|
1. ביבי והמנדטים האבודים
יו"ר מטה הבחירות של הליכוד-ביתנו הוא השר גדעון סער. יו"ר מטה ההסברה הוא השר גלעד ארדן. האסטרטג האמריקאי הוא ארתור פינקלשטיין. זה שילוש מנצח. אז למה מסתמנת מפולת? מדוע במקום 45 מנדטים (שפינקלשטיין הבטיח לליברמן) הם קרובים יותר ל-35, ועל פי כמה סקרים בקושי עוברים את ה-32 מנדטים?
כי סער, ארדן ופינקלשטיין לא רלוונטיים. זה הכל כאילו. יו"ר מטה הבחירות, ראש מטה ההסברה, האסטרטג, מנהל יום הבחירות, האחראי על השילוט, מארגן ההסעות, איש הלוגיסטיקה ונערת המים של הליכוד-ביתנו, הוא בנימין נתניהו. מנהל הכל, קובע הכל, יורד לכל רזולוציה, מתערב בכל החלטה. מעליו יש רק היררכיית ערעור אחת, שהיא הגברת נתניהו. כך זה מתנהל. כך זה התנהל גם בפעם הקודמת, ובזו שלפניה. וככה זה גם נראה.
גדעון סער וגלעד ארדן. לא רלוונטיים | צילום: מרק ישראל סלם
הנה מונולוג של מישהו מבפנים: "אי אפשר לנהל ככה שום דבר. הוא רוצה לדעת הכל, הוא מתערב בהכל, אתה סוגר משהו בערב, הוא מתחרט בבוקר. שום דבר לא סופי ולא סגור עד שזה קורה במציאות. האווירה היא פאניקה תמידית, תוהו ובוהו, אי סדר וברדק נוראי. ביבי צריך לאשר כל מודעה, בדרך כלל פוסל, ואחר כך מתחרט, ואחר כך הולך הביתה וחוזר ומתחרט שוב, אולי בגלל משהו ששמע שם. הוא גורם לאנרגיה שלילית, הכל שלומיאלי לגמרי. זה עולה במנדטים, הרבה מנדטים, וזה חבל".
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
כך זה מתנהל תמיד. בעלי הזיכרון הארוך משחזרים עכשיו את קמפיין 2009, כשהדרג המקצועי העלה קמפיין שלטי חוצות עם פוסטר ענק של ציפי לבני וכתובת "לבני, זה גדול עליה". הקמפיין עלה, ואז ירד, כי הגברת נתניהו פסלה את הפוסטר. לבני נראתה בו, לדעתה, טוב מדי. ההחלטה האחרונה הייתה שלה. בעלי הזיכרון המצוין משחזרים את קמפיין 99', שם הובס נתניהו בידי אהוד ברק, עם אותה הפאניקה, אותם אגלי זיעה, אותו ברדק.
הבעיה היא שלא רק מערכת הבחירות מתנהלת בצורה הזו אצל נתניהו. כך נראים חייו, כך נראית לשכתו, כך נראה תהליך קבלת ההחלטות שלו. זה מה שהבריח משם את נפתלי בנט ואיילת שקד בזמנו. זה מה שמבריח משם את כולם, שהופך כל החלטה, אפילו שולית, להרפתקה מזוגזגת, מסויטת ומסמרת שיער.
וזה האיש שאמור לקבל את ההחלטה הגורלית בעניין איראן. ואז, אחרי שהוא יקבל אותה, יגיח מתוך האפילה נתן אשל, עם המצלמה, ויכניס לראש הממשלה איזה פתק. והוא ייבהל, ויצלצל, ויתרוצץ, ויתחרט, ויחליט שוב, וחוזר חלילה.
2. גבירותיי ורבותיי, שאול מופז
מה עוד קורה בסביבתו המוטרפת של ראש הממשלה בימים אלה? הוא עצבני, נרגן, חושש שבסוף שלי יחימוביץ' תהיה ראש הממשלה. איך, למען השם, היא תהיה ראש הממשלה? הנה, ככה: היא תביא יותר מ-20 מנדטים, היא תכרות דיל (אם לא כרתה כבר) עם בנט ועם ש"ס – השמאל בכל מקרה יהיה לטובתה – והלך על ביבי.
