שהחוק מחייב אותנו, הרופאים, להכין את המטופלים שלנו לקראת הבאות, אני כן אציין סטטיסטיקה – אבל בדרך הנכונה, כזו שלא תרסק את עולמן".


כשהגיעה אליה לראשונה אותה מטופלת בת 28, שעליה סיפרה בפוסט, נאלצה פרופ' ספרא למסור לה אבחנה קשה. היא אחזה בידה ואמרה לה את המשפט הקבוע שלה: "אנחנו יוצאות ביחד למלחמה. אנחנו נעשה עבודה ואת תקבלי כל מה שהרפואה יכולה להציע". המנטרה הזאת מלווה את פרופ' ספרא במשך שנים: "אני מנסה להתביית על הדרך שבה הן חושבות ולגרום להן להבין שאם הן לא יחיו טוב את ההווה, זה לא ישפר את העתיד", היא מנסה להסביר את מה שעומד מאחורי המשפט שהיא אומרת שוב ושוב למטופלות שלה. "הרבה פעמים, הן חושבות שעוד מעט יהיה יותר טוב", היא ממשיכה. "ולפעמים אני יודעת שלא יהיה יותר טוב. אז אני מנסה לגרום להן למצות את הזמן שיש להן בצורה הטובה ביותר ובאיכות החיים הגבוהה האפשרית".

רוח מזרחית

כשמדברים עם פרופ' ספרא, מבינים עד כמה חשובות הן התקווה והאמונה בהתמודדות עם מחלה. "אני גדלתי בבית דתי", היא מספרת. "ואני חושבת שאנשים מאמינים מתמודדים טוב יותר עם המחלה. השפעת הנפש על אורך המחלה והתנהלותה לא הוכחה מספיק במדע, אך מספר המחקרים המועטים שכן נערכו בנושא מצביעים על שיפור מסוים באורך החיים".
המחקרים אולי מייחסים אחוזי שיפור מעטים לאלמנטים הנפשיים, אך פרופ' ספרא דואגת לנצל כל סיכוי, ולו הקטן ביותר: "המטרה שלי היא לגרום למטופלות שלי לחיות הכי הרבה זמן ובאיכות החיים הכי טובה", היא אומרת.

כדי להשיג מטרה זאת פנתה, בין היתר, גם לתחום הרפואה הלא קונבנציונלית; בחודש אוקטובר האחרון היא שבה ארצה ולבית החולים אחרי כמעט שנה וחצי בסין, שם השתלמה ברפואת המזרח ובתורות הסיניות העתיקות. להרפתקה זו יצאה פרופ' ספרא יחד עם בנה בן ה־16, מתוך התעניינות ארוכת שנים בתחום. כבר בעבר למדה בארץ רפואה סינית וטיבטית, אולם החלום שלה היה תמיד לראות ולחוות את החוכמה הסינית ממקור ראשון.

על אף שבנה לא שש לצאת למסע של אמו, פרופ' ספרא החליטה כי הפעם היא יודעת מה טוב עבורו והציעה לו עסקה: "אם עד חג הסוכות עדיין תרצה לחזור לארץ – נחזור". בסוכות, הוא לא ביקש לשוב: הוא הכיר חברים מכל העולם, למד סינית והתוודע למקצועות שאינם נלמדים במערכת החינוך הישראלית. באותו הזמן, עבדה פרופ' ספרא במהלך הימים בבית חולים סיני ובערבים ספגה את התרבות הסינית. כבר עכשיו, חודשים בודדים לאחר שחזרה היא מרגישה שאולי היא צריכה "לעשות עוד סיבוב, כי כמויות הידע הן פשוט בלתי נגמרות".

הרשות נתונה

ספרא מספרת על מהות הבדלי התפיסה בין גישת הרפואה המערבית לבין זו המזרחית בכל הנוגע ליחסי מטפל־מטופל: "שם הרופא מקבל כסף כל עוד המטופל בריא, והוא מפסיק לקבל כסף ברגע שהאדם הופך חולה", היא אומרת בחיוך. "כך לשני הצדדים יש אינטרס שהמטופל יחיה שנים ארוכות בבריאות מלאה".

לדבריה, רופאים קונבנציונליים רבים מגלים עדיין התנגדות או מביעים חשש כלפי שיטות הטיפול המשלימות, ומפתיע לגלות את הרצון העז של המטופלים להתנסות בהן. "רוב המטופלים שמגיעים אליי עם אבחנה, כבר נגעו בנושא ולעתים אף התנסו בטיפולים. ברגע שהם נותנים לי רמז שהם מנסים או רוצים לנסות, אז אני חושבת יחד איתם למי כדאי להם ללכת. כמובן שאני רק הצד המכוון בעניין", היא אומרת.

לרפואה המשלימה יש יכולת אמיתית לחולל שיפור באיכות החיים של המטופלים, סבורה פרופ' ספרא. "הרפואה המשלימה עוזרת, היא מקלה על הסימפטומים של המחלה ושל הכימותרפיה – מפחיתה את הכאב ואת הבחילות – ומאפשרת לחולים לעבור את הטיפולים שהרפואה המערבית מציעה לצורך ריפוי המחלה. חשוב לי להמליץ לחולים שלי על מטפלים אמינים, כאלו שאני יודעת בוודאות שאינם משתמשים בחומרים המתנגדים לכימותרפיה, ושאני יכולה לעבוד מולם בצורה משולבת", היא מדגישה. "אני נותנת את הפן הקונבנציונלי, הם את הפן המשלים וביחד אנחנו תומכים בחולה ונלחמים במחלה".

מתוך המודעות שלה לחשיבות שבבחירת המטפלים הנכונים, הצורך לייעץ למטופליה וגם כחלק מהסקרנות וההתעניינות בתחום, היא משתדלת לבדוק בעצמה את השטח. "לעתים מגיעות אליי מטופלות שהמחלה שלהן מתפתחת בצורה שונה ממה שאני צופה. אז אני שואלת אותן היכן הן מטופלות – ואם המקרה ממש מעניין, אני אפילו אלך להתנסות פעם אחת או פעמיים אצל אותו המטפל", היא אומרת.

כמובן, שלא לכל סיפור יש סוף טוב. את חייה של אותה מטופלת שממנה נפרדה לפני שבועות אחדים, ספרא לא הצליחה להציל. מה שהיא כן הצליחה, זה ללוות אותה כברת דרך ארוכה בהרבה מזו שנקבו הרופאים לפניה בתחזיותיהם המרות. במשך הזמן הזה הצליחה פרופ' ספרא להטמיע באישה הצעירה את תפיסת עולמה ולשכנע אותה שכדאי וחשוב שתפיק את המרב מהזמן – כמה שזה לא יהיה – שנותר לה. לאחר מותה הראתה לה אמה של המטופלת כיצד חתמה בתה את העמוד האחרון ביומנה האישי, שאותו סיכמה במילים: "חייתי חיים מלאים עם הסרטן".

הכתבה המלאה מופיעה במגזין הרופאים הטובים בישראל

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

צילום שער: יוסי אלוני

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן