ללמוד מהשכנים: מדוע סין צריכה לאמץ את המודל הטאיוואני?

הצלחתה של טאיוואן – שהחלה כאי לא מפותח ועני במשאבים, והפכה לתחנת כוח כלכלי אזורית עם מערכת דמוקרטית רבת מפלגות – מגיעה הודות למחויבות הלאומית של המדינה להשקיעה באזרחיה. בזמן שגורמים אחרים בוודאי שיחקו תפקיד והניעו את השינויים שעברה טאיוואן, כולל מסחר יעיל ומדיניות פיננסית, המדינה ביססה את עצמה כדינמית עם כוונה לעסוק בטכנולוגיה, על-ידי שיפור ההון האנושי. ללא מינרלים, פחם או עושר חקלאי, טאיוואן השכילה לזהות כי תושביה הם המשאב הלאומי בעל הערך הרב ביותר. כיום, התוצר המקומי הגולמי לנפש שלה דומה לזה של גרמניה.

עזרה חיצונית תרמה אף היא להצלחה. בשנים 1950-1965, הסיוע החיצוני של ארה"ב הגיע בממוצע ל-6.5% מהתוצר המקומי הגולמי של טאיוואן. הצמיחה הכלכלית של טאיוואן נחשבה לאינטרס ביטחוני לאומית של ארה"ב. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ארה"ב תמכה במנהיג צ'יאנג קאי-שק, גם כאשר הקומוניסטים גירשו אותו ממולדתו. ארה"ב סיפקה עזרה משמעותית בהגנה על המדינה ובפיתוחה, כולל מוצרי הון, חומרים תעשייתיים והון אנושי, שהיה נחוץ כדי להפוך את טאיוואן לכלכלה תעשייתית מודרנית. ב-1970, טאיוואן הצטרפה לדרום קוריאה ויפן ככוחות אסייתיים כלכליים אשר שיקומם נכתב על-ידי ארה"ב.

טאיוואן מספקת סיפור התפתחותי מרתק, אך יחסיה עם ארה"ב החלו בהקשר של המלחמה הקרה. במשך העשורים הראשונים של התמיכה האמריקאית, המערכת הפוליטית של טאיוואן הייתה סגורה ובראשה עמד רודן. מפלגת הקוומינטנג (KMT) של צ'יאנג קאי-שק ביססה שליטה פוליטית הדוקה, ורק ב-1980 טאיוואן החלה תהליך ליברליזציה, תחת הנהגת בנו של קאי צ'ק, צ'יאנג צ'ינג-קו. בשנת 2000 נבחר לראשונה נשיא ממפלגת האופוזיציה, עם בחירתו של צ'ן סי-ביאן ממפלגת האנשים הדמוקרטים (DPP). שינוי דמוקרטי נוסף חל ב-2008, כאשר עלה לשלטון המועמד מא יינג-ג'ו מטעם מפלגת KMT.

מדינות מעטות ביססו קשרים דיפלומטיים רשמיים עם טאיוואן, בשל מתחים עם אנשי סין העממית (PRC). הנושא הפוליטי הבולט בטאיוואן הוא היחסים עימם, והמפלגות במדינה נחלקות לאלו שתומכות באיחוד לעומת אלו שתומכות בעצמאות. בעוד שרוב גדול של אזרחים טאיוואנים מעדיף את ביסוס הסטטוס-קוו העכשווי עם סין, וביחד עם העובדה שארה"ב תמכה משנות ה-70 בתהליך הפשרת היחסים, מיקומה של טאיוואן בין סין וארה"ב רק הופך ליותר ויותר לא יציב.

המתח הפוליטי עם סין מקשה על טאיוואן להשיג תמיכה בינלאומית | צילום: thinkstock

בשנה הבאה טאיוואן תערוך בחירות לנשיאות. בזמן ש-KMT מנסה להבין את מי לשלוח כמועמד, נראה כי איש ה-DPP ינצח. ה-DPP תמכה היסטורית בעצמאות טאיוואן, ועלייתה לשלטון תצית ללא ספק ויכוחים בנוגע למעמד הלאומי של טאיוואן, אשר ימשכו תשומת לב רבה מצד סין. הדעה הציבורית בטאיוואן (והאיום בנקמה סינית), הופכים את הצעדים הישירים לעבר עצמאות לבלתי סבירים.

מעמדה של טאיוואן משתנה לאור הצמיחה הכלכלית המקושרת עם סין, ועם האיזון המחודש של ארה"ב עם אסיה. ברצונה של טאיוואן לקבל סימני תמיכה משמעותיים מארה"ב. דרך אחת לתמיכה אמריקאית יכולה להיות צירוף הטאיוואנים להסכם הסחר הטרנס-פסיפי (TPP). כיום טאיוואן אינה חלק מהאמנה, ולאור היחסים עם סין יהיה אף קשה לצרף אותה, אבל האמריקאים צריכים להתכונן לרגע בו זה יקרה.

חברות ב-TPP תחייב נכונות משמעותית מצד טאיוואן, שכן נכון להיום היא מאכזבת בעקביות את ארה"ב בנושאי מסחר. ויכוחים מהותיים לגבי המכסים על בשר אמריקאי מכשילים את קשרי הסחר, והופכים את צירופה של טאיוואן לברית במציאות המסחר הטעונה לקשה אף יותר. כל זאת מבלי להזכיר את הסיבוכים הקשורים להתנגדות הפוליטית הסינית. טאיוואן תחל במשא ומתן במקביל לתהליך ההצטרפות ל-TPP ותציג רצון לפשרות משמעותיות לפני שתוכל להיות חברה.

בזמן שסין הופכת לעשירה יותר ובעלת כוח רב יותר, החלל בו טאיוואן יכולה לפעול כלכלית, ודיפלומטית הולך וקטן. מדינות מהססות לתמוך בפומבי בטאיוואן, בשל הפחד מפעולות תגמול סיניות. בנוסף, טאיוואן מעורבת בקשרים כלכליים עם סין יותר מתמיד – ב-2014 המסחר ביניהן הגיע ליותר מ-200 ביליון דולר. מבלי להתחשב בנוף העולמי המשתנה עבור טאיוואן, ארה"ב צריכה לבסס קשרים קרובים עם טאיוואן, ולמנף את מערכת-היחסים הטאיוואנית עם סין כאמצעי לשיפור הדיפלומטיה שלה עצמה.

יותר מ-3 מיליון תיירים סינים הגיעו לטאיוואן בשנה שעברה, על-מנת לחזות באוצרות התרבותיים שהובאו על-ידי ה-KMT לאחר עזיבתם את סין. מבקרים סיניים חוזרים למלונות שלהם וצופים בתכניות פוליטיות טאיוואניות, בהן ניתן לראות ויכוח פוליטי וביקורת פתוחה על מנהיגי טאיוואן. התיירים רואים חופש דת, דיבור, פעולה ותחרות פוליטית יחד עם שגשוג כלכלי. יותר מכל, הם רואים שהזכויות האלו לא במחלוקת עם הזהות התרבותית הסינית של טאיוואן. טאיוואן היא מעין חזון מוצלח של סין, והוכחה חיה שסין יכולה להשיג את מטרותיה על-ידי צמיחה ויציבות במערכת פוליטית פלורליסטית. על המודל הטאיווני להמשיך להתקיים, ועל טאיוואן לשמור על הסטטוס קוו עד שתגיע אופציה לפיוס, כזו שלא תאיים על הדמוקרטיה שלה.