Search
Close this search box.
Forbes Israel Logo

לישראלים אין סבלנות לטפילים כמו משה סילמן

השבוע חגגנו לבתי יום הולדת. אתם מכירים את התפאורה: גינה ציבורית, סרטים ובלונים קשורים מסביב, שולחן עם כיבוד, להקת ילדות רעשניות וכלת שמחה נרגשת אחת. בשלב מסוים נשלחתי להביא את הפיצה, כי הרי בשביל מה יש אבות אם לא בשביל לכהן כשליחים לדבר פיצה בימי הולדת.

כשחזרתי עם מגשי הפיצות המתינו לי כמה פרצופים מודאגים. המבוגרים שליוו את יום ההולדת זיהו איום מתקרב: בחור צעיר, עם חזות של אחד שהרבה זמן לא ראה בית מבפנים, עמד במרחק כמה מטרים משולחן התקרובת ולטש בה עיניים. הוא לא נראה מסוכן, אבל כשאתה מופקד על חבורה של ילדות בנות שש, אחת מהן שלך, לא מתחשק לך להמר.

האינסטינקט הבסיסי שלי אמר לי לגרש אותו. אנחנו רבים והוא אחד, אני חזק והוא לא נראה. האינסטינקט הזה ניזון ישירות מהשיח הרווח בישראל, שהרגיל אותנו לראות באנשים שנשרכים בשולי החברה איום, מטרד שיש לסלק מהאיזור כדי להשיב את השלווה על כנה. רודי ג'וליאני הוא החלום הרטוב של הישראליות החדשה, האיש החזק שלוקח את הנחשלים והנכשלים ומעיף אותם הרחק מחוץ לשדה הראייה של הבורגנות השבעה. מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על בחור כמו זה שעמד ליד שולחן יום ההולדת שלנו, ואמרתם לעצמכם "ואללה, הבנאדם רעב"?


סוג חדש של שנאה, כלפי החלשים. צילום: IngImage / ASAP

אבל איכשהו, ועל אף שאני רחוק מלהיות קדוש, זה מה שראיתי בו באותו רגע: איש רעב. במקום להתעמת איתו, שלפתי משולש פיצה מתוך המגש ונתתי לו. הוא מלמל משהו שנשמע כמו "תודה" והלך להתיישב על ספסל בגן ולאכול. אחר כך חזר לעוד סיבוב – בכל זאת, משולש פיצה אחד לא מספיק כדי להשקיט רעב אמיתי – קיבל את מבוקשו והפעם הסתלק לתמיד. הוא הרוויח כמה שעות בלי בטן מקרקרת, אנחנו הרווחנו בחזרה את השקט שלנו, ואפילו זוכינו במצווה.

לכאורה, קרה כאן המובן מאליו: אנשים שיש להם די והותר אוכל (שהרי, כידוע, אין אין אין חגיגה בלי יותר מדי עוגה), חלקו אותו עם מישהו שאין לו. רק שמתישהו באבולוציה של החברה הישראלית המובן מאליו הפך לסטייה מהתקן. בתהליך ארוך ונוראי, החלשים שבתוכנו הפכו מבני אדם שחובה לעזור להם לטפילים שמומלץ להיפטר מהם, אם לשאוב מעולם המושגים של המרצה המקסים מאריאל.

החברה הישראלית רוויית שינאה: מתחת לכל אבן שתהפכו תגלו שינאת ערבים או שינאת חרדים, שינאת נשים וכמובן שינאת זרים. בעוד שלל סוגי השנאות הללו מפרנסים את השיח התקשורתי והציבורי, נדמה שבשקט, כמעט מתחת לרדאר, התפתחה כאן בשנים האחרונות סוגה חדשה של שינאה: שינאת חלשים.

החלשים לא טיפשים. הם מרגישים ברוח הרעה המנשבת לעברם. זה עולה בבירור מהפניות ההולכות ומתרבות שמגיעות אל מערכת התוכנית שאני מגיש בגל"צ, "יהיה בסדר" (שם שאין לו שום בסיס במציאות, כמובן): ישראלים נורמטיביים יותר או פחות, שמסלול חייהם הוביל אותם לפינה אפילה ואו אז, דווקא ברגעי המצוקה הקשים ביותר שבהם הם משוועים לעזרה, הם נדהמים לגלות שלא רק שהמדינה על זרועותיה השונות לא מסייעת להם – היא עושה הכל כדי שירגישו שהיא שונאת אותם. מנסים להיפטר מהם, מריצים אותם מטופס לטופס, מוועדה לוועדה, מפקיד לפקידה, עד שיתייאשו ויוותרו, כי למדינת ישראל אין יותר סבלנות לטפילים. אם אתה לא יצרן – אתה לא קיים.

אני לא יודע אם התרבות האכזרית שהתפתחה כאן היא שהולידה את הטורבו קפיטליזם הברוטלי בנוסח נתניהו שלאורו מתנהלת הכלכלה הישראלית בעיקר בעשור האחרון, או שמא להיפך. זו שאלת ביצה ותרנגולת: אולי האווירה נתנה לגיטימציה לשיטה, ואולי השיטה ליבתה את האווירה. כך או כך, השילוב המסוכן הזה הוליד מדינה שברחובותיה מסתובבים הרבה אנשים חלשים ומיואשים. אדם חלש ומיואש עלול לפגוע באחרים, אבל, כמו שראינו השבוע, יש הרבה יותר סיכוי שהוא יפגע בעצמו.

[email protected]

(צילום: אסף קליגר).

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן