Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

“לא ידעתי שוקסלברג הוא שם יהודי – הבנתי רק כשלא התקבלתי לאוניברסיטה”

המיליארדר ויקטור וקסלברג מספר בראיון מיוחד כיצד התוודע למוצאו היהודי, איך השפיעו עליו הסנקציות שהקפיאו את חשבונותיו ואיך רכש ממלקולם פורבס את אוסף ביצי הפברז'ה?
ילנה ברזאנסקיה וניקולאי אוסקוב, פורבס רוסיה

למיליארדר ויקטור וקסלברג (הון של 12.3 מיליארד דולר), אחד היהודים העשירים בעולם, לא שיחק המזל ובאפריל 2018 הוטלו עליו הגבלות במסגרת סנקציות שהטילה ארה”ב על שורה של בעלי הון רוסיים. בניגוד למיליארדרים אחרים ברוסיה, שגם עליהם הוטלו הסנקציות, הבעלים של קבוצת רנובה נחשב בארה”ב ל”אחד משלהם”: היו לו שם עסקים ופרויקטים פילנתרופיים; לן בלווטניק, שותפו העסקי וחברו ללימודים הוא אזרח אמריקאי;  בנו אלכסנדר נולד בארה”ב וחי שם עד עצם היום הזה.

בחשבונותיו של וקסלברג בבנקים במערב הוקפאו יותר מ-1.5 מיליארד דולר. לאחרונה עוסק וקסלברג, שמחזיק גם באזרחות ישראלית, בעיקר בפעילות חברתית: הוא עמד בראש מועצת המנהלים של קרן סקולקובו, המרכז לחדשנות טכנולוגית וכן עומד בראש חבר הנאמנים של המוזיאון היהודי ומרכז הסובלנות במוסקבה. את התפקיד הראשון הוא עזב בסוף השנה שעברה ;את השני יעזוב במהלך פברואר הזה.  בראיון לפורבס מספר וקסלברג על תוכניותיו לעתיד.

לפני שנתיים אמרת כי קרן סקולקובו היא הפרויקט העיקרי שלך שתופס יותר מ-50% מזמנך. מהם ציוני הדרך החשובים ביותר שהיית יכול למנות בפעילות קרן “סקולקובו” בעשר השנים האחרונות?

“אחד ההישגים הטובים ביותר הוא ההשקה של סקול-טק (מכון סקולקובו למדע ולטכנולוגיה). הוא מונה כיום כבר יותר מאלף בוגרים  – בעלי פילוסופיה אחרת, השקפת עולם אחרת. הם בטוחים שניתן להרוויח בתחום החדשנות הטכנולוגית. הצלחנו לשבור את הדימוי של רוסיה כמדינה שאי אפשר לבנות בה עסק עתיר ידע בתחום החדשנות הטכנולוגית. אלה שעבדו איתנו השתכנעו שאין צורך לעבור לעמק הסיליקון, לגרמניה או לסינגפור. הופיע מקום ברוסיה שבו יקשיבו, יעזרו, ישתפו רעיונות, יקדמו. זוהי הצלחה גדולה”.

הדגשת לא אחת שאחת שאינך מרוויח דבר בסקולקובו, אלא להפך – אתה משקיע שם את כספך. אילו פרויקטים נוספים של תרומה לקהילה חשובים לך?

“נדמה לי שבמוקדם או במאוחר כל אדם מרגיש צורך לעשות דברים טובים. אבל יש צורות שונות של תרומה לקהילה: אפשר פשוט לתרום כסף לפרויקטים טובים ולא ליטול בהם חלק באופן אישי, ואפשר גם לתרום מעצמך –  מזמנך, מהרגשות שלך. הגרסה השנייה מתאימה יותר להגדרתי של תרומה לקהילה, היא נותנת סוג של פידבק. לכן אני תמיד משתדל לעסוק בפרויקטים שנוגעים במיתרי הלב שלי. מדובר גם במוזיאון היהודי ומרכז הסובלנות, גם במוזיאון פברז’ה, גם בשיקום המוזיאון-אחוזה “ארחנגלסקויה, גם בליגת הכדורסל לבתי ספר וכמובן גם במוזיאונים לאמנות ולמדע המפורסמים שלנו – גלריית טרטיאקוב, מוזיאון פושקין לאמנות יפה, ההרמיטאז’, והמוזיאון הפוליטכני”.


“קישען טוכעס”

הנושא היהודי מעסיק אותך באופן מיוחד  אתה יור מועצת המנהלים של המוזיאון היהודי ומרכז הסובלנות, חבר נשיאות של הקונגרס היהודירוסי.