סוף מדינת היהודים, כפי שהכרנו אותה. ושרה תצטרך לעזוב את רחוב בלפור, שזה הכי מסוכן. זו הסיבה שנתניהו משקיע עכשיו מאמץ אדיר בתקווה להוריד את יחימוביץ' מ-17 מנדטים. במצב כזה, לדעתו, אם היא מקבלת 16 ומטה, היא נחלשת במפלגה ואז, מי יודע, יכול להיות שפואד בן אליעזר ובוז'י הרצוג יוכלו להכריח אותה להיכנס בכל זאת לממשלה, בזחילה לאחור המכונה בז'רגון המקצועי "זחילת ברק".
מי יהיה שר ביטחון? אין לנתניהו מושג כרגע. מצדו שלא יהיה שר ביטחון. ברק לא יהיה. זה הסיכום המפורש בין נתניהו לליברמן. כשברק הבין שיש כזה סיכום, הוא פרש. בשביל מה לו להזיע ולהשפיל את עצמו כדי לעבור את אחוז החסימה, אם בסוף יקבל את תיק האיומים האסטרטגיים? אז למה שמשה בוגי יעלון לא יהיה שר ביטחון? באמת, למה? בסביבתו של נתניהו קוראים ליעלון "האוטיסט". כנראה שזה מה שמגיע למי שהיה רמטכ"ל רציני, מי שמבסס את החלטותיו בדרך כלל על הנמקות משכנעות וחשיבה מעמיקה, מי שלא מתרוצץ כל היום בין האולפנים כדי לחרף ולגדף את כל בעלי בריתה האסטרטגיים של ישראל, ומגן לאורך הקדנציה כולה על ראש הממשלה.
מופז. יעבור את אחוז החסימה? | צילום: מרק ישראל סלם
הכי טוב מבחינת נתניהו יהיה אם שאול מופז יעבור את אחוז החסימה ויחתום על הסכם היטמעות בליכוד, או אפילו יתחבר ליאיר לפיד. במקרה כזה יש קונסטלציה שמופז יהיה שר הביטחון הבא.
הקואליציה שנתניהו הכי רוצה היא עם לפיד, מופז, בנט, או המחצית הקיצונית פחות של בנט (הבית היהודי יכול להתחלק לשני חלקים לאחר הבחירות), ואם אפשר מפלגה חרדית אחת או שתיים. ליברמן, אגב, מעדיף קואליציה בלי חרדים, אבל ליברמן לא פעיל בקמפיין כמו שהיה רוצה להיות, יש לו קמפיין אחר לגמרי על הראש. המשימה של נתניהו אחרי הבחירות תהיה לנסח חוק גיוס חרדים כזה שכולם – לפיד, אריה דרעי ויעקב ליצמן – יוכלו לחיות איתו. אגב, זו משימה אפשרית. חוק כזה יפתח את הפקק ויאפשר קואליציה עם חרדים, לפיד, מופז וחצי בנט. זו קואליציה ששווה 70-65 ח"כים, ובאמת שנתניהו לא צריך יותר מזה. אנחנו דווקא כן.
את לבני נתניהו לא רוצה. הגברת מתעבת את לבני. לבני, בנט ושקד בקואליציה אחת יהיו יותר מדי בשבילה. הייתי רוצה להיות זבוב מת במרק שיוגש בגיבושון הקואליציוני שייערך בבית רעיית ראש הממשלה במצב כזה. נתניהו גם לא ממש רוצה תהליך מדיני. לבני רוצה. היא עלולה להפוך לדגם משוכלל של שמעון פרס, שכמעט גרר את ביבי לזרועותיו של אבו מאזן בקדנציה האחרונה. נתניהו לא רוצה אבו מאזן. לא רוצה תהליך מדיני. לא רוצה צרות. רוצה רק להמשיך לשלוט. זה מספיק לו.
3. חובה להצביע. חיוני להצביע
אז למי להצביע? נתקלתי בשאלה הזו עשרות פעמים בשבוע האחרון. בפייסבוק, במייל, בהודעות טקסט, ברחוב, במעלית. כבר מזמן לא הייתה כאן מבוכה כזאת. אין למי להצביע, אומרים אנשים, המוני אנשים, ומגרדים בפדחתם.
בארצות מערביות רבות נוהגים עיתונים להמליץ, ערב בחירות, על המועמד "שלהם". זה נקרא באנגלית endorsement. אני חושב שזה בוגר וראוי. אין סיבה שעיתונאים לא יודיעו במי הם תומכים. לכל אחד יש דעה, כל אחד רוצה להשפיע. עיתון זה מכשיר השפעה והעיתונים בישראל, שמעדיפים להישאר בארון, נלחמים את המלחמה של פעם.
מצד שני, להודיע מיהו המאושר שמקבל את תמיכת העיתון במאמר מערכת מליצי, גם זה כבר פאסה. המונח "מאמר מערכת" מתפוגג מן העולם. "הארץ" עוד משחק את המשחק המגוחך הזה, אבל לא לאורך זמן. עיתון הוא כבר מזמן לא גוף הומוגני עם דעה הומוגנית, אלא אוסף של דעות, סופרמרקט של רעיונות, אסופת טאלנטים שכל אחד מהם יצרן תוכן חצי עצמאי לכשעצמו.
צילום: רויטרס
זה מוביל אותי להחלטה שקיבלתי לנסות לגלות לכם למי אני, הקטן, אצביע. לא מעמדת התנשאות והטפה, אלא בניסיון להוסיף למתלבטים כלים כדי להגיע למסקנה. סוג של סיעור מוחות. אבל לפני שאני מגלה לכם, אני צריך לגלות לעצמי. האמת היא, שזה לא קל הפעם.
הקדמה: תצביעו מה שאתם רוצים, אבל תצביעו. הקריאה של יובל דיסקין, שפורסמה כאן לפני כמה שבועות, לשלשל פתק לבן בקלפי, לא מקובלת עלי. חובה להצביע. חיוני להצביע. גם אם נדמה לכם שהכל מכור ושאין עם מי ועל מה לדבר ואתם לא ממש בטוחים, תלכו בשיטת האלימינציה, תנפו אחת אחרי השנייה את המפלגות שלא מתאימות לכם, עד שתגיעו לשניים-שלושה מועמדים סופיים, כנסו איתם לקלפי ותחליטו בפנים.
אתם מפחדים "לבזבז" את הפתק שלכם? קשקוש. אין דבר כזה לבזבז פתק. גם אם המפלגה שהצבעתם עבורה לא תיכנס לכנסת, חשוב שתצביעו עבורה. זוהי הדמוקרטיה. אין שיטה טובה יותר ממנה.
ישראלי חילוני, מתון וליברל שחושב שאין לו בעד מי להצביע והכל אבוד ונשאר בבית, עושה מעשה נורא ומעצים, בעצם, את המחנה השני. ולהיפך. גם אם המרכז-שמאל לא יהיה בשלטון, המשקל הסופי שלו יכול להכריע איזו קואליציה בסופו של דבר ייאלץ נתניהו להקים (נתניהו תמיד נאלץ לעשות משהו). ולהיפך. איש הימין שמשוכנע שהכל כבר סגור ואפשר לישון בשקט, עלול לקום בבוקר עם מרכז-שמאל גדולים יותר ממה שתוכנן ולקבל על הראש את לבני במשרד החוץ ארבע שנים. אז לכו להצביע, בטובכם.
4. מה לא? זה קל
בואו נתחיל עם מי שאני לא אצביע עבורו: "עוצמה לישראל", ברור שלא. למרות שאריה אלדד הוא פרלמנטר מצטיין, איש מוכשר ויהודי חביב. מספיק להעיף מבט במיכאל בן ארי, גביריו ומרזליו, כדי להבין שהמפלגה הזו אינה ראויה למאכל אדם. בנט? תשכח ממני, נפתלי. אני מכיר אותו ויודע כמה הוא מוכשר ואמביציוזי, אבל מספיק מבט חטוף ברשימה וברבנים שמסתתרים מאחוריה כדי לברוח להרים. הליכוד-ביתנו? ממש לא. למרות שהרשימה עמוסה באנשים שאני מעריך מאוד (סער, ארדן, שלום, יעלון, כרמל שאמה-הכהן, אלכס מילר, ראובן ריבלין ואחרים). אגב, אם בראש הליכוד היה עומד כל אחד אחר מהרביעייה הראשונה שמניתי כאן, היה לי קל יותר.
ועוד אגב, אם "ישראל ביתנו" של ליברמן הייתה רצה בנפרד, היא הייתה אופציית הצבעה לגיטימית מבחינתי. אני מחזיק מליברמן, מאיכות הניהול שלו, מכושר קבלת ההחלטות וגם מהיכולת שלו להשתנות, אם וכאשר יגיע לאן שהוא רוצה להגיע.
אבל זה לא רלוונטי. ליברמן התאחד עם נתניהו, ואין מצב שאני שם פתק של נתניהו בקלפי, למרות שנולדתי בליכוד, עבדתי בליכוד, הצבעתי לפחות פעמיים ליכוד ויש לי הרבה משפחה בליכוד. נדמה לי שאתם כבר יודעים למה. זה נתניהו. על פחדנותו (ע"ע דבריו של אובמה), על אי יכולתו לקבל החלטות, על אי יכולתו לעמוד בלחצים, על ההימורים המטורפים שגרר לתוכם מדינה שלמה, על הבריתות ההיסטוריות שלו שמשעבדות את עתיד הילדים שלנו, על רדיפתו את הדמוקרטיה והתקשורת, ועל העובדה שהוא מניח ליישות המכונה "הגברת" לנהל את העניינים באמת ולהטריף את כולם על דעתם.
נתניהו וליברמן. אין מצב שאני שם פתק של נתניהו בקלפי | צילום: מרק ישראל סלם
אפשר למצות את כל זה במה שקרה השבוע תוך 24 שעות: נשיא ארה"ב ברק אובמה, בעל הברית החשוב ביותר שיש לנו בתבל, אומר שנתניהו פחדן שמבודד את ישראל ולא מבין את האינטרסים האמיתיים שלה, ומיד אחר כך משגר נתניהו את התגובה הציונית ההולמת בדמותו של דונלד טראמפ, שכבר מזמן הפך לבדיחה באמריקה, הקורא בהתלהבות "להצביע בנג'מין, כי אין כמוהו".
מעבר לעובדה ששניהם, ביבי ודונלד, חולקים את אותו מבנה ארכיטקטוני מסובך על הפדחת (אצל אחד זה צבוע ג'ינג'י, אצל השני כחול-לבן), לא מצאתי בזה שום דבר מצחיק אחר. זה בעיקר עצוב, וגם מדאיג.
ש"ס? נו, טוב. ש"ס אף פעם לא הצבעתי, ואף פעם לא אצביע. נכון, דרעי הוא טאלנט רב קסם וכשרון, אריאל אטיאס הוא איש מוכשר ואפילו מבריק, אלי ישי לא פראייר (כפי שדרעי לומד עכשיו על בשרו) ויצחק כהן הוא אחלה גבר. אבל ש"ס היא מפלגה איומה. רק על התשדיר המבחיל על הגיור צריך לכלוא אותה במחנה המפלגות המצורעות.
ש"ס היא האסון של הספרדים. הרעיון היה טוב, את העטרה אכן היה צריך להחזיר ליושנה, אבל לא ככה. בדיוק הפוך. לא דרך ההתבטלות המאופסת מול החרדים הליטאים, לא דרך הנצחת הבטלה והמשך ההתבצרות בהשתמטות. בשבועיים האחרונים מדרדרת ש"ס את עצמה למחוזות נמוכים במיוחד עם מטר הספינים הילדותיים שהיא מיידה במצביעיה. השיא היה עם דרעי עצמו, שהשתלח לפני כמה ימים בתהליך אוסלו וב"שלום-שמלום" של השמאלנים. כמעט השתכנעתי, עד שנזכרתי שדרעי היה זה שהעביר את ההצבעה על אוסלו בימי רבין, ונזכרתי בכל החברים השמאלנים של דרעי שמפצירים בי עד היום, כולל היום, לשמור עליו כי רק הוא יכול להעביר קולות מימין לשמאל. מה שנקרא, פחחח.
ושלא תחשבו שאני חושב שמונח לנו הסדר קבע על אדן החלון. אין הסדר בדרך, אבל יש צורך חיוני, אפילו קיומי, בהצגת הצעת שלום ישראלית אמיצה ומרחיקת לכת ואמיתית מול הפלסטינים, כדי לשמור על הלגיטימציה הבינלאומית החיונית כל כך לעתידנו ולחופש הפעולה שלנו. אולמרט בזמנו הבין את זה, שרון הבין את זה, לבני הבינה את זה, ביבי עוד לא הבין את זה. הוא יבין את זה בקדנציה הקרובה, על גופותינו.
5. יאיר? שלי? ציפי? זהבה?
הגענו למרכז-שמאל. בעיקרון, אני במרכז. בנושאים ביטחוניים אני ימני, לפעמים קיצוני. בנושאים כלכליים אני קפיטליסט חמלתי. הכי קרוב ללפיד. בנושאי דת ומדינה אני קרוב יותר לאביו, טומי לפיד. בתחום המדיני אני תומך בלבני, שמפגינה אומץ רב וניהלה בזמנו מו"מ מרתק ואחראי עם אבו עלא. ובתחום הכישורים הפוליטיים, אין על יחימוביץ'. אז מה להצביע, למען השם?
לא אצביע ליחימוביץ'. למרות ההערכה העצומה שיש לי אליה. למרות שעשתה במפלגת העבודה דברים מדהימים. למרות שהיא חדה, מוכשרת, רהוטה ומקדמת אג'נדה חשובה בנחישות נדירה (ומצד שני אומרים עליה שהיא אהוד ברק עם שמלה).
ביקרתי במטה של יחימוביץ' וראיתי שם עשרות צעירים עם אש בעיניים. היא הפכה את העבודה ממפלגה גריאטרית למפלגה צעירה ובועטת. לא אצביע עבורה כי היא קצת יותר מדי סוציאליסטית בשבילי. אם אתם מאמינים בתוכנית הכלכלית שלה, אז אין סימני שאלה. תצביעו שלי. יש לה גם רשימה לא רעה בכלל.
יחימוביץ'. סוציאליסטית מדי | צילום: מרק ישראל סלם
ומה בין ציפי ליאיר? גם כאן, אני מעריך את שניהם. יאיר עשה מהלך אישי אדיר, עם הקרבה לא פשוטה, והוכיח שהוא בולדוזר אמיתי. הוא הקים מפלגה יש מאין ממש, הוא מוביל 15 אלף מתנדבים, הוא חורש את הארץ ואני מאמין בכוונותיו. אני עוד לא יודע אם יש לו כישורים פוליטיים אמיתיים, למרות שצלח כמה מבחנים. אני לא אוהב את מה שעשה ללבני, בהתנפלות המתואמת ההיא יחד עם יחימוביץ', אחרי הפגישה המשולשת. אני גם חושד שהוא רוצה להיכנס לממשלת נתניהו כמעט בכל מחיר (הוא הציב תנאים עבירים בהחלט לכניסה כזו). כך שאני בהחלט תומך בלפיד ומתפלל שיצליח, אבל כנראה שלא אצביע עבורו. אשמח אם אתם כן.
ציפי? אישה ראויה ואמיצה. הולכת על אג'נדה של שלום בימים של מלחמה וטירוף מערכות. מצד שני, היא נכשלה בפוליטיקה, הפסידה את קדימה ותרמה לקריסתה, יש לה בעיה עם אנשים ואני גם לא מאוהב במה שעשתה לאולמרט. מבין השלושה (שלי, יאיר וציפי), אני דווקא יותר קרוב להצביע בשביל ציפי, אבל כנראה שלא אעשה את זה. אני פשוט חושב שבא לי לגבות מחיר משלושתם, על זה שלא התאחדו, או לפחות לא הקימו חזית משותפת מול הימין.
מצד שני, אני מתפלל גם להצלחתה של לבני. ואשמח מאוד על כל אחד מהם שיצביע עבורה. ככל שגוש המרכז-שמאל יהיה גדול יותר, כך הסיכוי שנתניהו יקים בסוף קואליציה שפויה יהיה גדול יותר. זה הסיפור כולו.
