לא רק איראן: על מפת הנשק הגרעיני כיום ברחבי העולם

נראה שאנרגיה גרעינית הופכת לאופציה פופולרית יותר ויותר. כ-70 ריאקטורים נמצאים כיום בשלבי בניה ברחבי העולם ויותר -600 מתוכננים להיבנות עד אמצע המאה. לעומת זאת, אם מתבוננים על מספר המדינות בעלות נשק גרעיני, נראה כי חלה ירידה קלה ב-25 השנים האחרונות. כמה מהשחקניות הוותיקות ויתרו על תוכיות הגרעין שלהן או החזירו את הנשק שהיה ברשותן בחזרה לרוסיה – ביניהן דרום אפריקה, קזחסטן, בלרוס ואוקראינה, שבוודאי מצטערת מאוד על הצעד הזה.

החל מ-1990 רק שתי מדינות חדשות הצליחו לפתח נשק גרעיני – פקיסטאן ודרום קוריאה, רק בזכות מדען פקיסטני חכם שפיתח את תוכנית הגרעין של ארצו ומכר סודות גרעין לאיראן, צפון קוריאה ולוב.

איראן מאיימת להיכנס גם היא אל מועדון הגרעין, אך לא ברור האם תצליח להגיע אל השלבים הסופיים. לוב זנחה את הנשק הגרעיני שלה תחת לחץ אמריקאי, לאחר שלא הצליחה להשיג התקדמות משמעותית והפכה למדינה כושלת. סוריה ניסתה לפני מספר שנים לבנות בחשאי, בעזרת צפון קוריאה, כור גרעיני באל-קיבאר, אך ישראל (לפי מקורות זרים), הפציצה אותו לפני שהחל לפעול – מזל גדול, בהתחשב במלחמת האזרחים שפרצה לאחר מספר שנים.

בחמישים השנים האחרונות חלה אומנם עליה משמעותית במספר המדינות בעלות תוכנית גרעינית אזרחית (באדום), אך כמעט ולא נוספו מדינות בעלות יכולות גרעיניות צבאיות (בכחול) | מקור: Scott Sagan

כיום ישנן תשע מדינות המחזיקות בנשק גרעיני ובסכך הכל כ-10,000 ראשי נפץ גרעיניים – ירידה משמעותית ממאה האלף שהיו קיימים בשיאה של המלחמה הקרה. רוסיה מחזיקה בכ-5,000 ראשי נפץ, ארה"ב, בכ-4,400, צרפת בכ-290 וסין בכ-240. לבריטניה יש כ-195 ראשי נפץ, לפקיסטאן כ-200, להודו כ-150, לצפון קוריאה 6 ולישראל (שוב, לפי מקורות זרים) יש כ-80 ראשי נפץ גרעיניים (על אף שהערכות אחרות מדברות על כמה מאות).

לעומת הארסנל הצבאי המצומצם, קיימים ברחבי העולם כ-430 כורים מסחריים המייצרים חשמל ב-31 מדינות, מתוכם כ-10 מושבתים ביפן. נשמע מאיים? לא בטח. מסתבר שאף תוכנית גרעינית אזרחית לא הפכה מעולם לתוכנית צבאית. זה אפשרי מבחינה תאורטית, אבל לא פרקטי. אומות ניסו, אבל אפילו ארגנטינה ופקיסטאן הבינו שאם הן רוצות נשק גרעיני יש ללכת על תוכנית גרעינית צבאית ולקחת את אחד משני המסלולים המסורתיים לפצצה.

פלוטוניום או אורניום

פצצת אטום היא כלי קיבול לתגובה שרשרת גרעינית לא מבוקרת שיכולה להיווצר מאורניום-235 או פלוטניום-239, או שניהם יחד. מאחר שפצצה אפקטיבית דורשת את שני האלמנטים ברמת ניקיון גבוהה (מעל 90%), יש לבחור את הנתיב הספציפי עבור כל אחד מהיסודות.

פצצה המבוססת על אורניום, היא קלה יותר לבנייה ולמעשה המכשול המרכזי במסלול זה היא היכולת להעשיר את האורניום לרמה מספקת באמצעות סרכזות – תהליך שדורש יכולת טכנולוגית גבוהה והרבה מאוד השקעה של אנרגיה. לעומת זאת על מנת לייצר פצצה המבוססת על פלוטוניום יש צורך בכור גרעיני שיפיק אותו ולאחר מכן צריך להפריד אותו מתוצרים נוספים. גם מנגנון הפצצה עצמו הוא מורכב יותר.

זו הבחירה שעמדה בפני איראן וצפון קוריאה. איראן החליטה לבנות פצצה מבוססת אורניום שתהווה איום על שכנותיה, וקונטרה לישראל (על אף שבשנה שעברה החלה להתקדם ככל הנראה גם במסלול הפלוטוניום). מסלול האורניום התאים לאיראנים מכיוון שאיראן עשירה במרבצים שלו. היא השתמשה בסרכזות על מנת להעשיר אותו עד לרמה של 20% ולמעשה לא היתה זקוקה לשם כך לריאקטורים.

צפון קוריאה בחרה מהתחלה במסלול הפלוטוניום – בין השאר מאחר שלא היו לה מקורות אנרגיה מספיקות על מנת להפעיל את הסרכזות. פצצות פלוטוניום הן גם כבדות פחות וקל יותר לחמש איתן טילים, ולהגביר את האיום על העולם.

אבל מה על כל כמויות האורניום המועשר והפלוטוניום שיוצרו במהלך השנים על ידי ארה"ב, רוסיה ושאר מדינות הגרעין? כיום יש בסביבות 2,000 טונות של אורניום ופלוטוניום ברמת העשרה המאפשרת הכנה של אלפי פצצות אטום. מפחיד לחשוב מה יכול לקראות אם חלק קטן מהחומר יתגלגל אל הידיים הלא נכונות.

ניסוי אמריקאי בפצצת מימן 1955 | צילום: מתוך ויקיפדיה

לבסוף, יש את פצצות המימן, או הפצצות התרמו-גרעיניות. אלה מיוצרות על ידי הפיכת מימן להליום. הן גדולות בהרבה וחזקות בעשרות מונים מפצצות האורניום והפלוטוניום. פצצות מימן הן מורכבות במיוחד להכנה ודורשות מתקנים גדולים ומתוחכמים, כוח אדם עצום וסכומי כסף ענקיים. רק מדינות מתקדמות ייצרו אותן כמו ארה"ב, רוסיה בריטניה, צרפת וסין (יש המאמינים שגם ישראל מחזיקה בפצצות מימן). הודו ניסתה אך נכשלה, על אף שהיא טוענת שהצליחה.

כך או כך, לא נראה כי מדינות נוספות יצליחו להפיק בקרוב פצצות מימן, אך גם פצצות אטום קונבנציונאליות" מהוות איום מספיק בידיים הלא נכונות.