“גדלתי במשפחה אוקראינית, יתר קרובי המשפחה שלי, חוץ מאבי היהודי, היו אוקראינים – אמא, דודים, דודות. מבחינה תרבותית היינו משפחה סובייטית רוסית-אוקראינית מן השורה. שפת התקשורת שלנו היתה רוסית. בילדות אפילו לא העליתי על דעתי ש”וקסלברג” הוא שם משפחה יהודי. הבנתי את זה רק במוסקבה  – כאשר שם המשפחה שלי לא אׅיפשר לי להתקבל לאוניברסיטת מוסקבה. אז הלכתי ללמוד אוטומציה ומדעי המחשב באוניברסיטת מוסקבה להנדסת תחבורה”.

מה הופיע ברישום שלך ביומן הכיתה בבית הספר במשבצת הלאום, רוסי

“כן, בדיוק כך. אבא  – יהודי, אמא  – אוקראינית ואני  – רוסי. את ההיסטוריה הטראגית של משפחת אבי שמעתי כשהייתי כבר מבוגר. הגעתי לעיירה דרוהוביץ’ שבמערב אוקראינה בחופשת הלימודים והתחלתי לשאול את אבי שאלות. הסתבר שכל משפחתו, 17 אנשים, גורשה לגטו בזמן המלחמה. אבי לא היה שם כי גויס למלחמה לפני כן. לקראת סוף המלחמה, כשהגרמנים נסוגו, הם השמידו את כל אוכלוסיית הגטו במהלך שלושה ימים, כ-12,000 איש. במקום שבו הם נורו למוות, בעידן הסובייטי לא היה שום ציון בשטח  – רק קברי אחים ביער. בשנות ה-90 אבי ואני הקמנו שם אנדרטת זיכרון.

טרגדיית השואה שנגעה במשפחתי חשובה מאוד בשבילי. ואני כמובן אעשה כל שביכולתי שהיא לא תחזור לעולם. אני עוזר ואעזור כמה שאוכל. מכאן העיסוק שלי במוזיאון היהודי ומרכז הסובלנות שהוא חלק גדול מחיי

“מתוך כל המשפחה שרדה רק בת דודה של אבא. הצילו אותה אוקראינים שהחביאו אותה בבקתת עפר במהלך ארבע שנים. אחרי המלחמה היא הצליחה לברוח לארצות הברית, פגשתי אותה בניו-יורק. היא מצאה את אבי עוד בשנות ה-60, שלחה לו מכתבים, אבל הוא לא ענה. היא גם שלחה סכומי כסף קטנים לאותם האוקראינים שהצילו אותה. אני מצאתי אותם אחר כך, אבל הם נבהלו וביקשו שלא אספר לאף אחד בעיר על כך שהם הצילו ילדה יהודייה בזמן המלחמה. והילדים שלהם מבקשים גם כיום.

“אבא אמר שאני לעולם לא אוכל להבין כמה זה מפחיד  – הרי את היהודים רצחו קודם כל המקומיים ולא גרמנים. והשנאה הלאומנית הזאת לא נעלמה, פשוט כיבו אותה במידה מסוימת, החביאו אותה. כשגיליתי את כל אלה, כשהבנתי שאני יהודי למחצה, התעורר אצלי עניין טבעי לתרבות היהודית. אני לא אדם דתי כל כך, אבל אני רוחש כבוד עצום כלפי כל הדתות. בו בזמן אני מתחבר יותר לתרבות היהודית מאשר לתרבות הנוצרית. יחד עם זאת, לא ידעתי מילה ביידיש חוץ מביטוי אחד שאבא אמר לפעמים ‘קישען טוכעס’ – ‘שק לי בתחת’.

המוזיאון היהודי ומרכז הסובלנות במוסקבה. פועל מאז 2012 בתמיכתו של וקסלברג | צילום: shutterstock

טרגדיית השואה שנגעה במשפחתי חשובה מאוד בשבילי. ואני כמובן אעשה כל שביכולתי שהיא לא תחזור לעולם. אני עוזר ואעזור כמה שאוכל. מכאן העיסוק שלי במוזיאון היהודי ומרכז הסובלנות שהוא חלק גדול מחיי. נדמה לי שהפרויקט הזה נהיה בעל משמעות וחשיבות גדולה מאוד”.

אתה עומד בראש חבר הנאמנים של המוזיאון מרגע היווסדו, כבר שמונה שנים. יש שמועות שב-2021 אתה מתכוון לעזוב את התפקיד. האם זה נכון ואם כן, מה הוביל להחלטה?

“כן, אלה לא שמועות, בעצם. בפברואר תתקיים הישיבה הבאה שלנו. אני התעכבתי בתפקיד הזה. בכל עסק יש צורך ביוזמה חדשה, ברוח חדשה. בחבר הנאמנים התכנס צוות טוב של אנשים אכפתיים. אלכסנדר ברדה, נשיא פדרציית הקהילות היהודיות של רוסיה, תרם תרומה ענקית. גם רומן אברמוביץ’ הוא אחד החברים בחבר הנאמנים; (דרך אגב, הוא תרם למוזיאון את הבניין של מוסך בכמטייבסקי לשעבר, שעד שנת 2011  פעל בו המוזיאון לאומנות מודרנית גראז. פורבס). “לן בלווטניק, השותף שלי, גם כן במועצת המנהלים. לא מזמן הצטרף אליה ואדים מושקוביץ’. מהיום הראשון של פעילות המועצה השתתף בה מיכאל גוצרייב, למרות שהוא לא יהודי. יש לנו נציגים מקרב העדה המוסלמית ומהכנסייה הנוצרית. אני חושב שזה חשוב מאוד”.

ומי יעמוד בראשה של מועצת המנהלים אחרי שתעזוב, רומן אברמוביץ?

“לא, רומן שלנו לא אוהב תפקידים פומביים, רשמיים”.

אז אלכסנדר קליאצ‘ין (בעלי רשת המלונות אזימוט)?

“קרוב לוודאי”.

כמה כסף תורמים חברי חבר הנאמנים לקרן של המוזיאון?

“מיליון דולר מדי שנה. זה לא רשום בשום מקום, אבל יש הבנה שמקובלת על כולם”.


מבצר בקליפורניה, פעמונים בהרווארד

יש לך קשר חזק לארצות הברית: קרובי המשפחה שלך חיים שם, הילדים שלך למדו שם, הבן שלך נמצא שם עד עכשיו, השותף שלך לן בלווטניק הוא אמריקאי, היו לך שם עסקים ופרויקטים של תרומה לקהילה. איך חווית את הטלת הסנקציות עליך? עד כמה זה מפריע לך לחיות ולעבוד?

“כבר אמרתי פעם שזה אסון גדול בשבילי, למרות שאז פירשו את דבריי באופן מילולי מדי. אין ספק, השמיים לא נפלו, אבל נאלצתי לשנות די הרבה בהשקפת העולם שלי. הרי תמיד חשבתי שאני מבין היטב את העולם המערבי, יותר טוב מרבים אחרים. אני מבין איך הדברים בנויים שם, איך הם עובדים, מתמצא באנשים. לכן הסנקציות זעזעו אותי, מעולם לא יכולתי להניח שהעולם המתורבת הזה המתבסס על העמדות שלו ועל השקפת העולם שלו יכול לקבל החלטות כאלה, מה שנקרא ‘מבלי להסתכל במה שיש בקנקן’ ומה שהכי הכאיב לי זאת תגובה של אנשים רבים שהיו מסביבי.

“העולם שלי התפצל לשני חלקים – חלקים לא שווים, ברוך השם. יש כאלה שתמכו בי וממשיכים לתמוך ויש כאלה שפשוט נעלמו. זאת ועוד: נעלמו האנשים שבכלל לא חשבתי שיפסיקו לתקשר איתי בגלל הסנקציות. ואני לא מדבר על העסקים, את האנשים האלו אני עוד מבין. אני מדבר על יחסי אנוש. כמובן שהתעוררו קשיים בניהול עסקים גם שם וגם פה. בנוגע לתרומה לקהילה, כל הפרויקטים בחו”ל נסגרו בכלל וברוסיה האפשרויות שלנו הצטמצמו משמעותית. תמכנו בתיאטרון בולשוי, בתיאטרון מריאינסקי, בפרויקטים שונים למען מוזיאונים, בקרנות צדקה רבות. לצערי, בגלל הסנקציות נאלצנו להפסיק מימון של פרויקטים רבים”.

בחשבונות הבנק שלך בארצות הברית ובשווייץ הוקפאו קרוב ל-1.5 מיליארד דולר נכון לעכשיו. אתה לא יכול להשתמש בכסף הזה בשום צורה?

