לך תוכיח שאתה לא מושחת: על תסכול היו"ר הפורש של המועצה הלאומית לכלכלה

חוסר אמון של האזרחים ברשויות השלטון הוא אכן מחלה שמכרסמת בתשתית שעליה אמורה להישען חברה בריאה, וישראל 2015 בהחלט לוקה במחלה הזו. לישראלים יש גם חיבה מפותחת, מוגזמת, לתיאוריות קונספירציה. גם אנחנו בתקשורת מכירים את זה. באותו יום שבו קראתי את הראיון עם קנדל, פגשתי במקרה ברחוב פעילת חברה/סביבה נלהבת שחתומה על כמה מאבקים מוצלחים. היא סיפרה לי על מאבק שהיא שקועה בו בימים אלה עד צוואר, בניסיון לטרפד מהלך שממוקם אי שם על הרצף בין החלטה תכנונית גרועה לשחיתות מוניציפלית. היא הזכירה לי שניסתה לעניין גם אותי בסיפור, וכשהתחלתי להסביר לה מדוע הנושא לא מתאים לטיפול בפלטפורמות העיתונאיות שבהן אני פועל, קטעה אותי מיד וירתה שאלה רטורית: "מישהו מחזיק אותך בגרון, הא?"

עכשיו, איך האדם הסביר אמור להתמודד עם אמירה כזו? לך תסביר שאין לך אחות, ושאפילו לא שמעת על הקבלן שעומד מאחורי התוכנית, שבעולמה של הפעילה המסורה כבר הפך לתמנון רב זרועות שמסובב את המדינה, העירייה והתקשורת על האצבע הקטנה.

 יוג'ין קנדל | צילום: פלאש 90, באדיבות מגזין בנקאות – איגוד הבנקים

בעיית אמון

הטרגדיה היא, כמובן, שאי אפשר לשלול על הסף את האפשרות שאותו קבלן אכן מפעיל מאעכרים, שמסדרים עבורו עניינים במסדרונות העירייה ואפילו משמנים את הברגים הנכונים כדי לקדם את תוכניותיו. הרי אם יתברר ביום מן הימים שזה מה שקרה כאן, זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה תיחשף שחיתות בעירייה בישראל. אז למה שהפעילה שעומדת מולי עכשיו תחשוב שהמקרה הזה כל כך יוצא דופן?

וזו המחלה האמיתית של המגזר הציבורי והממשלתי בישראל: כשחלקים מהמערכת רקובים – וקשה לאמוד מה היקפם המדויק – הציבור מאבד אמון בכל המערכת. גם בטובים, במקצועיים, בהגונים שבאו לשרת את הציבור באמונה. גם אם יש לי – כמו לרבים אחרים – שורה ארוכה של השגות ותהיות לגבי מתווה הגז שיוג'ין קנדל כה תומך בו, אני עדיין משוכנע שהוא תומך בו מסיבות ענייניות, ושבשנותיו בצמרת השירות הציבורי הוא ניסה לקדם כמיטב הבנתו את האינטרס הציבורי והלאומי. רק שגלי החשדנות וחוסר האמון שקנדל סופג, ושלדבריו, מטביעים את כל המגזר הממשלתי והציבורי, ניזונים במידה רבה מכל מה שקרה כאן בשנים האחרונות: ראש ממשלה שהורשע בשחיתות, שר אוצר שגנב כסף ונשלח לכלא, נשיא שאנס, מפלגה ששיגרה לכלא שורה ארוכה של שרים וחברי כנסת מושחתים (ש"ס), ערימה של כתבי אישום בפרשה המכונה "ישראל ביתנו", חשדות חמורים לשחיתות בצמרת נתיבי ישראל (מע"צ), מקבץ מבהיל של שוטרים בכירים שלא ידעו להתאפק מול הכפופות להם, ומי יודע מה עוד יתגלה עד שהטור הזה יירד לדפוס. הרי אין פה רגע דל, בלי פסטיבל או – ברוב המקרים – סקנדל.

תקשורת מטעם

מה שנכון לגבי מוסדות השלטון נכון גם לגבי התקשורת. אני יכול להיעלב עד עמקי נשמתי מהפעילה החשדנית שמולי, ולהרגיש – ממש כמו יוג'ין קנדל – שבהיותי עיתונאי שמשתדל לעשות עבודתו נאמנה ולשרת את הציבור, נגרם לי עוול נוראי בעצם העובדה שהיא מטילה ספק בענייניות ובמקצועיות שלי, אבל הרי קשה להאשים אותה. כשהעיתון המחולק ביותר בישראל הוא עלון תעמולה בשירות ראש הממשלה, והעיתון הנמכר ביותר מקדש מלחמה אובססיבית נגד אותו רוה"מ; כשהתוכן השיווקי הממומן שולח זרועות ארוכות לתוך אתרים עיתונאיים ותוכניות בטלוויזיה המסחרית, עד שלצופים נותר רק לנחש מה האיש שמדבר על המסך מנסה למכור לנו; כשהתקשורת הציבורית הולכת ונחלשת, הולכת ונשחקת תחת מגפי הפוליטיקאים; כשכל זה קורה והציבור הולך ומאבד את אמונו בתקשורת – גם העיתונאים ההגונים הרבים שעוד פועלים כאן הופכים לחשודים.

אז עם כל ההבנה לליבו של קנדל, ועם כל זה שבתזה שלו יש הרבה יותר מגרעין של אמת, הדרך להבראה היא לא באמצעות הטפה לציבור ולמבקרים ודרישה שיתחילו להאמין בטוהר כוונותיהם של משרתי הציבור. התרופה היא, שיפור המערכות ומאבק יומיומי להקאת תרבות השחיתות והקומבינה מהמגזר הציבורי והממשלתי. הציבור הישראלי אולי לוקה בפראנויה מוגזמת, אבל יהיה קשה לרכוש את אמונו כל עוד יש יותר מדי עובדות שמוכיחות שמישהו באמת רודף אחריו.