לא הכל יחסי: על הקשר בין נפילת חומת ברלין ודוח העוני הישראלי

נשיא ארה"ב ברק אובמה צודק. אזרחי ארה"ב, כמו גם אזרחי ישראל, ובעצם, כנראה כמו אזרחיה של כל מדינה אחרת בעולם, רוצים לחיות בחברה הוגנת. הם רוצים חברה שבה ילדיהם יזכו לתגמול ביחס לכישוריהם וחריצותם, ולא ייחסמו בשל העדר קשרים, זכויות מוקנות או היוולדות לתוך הקאסטה האתנית או החברתית הלא נכונה.

ביניים: חומת האשליות

ב-9 בנובמבר 1989 הפילו תושבי מזרח גרמניה את חומת ברלין וברחו מערבה, בחיפוש אחרי חברה הוגנת. בניגוד לתחזיות של רוב האינטלקטואלים המערביים, הם לא אהבו את השוויון המוחלט בהכנסות שכפה עליהם השלטון הקומוניסטי. הם רצו לחיות בחברה צודקת, כזו שאנשיה זוכים לתגמול על פי מאמץ ולא על פי אידאה שוויונית דמיונית. הם הצביעו ברגליים, בפטישים ובשאגות שמחה, והתעוררו ב-10 בנובמבר לעולם אחר. מפוכח מאשליית השוויון.

ובכן, הבשורה לא הגיעה לכל מקום. בישראל של 2013, כמו ברוסיה הקומוניסטית של שנות ה-50, מדידת שוויון ואי-שוויון היא אמת המידה הכמעט יחידה לתפקוד או לחוסר תפקוד חברתי. אחרי הכל, דוח העוני השנתי של המוסד לביטוח לאומי – שמוחזק כמדד החשוב ביותר לבחינת מצבה של "ישראל השנייה" – אינו מכתיר משפחה כענייה כנגזרת של רמת ההוצאה שלה ביחס ליוקר המחיה, אלא על פי סרגל סטטיסטי גחמני הבוחן האם היא משתכרת מחצית מהמשפחה החציונית, זו שבמקרה התמקמה לה באמצע החברה הישראלית.

תושבי מזרח גרמניה הצביעו ברגליים, והתעוררו לעולם אחר, מפוכח מאשליית השוויון. נפילת החומה בברלין | צילום: רויטרס

חייזרים ציוניים ונדיבים שינחתו בישראל ויבקשו להיטיב את מצבה יגיעו לאחר דיון עם כמה פעילים ופוליטיקאים חברתיים למסקנה כי יש חשיבות ראשונה במעלה לביעור העוני. כיוון שהם נהנים מכיסים עמוקים עשויים לבחור החייזרים בהכפלת ההכנסה של כלל אזרחי המדינה לצורך פתרון הבעיה. אך הם יופתעו לגלות כי המחט בדוח העוני לא זזה – כמות העניים בדוח של ביטוח לאומי נותרה כשהיתה.

מצוידים במדד העוני הישראלי ייצאו החייזרים לשוטט בין מדינות הפלנטה כדי לבחון איזו מהן הצליחה לבער את אותו חולי חברתי איום, ויגלו כי צפון קוריאה, קובה וסומליה הן המדינות המתוקנות בעולם. למרבה ההפתעה אזרחיהן של מדינות אלו לא נראים מרוצים מדי, ומתחננים לתפוס טרמפ עם החללית ("כל מקום אחר יהיה טוב"), הכל כדי לצאת מהנס הסטטיסטי שהם כלואים בו.

חיים מחוץ לאקסל

כולם מדברים על שוויון, אף אחד לא מדבר על צדק. לסימונה מדימונה, לאבדריקסמאן ממוגדישו ולג'ים מדטרויט לא אכפת כמה מטוסים, טילים, יאכטות או מיליארדים נוספו השנה ל"עשירים". שלא כמו הפרופסורים לעוני, הם אינם לכודים בטבלאות אקסל של קנאה ואי-שוויון, רגליהם נטועות במציאות והם מבקשים חיים טובים יותר, להם ולילדיהם.

מה שהם מחפשים זה סיכוי לעלות למעלה. העוני שלהם פחות יפריע להם אם הם יידעו שהוא אינו גזירת גורל, אלא שלב – הכרחי על פי נסיבות חייהם – בדרך למקום שמגיע להם על פי חריצותם, כישוריהם ומאמציהם.

במונחים מקצועיים, מה שבאמת מעניין אותם הוא מוביליות חברתית – כמות האזרחים שמצליחים לעלות במעלה סולם ההכנסות. ככל שהמעבר בין עשירוני או חמישוני ההכנסה נפוץ יותר, כך החברה דינמית יותר. וכן, גם צודקת יותר. אנשים לא מקבלים רק את מה שנולדו או נקלעו לתוכו, אלא את מה שמגיע להם.

מחקר שערכו גלית בן נאים ואלכסיי בלינסקי בחן את המוביליות החברתית בישראל לעומת המוביליות במדינות האיחוד האירופי והגיע לכמה מסקנות מפתיעות. ראשית, לפחות מבחינת מוביליות, עדיף להיות עני בישראל. ב-2010 הסיכוי של ישראלי מהחמישון התחתון לטפס מעלה עמד על 33% לעומת 25% בלבד באירופה, שם לוכדת מדינת הרווחה הנדיבה את ענייה.

המצב למעלה הפוך: קרוב ל-88% מהישראלים שהכנסתם זיכתה אותם בכרטיס כניסה לעשירון העליון וששהו בו ב-2010, הצליחו להישאר בו גם ב-2011. זאת לעומת שרידות של 80% באירופה.

חברי הקבע במועדון

מהמחקר של בן נאים ובלינסקי עולה כי יותר עשירים בישראל נשארים עשירים. למה? ובכן, התשובה נעוצה בכך ששכר הכניסה לעשירון העליון עומד על כ-16 אלף שקל, סכום אשר באופן אוטומטי משייך אליו עשרות אלפי עובדים מסקטורים חסיני פיטורים.

כ-42 אלף עובדי המערכת הבנקאית, למשל, נהנים משכר חודשי הגבוה מ-18 אלף שקל. כ-58.5 אלף עובדי החברות הממשלתיות זוכים לתלוש של 16,400 שקל. המשותף להם הוא חברות בוועדים ועבודה בסקטורים שבהם רמת התחרותיות נמוכה מאוד (בנקים) עד לא קיימת (חברות ממשלתיות), ויחד הם מהווים כ-100 אלף איש בממוצע הנהנים מכרטיס חבר לכל החיים במועדון העשירון העליון.

ביטוח לאומי. מודד עוני לפי סרגל סטטיסטי גחמני | צילום: מרק ישראל סלם

כדי להפוך את ישראל לצודקת יותר, לא צריך להפוך אותה לדמוית סומליה. מספיק לצעוד בכיוון ההפוך – לעבר שוק תחרותי נטול הגנות וקביעות. שוק שבו כל אחד מתוגמל קודם כל על פי תרומתו. שוק שבו החוזה האישי מחליף את הקיבוצי, ופיטורין במגזר הציבורי, כמו גם תחרות בסקטור הבנקאי, הם חלק אינטגרלי מהחיים.

בישראל קיימים מאזניים של חוסר צדק. בצד אחד נמצאים עובדים לא מאוגדים, חסרי ביטחון תעסוקתי ובעלי הכנסה ממוצעת של כ-8,000 שקל. בצד השני – עובדים הזוכים למשרה מובטחת לכל החיים, בשכר מפולפל, בחסות חוסר תחרות הנובעת מרגולציה דרקונית, מגזר ציבורי מנופח, אימפוטנציה פוליטית וחוקי עבודה מיושנים. אלא שכדי לתקן את הקלקול, חייבים לבחון את המציאות. תיקון החברה הישראלית מתחיל בזניחת הדיון השוביניסטי והמנותק, המתנהל סביב מדדי קנאה סטטיסטיים, וממשיך במדידת צדק. לא הכל יחסי.