ללא הכרעה: כבר שנים שאמריקה מתחבטת בשאלת ההגירה

ביום שישי האחרון באו הצעדים שמטרתם לסגור את הגבול הפיזי של ארצות הברית. במקרה הזה, מי שירצה לצאת יוכל, כמובן, לצאת (אם כי לא בהכרח לחזור). אבל למי שירצה להיכנס, בין אם באופן לא חוקי ובין אם בערוץ החוקי, יהיה קשה יותר. על גבול מקסיקו תיבנה החומה הגדולה, שהבטיח המועמד לבוחריו הצוהלים. בקונסוליות יוחמר הפיקוח על מבקשי אשרות כניסה. מדינות מסוימות, בראשן סוריה, ייחסמו. אחרות יושעו לזמן קצוב, עד שיושלם גיבושה של מדיניות הגירה חדשה קשוחה.

מה רוצה טראמפ? כל מה שצריך זה לחזור למה שאמר במסע הבחירות שלו: לבלום את כניסתם של מוסלמים לארצות הברית. הוא אומר שמטרתו ביטחונית – למנוע טרור. אך אפשר לחשוד שמטרותיו רחבות יותר: למנוע התפתחות של קהילה מוסלמית גדולה בארצות הברית, שתשנה עם הזמן את פניה של המדינה. המפגינים שהשמיעו קולות מחאה בנמלי תעופה וברחובות, הסנטורים שהביעו הסתייגות, בהם סנטורים רפובליקנים, בעלי הטורים המזועזעים – כל אלה אינם תומכי טרור. הם תומכיו של הרעיון שארצות הברית היא מדינה פתוחה למהגרים ללא הבדלי מוצא, גזע, דת. רעיון יפה, שהיישום שלו עמד למבחן מעת לעת, ולא תמיד בהצלחה.

בין שני מחנות

ב-1924 עבר בארצות הברית החוק הידוע לשמצה ג'ונסון-ריד, שמטרתו הברורה הייתה למנוע את כניסתם למדינה של שתי קבוצות אוכלוסייה: קתולים ויהודים. הוא עבד בשיטה דומה לזו של טראמפ – הגבלת ההגירה מאזורים מסוימים, שמהם ידוע מי בא ומדוע. בעקבותיו כמעט ונעצרה ההגירה לארצות הברית ממזרח ומדרום אירופה. מהגרי פולין, רוסיה, רומניה והמדינות הבלטיות, שעד מלחמת העולם הראשונה שלחו לאמריקה 100 אלף יהודים בכל שנה, נאלצו להסתפק כעת בפחות מ-10,000 לשנה.

אלה היו ימים אחרים, כמובן. ימים שבהם עוד היה מותר לחשוף מוטיבציות שהיום יש צורך להסתיר מאחורי שכבות של איפור. בדיון על חוק ג'ונסון-ריד בקונגרס האמריקאי נגלה טיבם האמיתי של רבים מהמחוקקים שתמכו בו ברוב עצום. הם נסמכו, בין השאר, על מסמך של משרד החוץ, שתיאר את יהודי מזרח אירופה כ"מלוכלכים, בעלי הרגלים מסוכנים" וככאלה ש"אין להם שמץ של מושג מהי פטריוטיות".

כמובן, התבטאויות מהסוג הזה יהיו נדירות יותר – יש לקוות שלא יישמעו בכלל – בוויכוח על מדיניות ההגירה של טראמפ. אבל הוויכוח הזה יעמת, במידה רבה, שני מחנות שעמדותיהם דומות לעמדות המחנות שנחלקו בנושא בארצות הברית של פעם: מצד אחד, מי שרוצים ארצות הברית רב-תרבותית, מי שמאמינים שערב רב של קבוצות וגוונים יכולים לחיות יחדיו בשלווה ובשגשוג. ומצד שני, מי שמבקשים לשמר את אופייה של ארצות הברית, האמיתי או המדומיין, כפי שהם מבינים אותו. לבן, נוצרי, אנגלוסקסי.

כבר שנים ארוכות אמריקה מתחבטת בשאלת ההגירה, בעיקר הלא חוקית, מכיוון מקסיקו, אך גם החוקית. בניגוד למה שנדמה, קודמו של טראמפ, ברק אובמה, לא היה נדיב במיוחד בהקצאת מכסות לפליטים ממדינות השרויות במשבר, כמו סוריה. בשנה האחרונה לכהונתו אומנם העלה את המכסה באורח דרמטי, אך בכל השנים שקדמו לה שמר על ארצות הברית כמעט נקייה מפליטים סורים. מצד שני, אובמה נקט צעדים שנויים במחלוקת, שהקלו מאוד על מהגרים לא חוקיים הנכנסים מהגבול הדרומי להיקלט ולהשתלב במרחב האמריקאי.

הפגנות בנמל התעופה בניו יורק נגד איסור טראמפ על כניסת זרים לארה"ב | צילום: Rhododendrites

אובמה, לפניו בוש, לפני קלינטון, לפניו בוש, לפניו רייגן, כל אלה ידעו שהגבול עם מקסיקו פרוץ, כל אלה ניסו להציע מדיניות כזאת או אחרת כדי להתמודד עם זרם המהגרים הבלתי פוסק – וכל אלה נכשלו במאמציהם. חלקם נתקלו בקונגרס סרבן, חלקם בבוחרים זועמים, חלקם לא הצליחו למצוא את האיזון הנכון בין מטרות מדיניות לבין חוכמה פוליטית. טראמפ, שמקשה מאוד על המתבונן מבחוץ לחבב אותו או לסמוך על שיקול דעתו, ראוי לשבח לפחות על דבר אחד: הוא מסרב להיכנע לעצלות האדמיניסטרטיבית שהותירה את הגבול פרוץ ואת המדיניות רעועה. הוא החליט להתמודד, בדרכו הלעומתית, עם מה שבעיניו מאיים על ארצות הברית.

