1.
חלב נותרה לבדה, והעולם שותק. כל העולם. אך בעיקר ארה"ב והמערב, שמתנאים בכך כי הם מאמינים בערכים אנושיים. גם לישראל לא אכפת. מה שחשוב הוא רק האינטרסים. נכון, השואה היא תופעה יוצאת דופן בהיסטוריה וקשה להשוות אליה מעשים מזוויעים אחרים של רצח עם ופשעי מלחמה. נכון, תושבי חלב יכולים לנסות לעזוב את העיר ולהציל את חייהם. ובכל זאת, קשה שלא להעלות בזיכרון את גטו ורשה כשמדברים על מה שקורה כיום בחלב.
השיטות של המשטר הסורי ובת בריתו רוסיה לא שונות בהרבה מאלה של הנאצים או של דאע"ש. הפצצות שטיח בלי אבחנה מהאוויר. תקיפה מכוונת של בתי החולים וסירוב להכניס לתושביה הנצורים מזון, תרופות וציוד הומניטרי אחר.
לחלב, העיר הגדולה בסוריה ערב פרוץ מלחמת האזרחים, יש עבר היסטורי מפואר, של יותר מ־7,000 שנה. לפני המלחמה – זה נראה כמו שנות דור אך בסך הכל מדובר בשש שנים – היא הייתה לב תרבותי פועם ומרכז סחר משגשג. זה שלושה חודשים נתונה העיר במצור. אין בה חשמל ומים זורמים. היא נותרה ללא בתי חולים ועם מעט תרופות. נשים, ילדים וגברים נטבחים מדי יום בהפצצות או מתים מפצעיהם או מרעב. הכוחות הנאמנים למשטר אסד, בגיבוי מיליציות של שכירי חרב שיעיים בהובלת איראן, פרצו את ביצורי המורדים וכבשו כרבע מהאזור הנצור. אלפי אזרחים נמלטים מהעיר מאימת המוות.
תושב העיר, מוחמד אל־ח'טיב, עיתונאי שחי במזרח חלב, פרסם שלשום את הפוסט הבא, שכותרתו "יום הדין בחלב". החוקרת אליזבת צורקוב, מהפורום לחשיבה אזורית, תרגמה:
"גופות מוטלות משני צדי הרחובות ומתחת להריסות, ואף אחד לא יכול לחלצן. תנועה נרחבת של עקורים מהשכונות המזרחיות לכיוון האזורים בשליטת המשטר או לשכונות הנצורות האחרונות בדרום־מזרח חלב. צעיר נושא את אמו על גבו, וגבר שבקושי מסוגל להזיז את רגלו הולך ולוקח איתו את משפחתו כדי להימלט מהמוות. הפצצות בלתי פוסקות בשלל סוגי הנשק: הפגזות ארטילריות, משגרי רקטות, מטוסי קרב ופצצות חבית, בזמן שמזל"טים ממשיכים לחוג באוויר. שיתוק מוחלט בתנועה של צוותי אמבולנסים. צוותי ההגנה הלאומית חסרי אונים מול כל ההפצצות הללו, לאחר שרוב מערכי הציוד והמרכזים שלהם נהרסו.
"המרכזים הרפואיים שעדיין פועלים מלאים עד אפס מקום בפצועים אשר שרועים על האדמה, ויש מחסור בכל סוגי הדם. אפלה מוחלטת אופפת את העיר. אין חשמל ואין מים, משום שמאגרי הדלק אזלו. קרבות וניסיונות מתמשכים של המשטר והמיליציות המסייעות לו להתקדם לתוך השכונות המזרחיות. נגד כל כוחות הרשע והפשע, חלב נותרה לבדה".
במוקדם או במאוחר חלב תוכרע, תיכנע או תיכבש. השבוע פרצו הכוחות הצרים עליה את עמדות ההגנה של המגינים וכבשו את העיר העתיקה. נשיאי סוריה ורוסיה, בשאר אסד וולדימיר פוטין, הם פושעי מלחמה. אך נשיא ארה"ב ברק אובמה נושא גם הוא באחריות. הוא לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. כמו נוויל צ'מברליין בשנות ה־30 של המאה הקודמת, מול היטלר, הוא מנהל מדיניות פייסנית. בדיוק כמו צ'מברליין, שלא רצה לבלום תוקפנות למען אומה קטנה ורחוקה. ההיסטוריה תשפוט אותו על מעשיו אלה.
הפצצות בלתי פוסקות בשלל סוגי הנשק. חלב השבוע | צילום: יוטיוב
לפני יותר מארבע שנים הצעתי בראיון לקול ישראל שישראל תיחלץ לעזרת אזרחי סוריה ותנסה למנוע את טבח העם שהחל אז לבצע אסד בבני עמו. הצעתי קראה לממשלה להכריז על אזורים אסורים לטיסה לחיל האוויר הסורי. ואם מטוסיו ינסו להפר את האיסור, מטוסי חיל האוויר הישראלי יפילו אותם.
זה היה בשלב שבו משטר אסד שיגר מעט מטוסים להפציץ את אזרחיו ועשה זאת בחשש רב מפני תגובת העולם. פעולה כזו הייתה אפשרית בגלל העליונות המוחלטת של חיל האוויר וטייסיו, שהוכיחו פעמים רבות את יכולותיהם בשמי סוריה. מדיניות כזו, שכל כולה נובעת ממניעים הומניטריים ומערכי יסוד אנושיים, הייתה מזכה את ישראל בהוקרת הקהילה הבינלאומית ובתמיכתה. היא גם הייתה מראה לעולם כי ישראל, כמדינתם של ניצולי השואה, אינה יכולה לשבת מנגד כשמתרחשים מעשי טבח במקומות אחרים בעולם, קל וחומר בסמוך לגבולותיה. בכך הייתה מוכיחה שהיא רואה בשואה לא רק טרגדיה לאומית של העם היהודי, אלא גם מצפן שמנחה אותה יום־יום.
הצעתי כמובן לא התקבלה. מעטים בכלל התייחסו או הגיבו עליה. יש לי ספק רב אם למישהו בממשלה או במערכת הביטחון היה שאר הרוח להתעלות מעבר לשאלות של אינטרסים ביטחוניים של ישראל ולדון גם בהיבטיה המוסריים של מלחמת האזרחים בסוריה, ומה היא אומרת עלינו.
2.
מרבה המזל הציל השבוע שר הביטחון אביגדור ליברמן את הפקידים הבכירים במשרדו מבושה גדולה עוד יותר, והוכיח, אולי בניגוד לקודמו משה יעלון, כי בכוונתו לשלוט במשרד מקטון ועד גדול. ליברמן הודה ביום שלישי כי ישראל ידעה בעצם זה 12 שנים שלממשלת איראן יש מניות בשיעור של פחות מ־5% בתיסנקרופ, החברה הגרמנית שבונה עבור ישראל את הצוללות והספינות.
בסוף השבוע שעבר טענה דוברות משרד הביטחון בתגובה לפניית כתב "ידיעות אחרונות", יוסי יהושוע, שחשף את המעורבות האיראנית, כי המשרד לא ידע על כך. זה היה כמובן שקר, שכעת, טוענים במשרד הביטחון, מקורו בטעות ולא בכוונת זדון.
נכון שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא והודאה בטעות ותיקונה היא מעשה ראוי. אך בכל זאת מתעורר החשד. יש במשרד לפחות פקיד בכיר אחד שהיה צריך לדעת. שמו עמוס גלעד. הוא משמש ראש האגף המדיני־ביטחוני ועבד תחת כל שרי הביטחון מאז שנכנס לתפקידו ב־2003 .הוא היה הלוחש באוזני השרים בכל הקשור למהלכים מדיניים־אסטרטגיים חובקי עולם. רוב הכתבים והפרשנים הצבאיים הרעיפו עליו דברי שבח והכתירו אותו כאחד הפקידים המשפיעים והחזקים ביותר, אם לא החזק מכולם, במשרד הביטחון. גלעד הודיע כי יפרוש בפברואר 2017 וליברמן ימנה לו מחליף. אחד המועמדים שמוזכרים הוא אלוף יואב (פולי) מרדכי, כיום ראש מינהלת התיאום (מתפ"ש) מול הפלסטינים.
הצוללות הראשונות נבנו כבר בשנות ה־90 .אז החזיקה איראן במניות בשיעור של 8% .החזקה זו הקנתה לה נציגות במועצת המנהלים וקרבה לסודות החברה. בלחץ אמריקאי, על רקע הטלת העיצומים על איראן בשל תוכניות הגרעין והטילים שלה ותמיכתה בטרור, דוללה החזקתה ל־5% ונשללה ממנה הנציגות בדירקטוריון.
ליברמן ציין כי ההחלטה לבנות את הצוללות במספנה שיש בה מעורבות איראנית הייתה נכונה, ולמעשה ישראל לא הייתה יכולה לעשות זאת בשום מדינה אחרת בעולם. הוא כנראה צודק. גרמניה מסבסדת בנדיבות רבה את בניית שש הצוללות (כמיליארד וחצי דולר) ומאפשרת למומחים ישראלים לערוך בהן שינויים ושדרוגים. לפי פרסומים זרים, התקנת המערכות הסודיות ביותר מאפשרת לצוללות לשאת ראשי חץ גרעיניים.
הציל את הבכירים במשרדו מבושה גדולה. ליברמן | צילום: מרק ישראל סלם
אך עדיין נותרה בעינה סוגיה מדינית־כלכלית, שלה גם היבטים מוסריים וערכיים. במשך שנים הטיפה ישראל לקהילה הבינלאומית להשית עיצומים על איראן. אך ישראל עצמה נמנעה מלעשות זאת. רק ב־2012 התקבל בישראל חוק שהגדיר את איראן מדינת אויב ואסר על הסחר עמה או על השקעות בתאגידים זרים המקיימים קשרי מסחר עם איראן. מתוקף חוק זה אסור היה על משרד הביטחון לבנות את הצוללות במספנות הגרמניות. מה עוד שממשלת איראן זכתה בהכנסות של מאות מיליוני דולרים על השקעתה במספנות. חלק מהכסף מקורו בישראל. אם אזרח ישראלי היה עובר על החוק הוא היה נעצר, נחקר ומועמד לדין. אך משרד הביטחון מרשה לעצמו לצפצף על החוק. הרי לדידו הוא בעצם המדינה.
ההתעלמות של ממשלת ישראל מהחוק והמוסר הכפול שלה התגלו כבר לפני יותר מתשע שנים, במקרה של חברת הספנות של האחים עופר, שמכליותיה הובילו נפט מאיראן. ישראל לא נקטה נגד החברה ובעליה שום צעדים, גם לאחר שהתברר כי מי שפעלה נגדם הייתה דווקא ממשלת ארה"ב. כששאלתי את ראש המוסד לשעבר מאיר דגן על תגובתו לנושא הוא אמר שאין צורך לפעול נגד האחים עופר ושהוא אינו רואה שום פסול במעשיהם. גם אם נניח, בהסתמך על פרסומים זרים, כי חברת עופר עשתה שירותים מסוימים עבור המודיעין הישראלי, אין כל הצדקה להתעלם מהעבירות שעברה על החוק בישראל, על החוק הבינלאומי ועל החלטות מועצת הביטחון של האו"ם.
והיה המקרה של חברת סימנס הגרמנית, שעשתה עסקים ענפים עם איראן ואף מכרה ציוד חיוני לתוכנית הגרעין שלה. זה לא הפריע לממשלת ישראל או לרשויות מטעמה לעשות עסקים עם סימנס בסכומי עתק. ההתנהלות של ממשלות ישראל הייתה ישראבלוף במיטבו. אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר.
אחד המבקרים הקשים של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכלל ובפרשת המעורבות האיראנית במספנות הוא ד"ר עוזי ארד, שהיה במשך כעשור יועצו המדיני של נתניהו וראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל). כל עוד הוא ישב בנוחות בכיסאו הוא לא מצא פסול בהתנהלותו של נתניהו. רק לאחר שהסתכסך עמו ועזב את תפקידיו הוא מוצא בנתניהו פגמים. כבר לפני עשור פניתי לארד והסבתי את תשומת לבו למצב האבסורדי ולהתנהלות הלא חוקית והבלתי מוסרית של ישראל בעניין איראן. ארד הסביר שאין זה תפקידו, כראש המועצה לביטחון לאומי, לעסוק בסוגיות שכאלה. נדהם מתשובתו שאלתי "אם לא אתה – אז מי?". ארד אמר כי מדובר בבעיה של משרד האוצר.
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "הודעה ברורה נמסרה השבוע מטעם משרד הביטחון, בכל הנוגע לעניין, ומעבר לכך אין לנו מה להוסיף".
3.
לפני כעשור פנה אלי פרופ' דב לוין עם הצעה שנראתה לי הזויה: הוא ביקש את עזרתי לחטוף את שגרירת ליטא בישראל ולשחררה רק בתמורה להסכמת ממשלתה לחדול ממדיניות שכתוב ההיסטוריה וזילות השואה שלה. חשבתי שהוא מתלוצץ, אך הוא היה רציני לחלוטין. כמובן שדחיתי את ההצעה ועניתי כי מדובר בפשע, אך הוא לא הרפה והעלה רעיונות חלופיים. אולי נטמין פצצת דמה ליד בית השגרירה, או לפחות נרסס על חומת ביתה ססמאות בגנות ממשלת ליטא.
הנאתי אותו ממעשיו, ואף על פי שהנושא בער בעצמותיו הוא התרצה. לא רק ההצעה הייתה מפתיעה, אלא העובדה שדב לוין היה אז בן 80. בכך הוא הוכיח כי פעם פרטיזן ולוחם תמיד פרטיזן ולוחם. השבוע הלך לעולמו בגיל 91 ונטמן בהר המנוחות בירושלים.
דב לוין נולד בקובנה שבליטא ולמד בבית ספר עברי בעיר. כשנכבשה ליטא על ידי הנאצים ביוני 1941 הוא נכלא בגטו קובנה. שפר עליו מזלו והוא הצליח לברוח מהגטו, להגיע ליערות ולהצטרף ליחידת פרטיזנים שפעלה באזור וילנה בחסות הצבא האדום ולחמה בנאצים. פעמים אחדות כפסע היה בינו לבין המוות. תקופת השואה הייתה החוויה המעצבת של חייו. לאחר המלחמה הגיע כמעפיל לארץ ישראל, החל ללמוד באוניברסיטה העברית, ועם פרוץ מלחמת השחרור התגייס לצה"ל ובין השאר לחם בהר הצופים בירושלים. לאחר המלחמה המשיך את לימודיו וסיים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת שיקגו. תחום התמחותו היה השואה והמדינות הבלטיות. הוא חיבר עשרות מאמרים וספרים בנושא וזכה בפרסים על מחקריו. הוא היה חוקר בכיר ב"יד ושם", לימד היסטוריה באוניברסיטה העברית ועמד בראש המדור לתיעוד בעל פה.
לאחר נפילת ברה"מ הוא עקב בדאגה הולכת וגוברת אחר מגמת שכתוב ההיסטוריה ועיוותה בשלוש המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – עד כדי הכחשתה. ליטאים, לטבים ואסטונים ששיתפו פעולה עם הנאצים והיו מעורבים ברצח יהודים, זכו לרהביליטציה במולדתם ואף היו לגיבורים לאומיים בזכות העובדה שלחמו בכיבוש הסובייטי.
לא פעם ולא פעמיים הרים פרופ' לוין קול זעקה וניסה לארגן מאבקים ציבוריים נגד תהליכי השכתוב ההיסטוריים. ייסוריו היו קשים עוד יותר בגלל עמדתן של ממשלות ישראל והכנסת. אלה, ואפילו "יד ושם", העדיפו לשתוק ולהתעלם מכך, רק כדי לשמור על יחסים תקינים עם המדינות הבלטיות.
לאתר מעריב
|