“הוקפאו סכומים גדולים יותר. ניתן להשתמש בהם רק ברשות משרד האוצר האמריקאי, אבל הם לא מרשים. לא קיבלתי אישור להשתמש בכסף הזה לא למען תרומה לקהילה ולא למאבק במגפת הקורונה, אבל אין מה לעשות, למרות שדובר בסכומים יחסית לא גדולים  – כמה מיליונים שרציתי להזרים כדי לעזור למאבק נגד נגיף הקורונה באירופה. זה היה עוד גילוי לא נעים בשבילי. איך אפשר שלא להרשות להעביר כסף לנזקקים במצב קשה כל כך? כשהתחילה המגיפה, עשינו לא מעט ברוסיה. כל העסקים המרכיבים את קבוצת רנובה נרתמו לפרויקטים האלה – כל אחד בדרך שלו. מדובר בקניית חומרים לבדיקות הקורונה, בשליחת תרופות לפריפריה, בקניית מכונות הנשמה ופשוט בעזרה לאזורים בפריפריה בהתאם לבקשות שלהם. חברת נמלי התעופה שלנו לקחה חלק פעיל מאוד בפרויקטים האלה, סיפקה אוכל לקשישים. בסך הכל תרמנו בסביבות 2 מיליארד רובלים (כ-27 מיליון דולר) למאבק במגפת הקורונה.

וקסלברג. למעלה מ-1.5 מיליארד דולר מהונו מוקפא בחשבונות בנק במערב | צילום: יורי צ’יצ’קוב עבור פורבס רוסיה

“אבל במקביל יש לנו עסקים בינלאומיים גדולים, ולכן אני אישית קיבלתי הרבה פניות מקהילות יהודיות בשוויץ שביקשו עזרה. התגובה הראשונה והטבעית שלי היתה כזאת: הנה, לאחד העסקים שלנו יש כסף מוקפא בבנק שוויצרי  –קחו אותו ותעזרו לבני הקהילה. הרי זה לא בשבילי, לא לעסקים שלי אלא תרומה בלבד. נשלחה בקשה למשרד האוצר האמריקאי וזאת היתה סאגה אמיתית, אבל בסופו של דבר לא קיבלנו שום תשובה  – לא ‘לא’ ולא ‘כן'”.

לא עשית עוד ניסיונות?

“עשיתי. בקיץ פורבס האמריקאי ניהל ועידה מקוונת גדולה בנושא תרומה לקהילה. הזמינו גם אותי, מה שהיה מוזר, הרי מוטלות עליי הסנקציות. השתתפו בוועידה הזאת אנשים רמי-דרג, נאמו בה הנדבנים הגדולים מכל העולם. ביל גייטס, למשל, סיפר דווקא שם שתרם 300 מיליון דולר לפיתוח החיסון מפני נגיף הקורונה. כל המשתתפים אמרו דברים נכונים מאוד.

“הנאום של אורסולה פון דר ליין (נשיאת הנציבות האירופית. פורבס) היה מצוין. היא קראה לכולם להתאחד במאבק נגד המגיפה. התרשמתי ממנה מאוד ואחרי סיום הוועידה שלחתי לה מכתב ובו הסברתי את הסיטואציה: אני רוצה לעזור לאזרחים הנזקקים באירופה. ביקשתי לסייע לי במגעים שלי עם משרד האוצר האמריקאי –  שייתן את רשותו. קיבלתי תשובה, אבל לא ממנה, אלא ממישהו מהמזכירות שלה. נאמר שם משהו כמו ‘אנחנו לא בדיוק הבנו על מה אתה מדבר, אנחנו כמובן בעד העזרה לכולם, אבל מה הקשר לסנקציות?’. שלחתי לה מכתב שני, מפורט יותר, אבל כאן זה נגמר”.

אתה לא יכול לממן גם את הפרויקטים האמריקאיים שלך, פורט רוס, למשל?

“היו לנו כמה פרויקטים בארצות הברית, בעיקר בתחום החדשנות הטכנולוגית. אבל פורט-רוס הוא פרויקט של תרומה לקהילה. זה מבצר רוסי קטן שנבנה בתחילת המאה ה-19 בקליפורניה ואנחנו עזרנו לשקם אותו. על ההסכם חתמנו עוד עם ארנולד שוורצנגר כשהוא היה מושל קליפורניה. הכל התקבל בברכה, המוזיאון עבד, אנחנו קיימנו שם פסטיבלים לאומיים, הבאנו לשם ילדים, ארגנו מופעים היסטוריים. גם סרטים צולמו שם. אבל בגלל הסנקציות הכל נעצר, ואנחנו לא יכולים לעשות דבר כדי לעזור. הדבר האחרון שהספקנו לעשות שם היה הקמת טחנת רוח גדולה. היא נבנתה ברוסיה, בוולוגדה, על פי שרטוטים ישנים והובאה לשם”.

מהם הפרויקטים האחרים בתחום החדשנות שעליהם דיברת?

