Search
Close this search box.
Forbes Israel Logo

למה זה חשוב כל כך? כל הפרטים הקטנים מאחורי מתווה הגז

למה צריך את מתווה הגז?
מתווה הגז היה אמור להיות הסדר שהרשות להגבלים עסקיים קובעת, ובו התחרות בענף הגז הטבעי מוסדרת. הרשות, בראשות פרופ' דיוויד גילה, הציעה שבעלי המאגרים יישארו שותפים בהפקת הגז, אבל יתחרו באמצעות שיווק נפרד. בעלי החברות ומשרדי הממשלה לא קיבלו את ההסדר, וראש הממשלה הורה לערוך הסדר חדש שיתקבל על הצדדים. הסדר "עוקף ממונה" מחייב הליכי אישור מיוחדים בקבינט המדיני־ביטחוני. הסוגיה עשויה להגיע גם לאישור הכנסת, ושם לא מובטח לממשלה רוב.

מה מטרות המתווה?
להבטיח שהגז ימשיך לזרום במחיר נוח לצרכנים ובמחיר משתלם ליזמים, להבטיח את פיתוח מערכות ההפקה וההולכה של הגז ולקבוע מכסות יצוא. מכסות יצוא הגז אמורות להבטיח שלמשק יהיו עתודות גז לשנים רבות, ומצד אחר ליצור הכנסות מיצוא שיממנו את המשך פיתוח שדות הגז ואת תשתיות הולכת הגז לחוף.

המתווה שאושר על ידי הממשלה באמת מקיים את ההבטחה?
באופן חלקי מאוד. המצב המשתלם ביותר לצרכן הוא תחרות בין יצרני הגז. המתווה יוצר מונופול מוחלט בענף לפחות בחמש השנים הקרובות. הסיכוי לתחרות אפקטיבית בעתיד הוא פחות מקלוש. נוכח המצב המונופוליסטי נקבעה מגבלת מחיר לגז. המחיר שנקבע קרוב לממוצע העולמי. יש מקומות שבהם מחיר הגז נמוך במחצית, יש מקומות שבהם הגז יקר יותר.

פיתוח נוסף של מאגרים – אינו מובטח. מימון הפיתוח קשור במימוש חוזי יצוא שאין כל ודאות שייחתמו ושיקוימו. מרבית הגז המיוצא מיועד למצרים, שמשטרה רחוק מלהיות יציב, ושיתוף הפעולה שלה עם ישראל נתון תחת איום מתמיד. עם ירדן, לקוחה קטנה יחסית, יש הסכם חתום. חברות הגז מקוות לחתום בעתיד גם על הסכם עם טורקיה, אבל בישראל לא נוטים לאשר הסכם כזה מסיבות מדיניות.

ביטחון אנרגטי לישראל: מובטח במידה רבה. יש לזכור שכמדינה ריבונית ישראל יכולה להפסיק בכל שלב את היצוא ולהכריז שיתרת הגז שברשותה היא עתודה אסטרטגית לשימושה בלבד.

אני לא צרכן של גז טבעי, וכך גם רוב תושבי ישראל. מה יוצא לי מהמאבק הגדול הזה?
עקרונית, אנחנו מושפעים ממחיר הגז מפני שהוא משמש דלק לתחנות הכוח המייצרות עבורנו חשמל. גז זול הוא גם חשמל זול יותר. אבל ההשפעה בפועל נמוכה מאוד. חברת החשמל כבר חתמה עם מפיקי הגז חוזה המבטיח את המחיר שהיא משלמת ל־15 שנה, ולפחות עד 2021 אין אפשרות לשנות את המחיר. המחיר העתידי של הגז תלוי במנגנוני הצמדה ובשיטות החישוב שבחוזים, ולכן קשה מאוד לאמוד את ההשפעה שתהיה, אם בכלל. גם הפחתה משמעותית של 10% במחיר הגז תביא לירידה כמעט בלתי מורגשת של 2.5% בחשבון החשמל. מחיר הגז חשוב יותר למפעלי תעשייה המשתמשים ישירות בגז, יצרני חשמל פרטיים וצרכנים גדולים של גז. המרוויחים הגדולים מהפחתת מחיר הגז יהיו למשל מפעלי האשלג בים המלח ובתי הזיקוק שבשליטת משפחת עופר.


אבל בדיונים שהיו ב"ועדת צמח", שדנה בהערכות לתגליות הגז, דיברו על תעשייה שלמה שיכולה להתפתח כשיגיע הגז.
אכן דיברו, אבל במציאות אין עתיד לתעשיית מוצרי גז ישראלית. מדובר על מוצרים פטרוכימיים, כמו אלה המיוצרים במקומות שונים ממוצרי נפט ומתזקיקים. תעשיות כאלה משגשגות במקומות שבהם הגז זול במיוחד. יש מדינות נפט שבהן הגז אינו אלא תוצר לוואי של הפקת הנפט, והוא נמכר במחירים אפסיים של כמה סנטים ליחידת חום, לעומת כחמישה דולר במחירים שלנו. לתעשייה כזו אין סיכוי בישראל. בעתיד יוקם בדרום מפעל אמוניה – חומר המשמש לתעשיית הדשנים, לחומרי נפץ, לצבעים ועוד. זה יהיה מפעל קטן שיתבסס על הגז המקומי, אבל סיכויי היצוא נמוכים יחסית.