מה מהותו של האיום? נימוקיו של הנשיא הם נימוקי טרור. אולי משום שהוא באמת סבור שקבוצות גדולות של מוסלמים עלולות לכלול כיסים של טרוריסטים (לא חשש לגמרי מופרך); אולי משום שהוא יודע שנימוקים מהסוג הזה משכנעים את הציבור יותר מנימוקים אחרים. סקרים שנערכו במהלך מערכת הבחירות ובחנו את תגובת הציבור האמריקאי להודעותיו של טראמפ בשאלות של הגירה, זיהו הסכמה רחבה יותר על סגירת הגבול מחשש לטרור מאשר על סגירת הגבול מחשש לכניסת מוסלמים באשר הם.

ממילא, את הנחיותיו החדשות בענייני הגירה ניסח טראמפ באופן שאיננו מכוון במפורש למוסלמים. הוא מכוון למדינות – לא כולן – שבהן מתגוררים מוסלמים. יועציו מאמינים שכך יצלח את המשוכה החוקית שבוודאי תוצב בדרכו, בטענה שאפליה מסיבות של דת אינה עומדת במבחן חוקתי אמריקאי.

שלף ואז חשב

בינתיים, טראמפ כבר נתקל במכשול חוקי אחד: שני בתי משפט קבעו שהנחייתו של הנשיא אינה עומדת במבחן הסבירות. השופטים – מינויים של ברק אובמה ושל ביל קלינטון, כלומר, שופטים דמוקרטים – זיהו בעיה חמורה אך משנית: ההנחיות של טראמפ היו פתאומיות, מבולבלות, לא ברורות. מהגרים עם אישור נבלמו בשדה התעופה, נתקלו במחסום בירוקרטי, שטיבו ונימוקו לא ברורים. הממשל עצמו נראה מבולבל. לרגע טען שגם מחזיקי גרין קארד, המתיר כניסה ועבודה, יושפעו מהתקנות החדשות, לרגע התחרט והסביר שלא יושפעו. כלומר, טראמפ, כמו טראמפ, שלף מהר והתחיל לחשוב רק אחר כך. ממשלו יצטרך לתקן לאחור את התקלות בהוצאת המדיניות החדשה לפועל, וברור שהיו לא מעט תקלות כאלה, רובן תוצר של אופיו של הנשיא ושל חוסר הניסיון של הממשל שהקים.

אבל מעבר לתקלות, שוודאי ייפתרו, השאלה העקרונית בעינה עומדת: האם ועד כמה אמריקה רוצה לסגור את גבולותיה, ולמי. לא במקרה, בשאלה הזאת נחלקים האמריקאים באורח דומה לאופן הצבעתם. מצביעיו של טראמפ רצו סגירה ומקבלים אותה; מתנגדיו רצו את הילרי קלינטון ויוצאים להפגנות. טענתם מוכרת: הסגירה אינה תואמת את "הערכים האמריקאיים". אלא שערכים, גם אמריקאים, הם עניין גמיש. לפעמים אלה ערכיו של ברק אובמה, ולפעמים אלה ערכים המובילים לחוקים כמו זה של ג'ונסון-ריד. לפעמים אלה ערכים של קבלה, קליטה וקירוב, ולפעמים אלה תנועות בנוסח מפלגת "שאינם יודעים דבר" של המאה ה-19 (Know Nothing).

התנועה ההיא – של אמריקאים שהתנגדו להגירה, בעיקר של קתולים שנחשדו בניסיון להביא את שלטונו של האפיפיור לארצות הברית – קמה בנסיבות שאפשר למצוא בהן נקודות השקה מסוימות למציאות של היום. בעיקר היא צברה תאוצה על רקע משבר פוליטי חריף. המפלגה הוויגית התפרקה, המפלגה הדמוקרטית נקרעה מבפנים. ארצות הברית נחלקה בשאלת העבדות ונסחפה בידי תנועה שהתנגדה לאלכוהול. ראשי ערים שהזדהו עם התנועה הזאת נבחרו בערים חשובות כמו פילדלפיה, בוסטון וגם וושינגטון. הם התחייבו לספק משרות רק לאמריקאים "שנולדו בארצות הברית", כלומר, להדיר את המהגרים.

זה לא החזיק מעמד לזמן רב. אולי גם טראמפ ותנועתו לא יחזיקו. אך הסנטימנט שהתפרץ באמצע המאה ה-19 ושוב התפרץ בשליש הראשון של המאה ה-20 (חוק ג'ונסון-ריד בוטל רק ב־1965), לא נעלם. ארצות הברית היא מדינה של מהגרים, שמעת לעת נזכרת שכניסת מהגרים משנה את אופייה, לעתים בקצב שקשה לאמריקאים להסתגל אליו או להסכים לו. טראמפ זיהה שהקצב מהיר מדי. הוא זיהה את האמריקאים שקשה להם איתו. הוא רכב על גבם אל הבית הלבן, ועכשיו מגשים, בדרכו הבוטה, את מה שהבטיח להם. כמו ברוב המקרים שבהם מדינות מחליטות לעצור מהגרים בשער, זה נראה מכוער, זה מרגיש מכוער. ישנו המהגר הנואש המבקש לעצמו חיים טובים יותר, וישנה אדישותה של המדינה המסרבת לקבל אותו. ובמקרה הזה, ישנו גם טראמפ, שאפילו אינו טורח לנסות ולהציג את המדיניות הזאת באורח קצת פחות מכוער.

לכתבה במעריב