מה נשאר? מרצ. לא אצביע מרצ, למרות שזו המפלגה הכי איכותית בישראל. זהבה גלאון יותר מדי שמאלנית לטעמי. יש לה תמיד את הצעד המעצבן הנוסף הזה ששורף לי את הפיוזים. ועדיין, רשימה עם אילן גילאון וניצן הורביץ ותמר זנדברג ועוד אנשים טובים רבים תשמח אותי מאוד בכנסת. שמאלנים? תצביעו לבני או זהבה.
6. האאוטסיידרים
עם מי נשארתי, למען השם? עם מופז, חיים אמסלם וארץ חדשה של אלדד יניב. נתחיל במופז: הוא הרוויח את סבלותיו ביושר. הוא פוליטיקאי כושל שזיגזג את עצמו לדעת, שחט את קדימה והקפיד לעשות כל הזמן את הדבר הכי לא נכון בזמן הכי גרוע. בגללו, אנשים מוכשרים כמו רוני בר-און ודליה איציק לא יהיו בכנסת הבאה. רק בגללו. ועדיין, בא לי שהוא יהיה בכנסת.
וגם ישראל חסון (למרות שכל הקדנציה עבד עם ביבי מאחורי הגב של המפלגה שלו), ובעיקר יוחנן פלסנר. חוץ מזה, וזוהי אזהרה, אני תמיד עם החלשים. ומופז חלש. אם אצביע עבורו והוא יתאחד למחרת עם הליכוד, ארגיש הכי אידיוט בעולם, וזה סיכון שאצטרך להחליט אם אני לוקח.
מצד שני, בפעם הקודמת הצבעתי לגימלאים (שלא נכנסו בכלל), כך שאני די רגיל לביזיונות. אני חושב שיעלון יכול להיות שר ביטחון טוב, אבל אם נתניהו יתעקש לא לתת לו את זה, אשן די טוב בלילה אם מופז יהיה שם וינסה לשקם את החורבות שהותיר אחריו קודמו, ובאותה הזדמנות גם את עצמו. וחוץ מזה, כשאני בוחן פוליטיקאים, אני בודק גם את המשפחה שלהם. את הבית. את החברים. את הערכים. בתחום הזה, מופז אוכל את נתניהו ואת ברק בלי מלח. אז מופז הוא אופציה. סוג של.
האופציה השנייה הוא אמסלם. אין על אמסלם. רק בגלל האומץ. מה שמפריע לי זו בכל זאת העובדה שהוא רב חרדי, ואני מניח שהוא גם ימני, למרות שהוא מציג מתינות כלפי חוץ. מצד שני, את מי זה מעניין. שנים אנחנו חולמים שיקום מישהו מתוכם ויגיד את האמת. זה מה שאמסלם עושה. אני מת שייכנס לכנסת עם 10 ח"כים, על הפרצוף של כל המר"נים והאמנון יצחקים ומחלקי הקמעות ולוחשי הלחשים. מה שמעציב אותי זה שהסוקרים מספרים שמצביעי אמסלם הם בעיקר חילונים שמאלנים אשכנזים. זה עצוב, כי אלה קולות שאמורים ללכת למרכז-שמאל, לא לאמסלם. ועדיין, חשוב מאוד שהוא יהיה שם. זו התקווה האחרונה שלנו.
ואחרון חביב? אלדד יניב מ"ארץ חדשה". אני מניח שבסוף לא אצביע עבורו, אבל אני משאיר את הפתק הזה כאופציה כי אני תמיד משתעשע במחשבה לעשות דברים מטורפים, ויניב זה דבר מטורף במיוחד. הוא הלך רחוק מדי, אני לא מתחבר לחלק ניכר ממסריו ומסרטוניו, הוא פתח חזיתות רבות מדי והוא שרף שדות נרחבים מדי. ועדיין, בחלומי מדי פעם אני רואה אותו עולה אל דוכן הנאומים בכנסת, חמוש בחסינות פרלמנטרית, ואומר לחברים את האמת. תוקע את סיכתו החלודה בבלונים הסדורים מולו. וזה עושה לי טוב.
סוג של שמחת עניים, אבל במצב הדברים הנוכחי, גם זו שמחה.
טורים קודמים של הכותב:
חופש המידע: מדוע החליט יובל דיסקין לדבר
כך מתכנן גוש השמאל לסנדל את נתניהו
נפתלי מי? אולי כדאי שתשאלו את שרה נתניהו
|
|