“היתה לנו שם קרן לחדשנות טכנולוגית – לא קטנה, שכללה כ-40 פרויקטים. אגב, מבחינת תרומה לקהילה, יש עוד סיפור שקשור לאמריקה: החזרת הפעמונים של המנזר סנט דנילוב מאוניברסיטת הרווארד. בשנות ה-30 של המאה ה-20 רצו להתיך את הפעמונים כדי להפיק ארד כחומר גלם לדברים אחרים. צ’רלס קריין, איש עסקים אמריקאי בוגר הרווארד, קנה את כל 18 הפעמונים במחיר של מתכת למיחזור והעביר אותם מהמנזר לאמריקה. הפעמונים הותקנו בהרווארד במגדל הפעמונים האוניברסיטאי.

“באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 פנו אלינו נציגי הכנסייה הרוסית האורתודוכסית עם בבקשה לעזור להם להחזיר את הפעמונים. עד אז הם ניסו כבר יותר מעשר שנים להגיע להסכם עם האמריקאים בעצמם, אבל ללא הצלחה. חשבתי שהמשימה היא פשוטה: האמריקאים מבינים היטב מה זה ערך היסטורי בקנה מידה כזה למדינה וכמובן יחזירו את הפעמונים. נסעתי לבוסטון ונפגשתי עם נשיא הרווארד. תגובתו הראשונה היתה ‘כמובן שלא נחזיר! זה שלנו!’.

העולם שלי התפצל לשני חלקים – חלקים לא שווים, ברוך השם. יש כאלה שתמכו בי וממשיכים לתמוך ויש כאלה שפשוט נעלמו. אנשים שבכלל לא חשבתי שיפסיקו לתקשר איתי בגלל הסנקציות. ואני לא מדבר על העסקים, את האנשים האלו אני עוד מבין. אני מדבר על יחסי אנוש

“התחלנו לשכנע אותם, מצאנו אנשים שתמכו בנו. בסופו של דבר הגענו להבנה ב-2007. דרשו מאיתנו לעשות העתקים מדויקים של הפעמונים. יצקו אותם בוורונז ואנשי הרווארד הגיעו במיוחד כדי לבדוק את הצליל – הם התעקשו על התאמה מלאה למקור. בזבזנו מלא זמן וגם 7-8 מיליון דולר. את הפעמונים הביאו לסנט-פטרבורג דרך הים וקידשו אותם בכיכר מול קתדרלת איסק הקדוש. אחר כך הובילו את הפעמונים בקרונות פתוחים למוסקבה ואז התקיים אירוע ההתקנה במגדל הפעמונים של מנזר סנט דנילוב. לאורך כל הדרך יצאו אנשים דתיים בהמוניהם לקבל את הפעמונים”.

כל הביצים בסל אחד

היה לך עוד פרויקט אמריקאי אחד  רכישת ביצי פברז’ה הקיסריות ממשפחת פורבס. זה נכון שהאוסף עלה לך 100 מיליון דולר?

“כן, בערך”.

איך הצלחת להשיג את ביטול המכירה הפומבית של סותביס?

“הסיפור התחיל מזה שמשפחת פורבס החליטה למכור את האוסף המשפחתי שלה של פברז’ה ופרסמה אותו למכירה דרך בית מכירות סותבי’ס ב-2004. הוצא לאור קטלוג של כל האוסף, קרוב ל-200 פריטים, כולל תשע ביצי פסחא קיסריות. מלקולם פורבס ואשתו אספו את הפריטים במשך כמה עשורים, ואז, כשהוחלט על המכירה, כל פריט עמד להימכר בנפרד והיה לו מחיר משלו. אני הבנתי גם מהו הערך ההיסטורי של האוסף בעבור רוסיה וכמה טוב היה להחזיר אותו הביתה בשלמותו.

“שלחנו למשפחת פורבס מכתב עם הצעת רכישה שהתבססה על מחירי קטלוג ממוצעים של כל פריט ופריט. איש לא האמין שזה יצליח, אבל קרה נס –  ענו לנו שאפשר לקנות את כל האוסף מבלי לערוך מכירה פומבית. כיום יש לי מאמר ממוסגר של הניו יורק טיימס מאז שמספר על האירוע הזה. למה האחים פורבס הסכימו לכך?כנראה שהיה להם חבל שהאוסף יימכר בחלקים, ולכן הם הציגו תנאי שהוא יישאר שלם ויהיה פתוח לקהל הרחב. התבקשנו רק לערוך תערוכה בניו יורק לפני שניקח את הכל. אנחנו שומרים על קשר עד עכשיו, וכריסטופר הוא אפילו חבר במועצת המנהלים של מוזיאון פברז’ה”.

צילום תמונת קאבר: יורי צ’יצ’קוב עברו פורבס רוסיה