|
האפשרות לסגור את הברז למשפחה שהתקשתה בתשלום היא אחת הסיבות הסמויות למאבק האיתנים שניהלו הרשויות המקומיות נגד היוזמה להקמתם של תאגידי המים. בעבר, חשבונות המים היו חלק מחשבון המסים העירוניים שנשלחו לאזרחים, והחיבור בין שני סוגי התשלומים הקל מאוד על העיריות בגביית הארנונה. מי שלא שילם ארנונה בהכרח לא שילם גם עבור המים, ולכן הפכה סנקציית הניתוק לאמצעי גבייה יעיל למסי העירייה.
הקמת תאגידי המים סתמה את הגולל על אמצעי הגבייה האכזרי והרשויות עברו לשיטות אחרות, שהתגלו כיעילות לא פחות, ולרוב לא נרשמה עלייה חריגה בהיקף החובות הלא משולמים. כעת טוענים רבים, ובהם האגודה לזכויות האזרח, שגם לתאגידי המים לא שמורה הזכות לסגור את הברז לבעלי חוב.
יד קלה מידי על השיבר | צילום: shutterstock
המדינה, המיוצגת על ידי רשות המים בוויכוח, מתנגדת כמובן. התאגידים חייבים לממן את פעילותם מהכנסותיהם בלבד, והמשמעות היא שלקוח שאינו משלם את החשבון צריך להיות ממומן על ידי בני עירו שמשלמים כחוק. התרופפות משמעת התשלומים תייקר את המים לכולם, ולכן נדרשת מדיניות גבייה יעילה וקשוחה. המתנגדים הבינו שאיסור כולל של ניתוק לא יתקבל, שכן הוא יסייע מאוד לא רק לנזקקים, אלא גם לכל מי שלא ירגיש צורך מיוחד לשלם את החשבון.
המחלוקת הצטמצמה אם כך לשאלה מי יחליט על מקרי הניתוק. רשות המים נאבקת לשימור ההחלטה בידי התאגידים, ומוכנה להגדיר רשימה מצומצמת של "חסינים" מפני ניתוק – מקבלי הבטחת הכנסה וקצבאות נכות בדרגות גבוהות.
בחריגים שאינם נכללים בתחומי החסינות תטפל ועדה פנימית שתוקם על ידי תאגיד המים. ארגוני זכויות האדם, הנתמכים גם על ידי הרשויות המקומיות, נאבקים לערב את הרשות המקומית כגוף ציבורי ואובייקטיבי בוועדות החריגים. הרשות אמורה להיות רגישה יותר לבעיה החברתית מפני שבראשה עומד נבחר ציבור. מאידך קשה לחשוד ברשות שהיא גוף אובייקטיבי – הרשויות הן בעלות המניות של התאגיד ונהנות מדיבידנדים מרווחיו.
השיקולים של ראשי עיריות בחלוקת הטבות לנזקקים מוטים לעתים משיקולים פוליטיים. ניתוק אספקת מים שקול לביטול חוזה בין תאגיד המים ללקוח, ולעתים קרובות זהו הדבר הנכון לעשותו. לכן ראוי שתאגיד המים יחויב לקבל את אישור בית המשפט בכל מקרה של ניתוק.
כעת תנסה כאמור ועדת הכלכלה של הכנסת לקבוע סייגים לשימוש שעושים התאגידים באמצעי הלחץ הזה.
|