קידוח תמר | צילום: יח"צ

אז על מה כל המחאה, הכותרות והמאבקים הפוליטיים?
מדובר בהחלטות חשובות וארוכות טווח, וסעיפים רבים שאפשר לשנות ולשפר. חלק מהמבקרים מעלים הצעות לא ריאליות, כמו למשל איסור על יצוא גז או הלאמת המאגרים. יש ביקורת מעשית יותר, אבל גם אם היא תתקבל, לא יהיה שינוי דרמטי בתוצאה הסופית. אולם לוויכוח הענייני על המתווה הצטרפו פוליטיקאים הממלאים את תפקידם בביקורת על הממשלה, עמותות ותנועות עממיות ואנשי תקשורת, המלבים חשדנות אופנתית כלפי כל מהלך המדיף ריח של שיתוף פעולה בין ממשלה לאנשי עסקים.

אחד הגורמים למחיר החשמל הגבוה שאנו משלמים הוא למשל העסקת 2,500 עובדים עובדים מיותרים על ידי חברת החשמל, בעלות של יותר מחצי מיליארד שקל לשנה. הנזק הנגרם מכך לצרכנים ולמשק גדול יותר משינוי של 10% במחיר הגז הטבעי, אבל לוועד עובדי חברת החשמל יש כוח פוליטי החורץ גורלות של חברי כנסת מימין ומשמאל, ולבם של הפוליטיקאים לרוב נמצא בדיוק במקום שבו מונח ישבנם.

מתחת לקו המשווה

התעשיין המנוח דב לאוטמן העסיק בדלתא טקסטיל מאות ערבים, שעבדו שכם אחד עם עובדים יהודים בגליל. אבל לאוטמן לא רצה רק עובדים ערבים קשי יום בקווי ייצור, ויזם את עמותת קו המשווה שקבעה לעצמה יעד לקדם את שילובם של אקדמאים ערבים־ישראלים בשוק העבודה הכללי, ובעיקר במגזר העסקי.

אם נתעלם מהמספר הגדול יחסית של ערבים בתפקידים רפואיים כמו רופאי בתי חולים, אחים ורוקחים, קשה להצביע על הצלחה מרשימה בקידום השוויון בשוק העבודה. מהנדס תוכנה ערבי, מוכשר ככל שיהיה, יוכל היום למצוא עבודה באחת מחברות ההייטק הקמות באזורי תעסוקה ביישובים הערביים, אבל סיכוייו להתקבל לעבודה בחברת הייטק ישראלית גובלים באפס. גם במגזר הפיננסי המצב אינו שונה. הפועלים לקידום המגזר מצביעים בגאווה על מחמד עווד – סגן ראש החטיבה הבנקאית וראש אגף סיכונים בהנהלת בנק לאומי. אבל בדידותו בצמרת של עווד, שהתקדם דרך מסלולי ניהול בבנק ערבי־ישראלי, רק מעידה על הקושי של האקדמאים הערבים להשתלב במגזרים היותר מתגמלים של המשק.

"בישראל יש 21% ערבים, ומי שחושב שנוכל להמשיך להתעלם מהם, טועה. האפליה מדרדרת אותנו חברתית וכלכלית", אומרת יעל קאהן־שרון, המנכ"לית הפורשת של קו המשווה.

מי מונע מהם להשתלב?
"הבעיה היא ביחס של המעסיקים היהודים. אין לנו בעיה לראות ערבים בענפי שירותים שונים. קשה להם יותר לראות כלכלן או מהנדס ערבי".

האם השורה התחתונה היא שנכשלתם?
"הצלחנו. כשנכנסתי לתפקיד לפני חמש שנים היו אפס אקדמאים ערבים בהייטק. היום הערבים מהווים כבר 5%. כשהתחלנו לעבוד חשבנו שהחסמים להשתלבות היו רק בחברה היהודית, אבל לאחר מכן הבנו שהחסמים קיימים בשני הצדדים, ושכולם צריכים לעשות צעד קדימה. היום יש חשיבה אחרת והבנה אחרת. חברת אמדוקס הקימה מרכז תוכנה בנצרת ובראשו מנהל ערבי. גם בחברת אינטל יש בכירים ערבים. אבל אין מנהל ערבי בחברה יהודית עדיין. לזה עדיין לא הגענו".

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן